תנאי סף

אולי טפשי מצדי להתעקש ככה. אמא הרי אף פעם לא מתווכחת אתי כשאני מוריד אחרי פגישה אחת, גם אם הטיעונים שלי לא משכנעים. כל מה שאני צריך זה לתת צ'אנס אחד להדסה, להוריד מיד אחריו ולהשיג לעצמי שקט לכל החיים.
ממוצע 3.5 | 10 מדרגים

“אני לא בררן.”

הוא עיקם את אפו בחוסר אמון. “לא בררן? נו באמת. אתה בחור בן עשרים וחמש, מבוקש ברוך השם. אז אם אתה עדיין תקוע חייב להיות שאתה גם בררן.”

“אני לא בררן בשלב הבירורים,” סייגתי. “באמת, אתה יכול לשאול את כל השדכנים שהתעסקתי איתם עד עכשיו. לא מעניינת אותי כמעט המשפחה, במה היא עובדת, או האם היא מבוגרת ממני בשנתיים. כל עוד הנתונים טובים, אני לא פוסל סתם ככה לפני פגישה.”

הוא התרשם ממני, השדכן החדש שביקש לפגוש אותי. אני חושב שהצלחתי לשכנע אותו, בפרט שזאת היתה האמת. כמעט.

היה לי תנאי אחד שייראה כנראה מוזר למי שישמע עליו, אז לכן לא טרחתי לעדכן מראש שהוא קיים.

מספיק שאמא שלי ידעה, ואם הגיעו הצעות מהסוג הזה, היא סיננה אותן עוד לפני ששמעתי עליהן.

“אז בוא רק נסיים עם כמה פרטים. מה ההורים שלך עושים?”

“אבא ר”מ, אמא מורה בסמינר.”

אבא שלי מסר שיעורים בישיבה והלך הביתה. אמא מסרה שיעורים בסמינר ואף פעם לא חזרה לגמרי הביתה. התלמידות שלה, חלק מהן לפחות, התעקשו להמשיך את השיעורים לתמיד.

הן היו מתקשרות אליה בערבים, קופצות לביקור ביום החופשי ולפעמים מגיעות לשיחת נפש אחרי הדלקת נרות. הן ביקשו רעיונות לקבלות לעתיד, ביררו אם הבגד שלהן צנוע מספיק, דנו איתה לאיזה בית הן צריכות לשאוף, והתייעצו על בחורים שהציעו להן.

הן היו מתקשרות אליה בערבים, קופצות לביקור ביום החופשי ולפעמים מגיעות לשיחת נפש אחרי הדלקת נרות. הן ביקשו רעיונות לקבלות לעתיד, ביררו אם הבגד שלהן צנוע מספיק, דנו איתה לאיזה בית הן צריכות לשאוף, והתייעצו על בחורים שהציעו להן. ומאוחר יותר, כשהתחתנו סוף סוף – על שלום בית וחינוך ילדים ואיך ממלאים את הנפש כשעסוקים ביומיום.

לפעמים שמעתי בטעות רסיסים מהשיחות איתה, ובפעמים אחרות אמא היתה מתייעצת עם אבא מה לענות, ועברו לידי ביטויים כמו: להרוות את הנפש ושולחן השבת שבלב. הן התייחסו לאמא שלי כמו לבאבא, כמו לאישיות נטולת גשמיות שכל עצה שלה שווה וויתור והקרבה. כשאמא שלי הביעה את דעתה בעניינים שלהן, לא עלה בדעתן להתנגד.

לכן אמא התלבטה כל כך לפני שענתה להן. היא באמת בן אדם הוגן, אמא שלי.

זה היה תנאי הסף שלי, זה שלא סיפרתי לאף אחד מהשדכנים אבל לא התכוונתי להתפשר עליו: לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע על אחת מהתלמידות המעריצות של אמא שלי. לא יכול להעלות בדעתי פגישה עם בחורה שתחייך בעיניים נוצצות כשאזכיר את המורה שלה, שתרכון קדימה ותבלע כל מילה שלי, שמא היא ציטוט מאמי המיוחדת. שתתאר לי בלחיים סמוקות איך מעולם לא הפסידה מלשמוע לעצה של המורה הנצחית שלה.

לא תודה. לא בשבילי.

                                                               *

זה לא שאני אוהב להוריד מיד אחרי פגישה ראשונה, אבל אם כבר לעשות את זה, אז בלי שום ספקות, כמו עכשיו.

אבא ואמא חיכו לי במטבח כשחזרתי וניסו להעמיד פנים שהם סתם אוכלים שם בלי ציפיות. אמא הציעה לי קפה והשתדלה מאד לא לבחון אותי כששתיתי אותו.

“אני לא ממשיך,” אמרתי כמעט מיד, כי לא היתה סיבה למתוח אותם כשהייתי כל כך בטוח. “זה לא זה. בוודאות.”

“מאיזו בחינה?” שאלה אמא בהיסוס. לפעמים שעשע אותי ההבדל בין הדרך שבה היא מדברת איתי על השידוכים שלי, לבין הצורה בה היא נואמת בביטחון לתלמידות שלה.

“היא לא בראש שלי בכלל, לא הצלחנו לפתח שום נושא. היה ממש משעמם.”

“חבל,” אמא נאנחה ואבא הנהן בעצב. “אבל טוב שאתה בטוח, רובי. אני הולכת להתקשר לשדכנית.”

הלכתי לסלון לקרוא קצת עיתון, וכמה דקות אחר כך אמא התיישבה מולי ונשכה את שפתה התחתונה.

“בטח מתסכל בשבילך ששוב לא הצלחת למצוא שפה משותפת.”

“זה בסדר.”

זה באמת היה בסדר, ובכל מקרה לא התכוונתי לשתף את אמא בתסכולים מחיי השידוכים. היו מספיק בחורות שעשו את זה במקומי.

“תקשיב, רובן, חשבתי…” התכווצתי כי היא קראה לי רובן, וזה קרה לעיתים נדירות, ובדרך כלל כשהיא ביקשה ממני משהו שהיה קשה לי לקבל.

“זה רעיון שאני מגלגלת כבר המון זמן בראש, וכל פעם פוסלת אותו מיד, כי… טוב, אתה יודע למה. אבל עכשיו חשבתי… כבר יותר מדי פעמים הפגשנו אותך עם מישהי שכל הבירורים אמרו שהיא מושלמת ומדהימה ובסוף… טוב, בסוף אתה לא מתחבר. אבל היא משהו אחר… אתה מבין?”
היא תלתה בי מבט נואש, אבל נאלצתי להניד את ראשי מצד לצד, כי באמת לא היה לי מושג על מה היא מדברת.

אמא לקחה נשימה עמוקה. “היא מקסימה,” אמרה בשקט, ומסיבה שלא הבנתי השרירים שלי נדרכו. “היא חכמה ועמוקה ורגישה ועם חוש הומור נהדר וחכמת חיים נדירה. ואני חושבת… אני מרגישה שהיא יכולה להתאים לך לגמרי, רובן.”

אמא לקחה נשימה עמוקה. “היא מקסימה,” אמרה בשקט, ומסיבה שלא הבנתי השרירים שלי נדרכו. “היא חכמה ועמוקה ורגישה ועם חוש הומור נהדר וחכמת חיים נדירה. ואני חושבת… אני מרגישה שהיא יכולה להתאים לך לגמרי, רובן.”

בהיתי בה בלי לזוז. לא יכול להיות. לא יכול להיות שהיא אומרת את מה שאני חושב שהיא אומרת.

“היא תלמידה שלי,” אמא כמעט לחשה את המילים ואצבעות ידיה נכרכו זו סביבו זו בתחינה. “התלמידה הכי מדהימה שלי אם לדבר בכנות.”


הראש שלי נע שוב ושוב מעצמו מצד לצד, בתקיפות הולכת וגוברת. “לא. מצטער אמא, את יודעת שלא.”

אמא עצמה את עיניה, ונראתה כאילו החליטה כבר לקפוץ למים ולא אכפת לה כמה הם קרים ולא מזמינים. “היא בת עשרים ושלוש, עובדת בראיית חשבון ואני…”

“בת עשרים ושלוש?” פלטתי. “זה אומר שכבר שלוש שנים היא בקשר איתך???”

מילא תלמידה נוכחית שפוגשת את אמא בסמינר, את זה אולי יכולתי לשאת, למרות שהן היו צעירות ממני בהרבה. אבל תלמידה שממשיכה להתקשר ולהתייעץ, זאת מעריצה אמיתית. אחת מהחזקות וההדוקות ביותר. אין סיכוי. שום סיכוי בעולם.

“כן, אבל רובן, תשמע, זה באמת משהו אחר. לא הייתי מציעה לך אם זה לא היה שווה את זה. אני יודעת כמה שאתה מתנגד לתלמידות שלי, אתה חושב שאני לא יודעת את זה? אבל היא… הדסה… היא באמת נדירה. ואני מבקשת שלפחות תשקול את זה. תשכח לרגע מהדעות הקדומות שלך, ופשוט תתמקד בעיקר. בסדר?”

“מצטער,” כי באמת הצטערתי. ידעתי שיותר מכל היא רוצה שיהיה לי טוב. “אבל אני באמת לא מסוגל.”

חזרתי לישיבה, שקעתי בחיים הרגילים עם שלושת החברים היחידים שנותרו לי, וחיכיתי להצעה הרצינית הבאה. אבל נראה שלא היתה אף אחת כזו, או שאמא הפסיקה להשקיע מאמץ בהצעות אחרות. במקום זה הרגשתי כאילו היא אוגפת אותי בכל שיחה ובכל ביקור בבית, עם ההצעה המופרכת של התלמידה שלה.

גם אבא לקח אותי לשיחה בשלב מסוים וניסה את כוחו בשכנוע. “אמא לא אומרת סתם, רובי, אני אומר לך שהיא מתלהבת ממש מהבחורה הזאת! כבר חודשים היא מזכירה אותה אבל עד עכשיו היא לא העזה לומר לך כלום.”

“אז מה השתנה עכשיו?” רטנתי. כמובן, יכולתי לנחש מה השתנה. רצף הפגישות הראשונות שלא התקדמו לשום דבר, ההצעות שכבר זרמו הרבה פחות מלפני שנה, ובעיקר אמא שלי, שהעזה לנסות ועכשיו לא מצליחה להפסיק לקוות.

“אז מה השתנה עכשיו?” רטנתי. כמובן, יכולתי לנחש מה השתנה. רצף הפגישות הראשונות שלא התקדמו לשום דבר, ההצעות שכבר זרמו הרבה פחות מלפני שנה, ובעיקר אמא שלי, שהעזה לנסות ועכשיו לא מצליחה להפסיק לקוות.

זה לא שבכל ביקור ושיחה אמא הזכירה את ההצעה ההיא, אבל גם כשדיברה על נושאים אחרים, הרגשתי במוחש שהיא מתאפקת בכוח. כמעט כל משפט שלה, כל מסר, הביע בשתיקה את המילים: ‘די נו, מה אכפת לך?’

מה אכפת לי באמת?

אולי טפשי מצדי להתעקש ככה. אמא הרי אף פעם לא מתווכחת איתי כשאני מוריד אחרי פגישה אחת, גם אם הטיעונים שלי לא משכנעים. כל מה שאני צריך זה לתת צ’אנס אחד להדסה, להוריד מיד אחריו ולהשיג לעצמי שקט לכל החיים.

                                                          *

הגעתי כמה דקות לפניה, והייתה לי נקודת תצפית על דלתות הכניסה למלון. כשהיא נכנסה, הייתי כל כך משוכנע שזו לא היא, שאפילו לא בדקתי לאיזה כיוון היא הולכת. אבל אז היא נעצרה בחוסר ביטחון ליד השולחן שלי, היחיד שהיה מאוכלס באדם אחד בלבד, רכנה קצת קדימה וביררה בהיסוס: “ראובן?”


“אה, כן, ערב טוב.”

“ערב טוב.”

“אממ…” היא התנשמה והסתכלה על קצות אצבעותיה. “אז אני אמ… הדסה.”

“כן, בסוף הבנתי את זה,” חייכתי.

לא הצלחתי בשום אופן לדמיין אותה תלמידה נצחית של אמא שלי. או שהיא התחפשה עכשיו לקראת הפגישה איתי, או שאמא הכירה אותה רק מחופשת.

“כן, טוב, לקח לי קצת זמן להגיע כי אני…”

“לא, זה בסדר, אני בעצמי הקדמתי אז…”

“כן? טוב כי פחדתי שחיכית יותר מדי והסתבכתי עם ה…”

“לא, לא, זה בסדר גמור, אפילו לא הספקתי להוריד את הכובע עדיין.”


היא שוב חזרה להביט באצבעותיה, אני שיחקתי בכובע שלי וחיפשתי במבטי את המלצר.

“הלוואי שיכולנו פשוט לדלג על זה,” היא אמרה פתאום בייאוש.

מצמצתי. “על מה?”
“על ההתחלה, על כל הגישושים האלה. הייתי רוצה לקפוץ ישר לנושא אמיתי, לא משנה כמה הוא לא מתאים לרגע הראשון. לא היית רוצה להתחיל פגישה ככה?”

מצמצתי. “על מה?”
“על ההתחלה, על כל הגישושים האלה. הייתי רוצה לקפוץ ישר לנושא אמיתי, לא משנה כמה הוא לא מתאים לרגע הראשון. לא היית רוצה להתחיל פגישה ככה?”

“האמת שלא. אם בחורה תיכנס למלון, תתיישב ותשאל אותי מיד איך אני רואה את שולחן השבת שלי, אני אלך לחפש שולחן אחר.”

“טוב, את זה הייתי עושה בכל שלב בפגישה שהשאלה הזו הייתה צצה.”


“ברצינות? את אף פעם לא מעלה את השאלה הזאת?”

“למה? אני נראית כמו אחת שכן? זאת שאלה שאין לה תשובה בכלל. השולחן שלי עגול אם אתה רוצה לדעת. ושלך?”

“אם הוא נפתח לאורחים אז אני גמיש.”


“אבל אתה יותר טיפוס של מרובע?”

“אני יותר טיפוס של לקחת ביס משולחן השבת שלי ולחזור לספה לקרוא.”

“בפעם הראשונה שבחור שאל אותי איך אני רואה את שולחן השבת שלי, כמעט צחקתי,” היא כמעט צחקה גם עכשיו, כשסיפרה לי. “שנים שמעתי על השאלה האלמותית הזו מחברות, אבל שיערתי שזו קלישאה נפוצה מהסוג שרק מתבדחים עליה. אבל כשראיתי שהוא רציני, אמרתי לו שאני מדמיינת אותו כמו אצל ההורים שלי.”

“וזה השתיק אותו?”

היא משכה בכתפה. “ברור. אמרתי לך, זה מסוג השאלות שמחכות לתשובה מעורפלת ואוורירית. מי שעונה תשובה מעשית סוגר את הנושא לתמיד. אם הייתי מתחתנת איתו בסוף, היינו נאלצים לאכול עם צלחות על הברכיים.”

“או אצל ההורים שלך.”

                                                                   *

לפחות אני לא ישן בבית. לפחות אני לא חייב לחזור הביתה אחרי פגישה ויכול לענות לאמא בטלפון, או אפילו מחר בבוקר אם ארצה. לכל הפחות היא לא תהיה חייבת לקרוא את התשובה מהפנים שלי.

ברור שאם זו היתה כל אחת אחרת, כל הצעה אקראית אחרת, הייתי עונה תשובה חיובית נלהבת. לראשונה זה הרבה מאד זמן, לא היתה לי סיבה להתלבט בכלל.

אבל זה לא אומר שהתכוונתי להמשיך.

הדסה תחזור לבית שלה, ואחרי הדו”ח החפוז להורים היא תרים טלפון לאמא שלי. היא תשתף אותה בכל הפרטים וההרהורים, בכל החיוכים שחלקנו והדעות שהחלפנו. ולראשונה אמא שלי לא תצטרך לחכות לקומץ התשובות שהיא מצליחה לסחוט ממני. לראשונה תהיה לה תצפית מהשורה הראשונה.

הדסה תחזור לבית שלה, ואחרי הדו”ח החפוז להורים היא תרים טלפון לאמא שלי. היא תשתף אותה בכל הפרטים וההרהורים, בכל החיוכים שחלקנו והדעות שהחלפנו. ולראשונה אמא שלי לא תצטרך לחכות לקומץ התשובות שהיא מצליחה לסחוט ממני. לראשונה תהיה לה תצפית מהשורה הראשונה.

לא רוצה. לא מוכן לזה. לא מסכים שההבעות שלי יישפטו וינותחו על ידי הפגושה ואמא שלי. שכל תשובה שלי תתחלק לסעיפים, ואמא תביע את דעתה בסיבות שהגבתי כך או אחרת. אני מכיר את התלמידות שלה, הן לא מוותרות על אף פרט בחיים שלהן, שמא בדיוק הוא יהיה רלוונטי להחלטה הסופית של המורה שלהן.

היא יכולה להחליט שהיא רוצה להוריד או מעוניינת להמשיך, מקובלת עלי כל בחירה שלה.

אבל לא מתחשק לי שזו תהיה אמא שלי שתאמר את המילה האחרונה בעניין.

“רובי! איך היה?”

“תגידי את,” הצעתי.

“אין לי מושג, התקשרתי דבר ראשון אליך.”

“ברצינות?” היה קשה להאמין, אבל אמא שלי אמרה תמיד את האמת כולה עד החוט הזעיר האחרון. גם כשלא היה קל לשמוע אותה.

“ברור. ובכל מקרה ביקשתי מחברה מנוסה שתיקח את השידוך לידיים אם הוא יתקדם. אני לא מתכוונת לקבל רשמים ממנה, תהיה בטוח.”


הייתי בטוח. עכשיו, כשהיא אמרה את זה, לא היה משהו אחר שיכולתי לעשות מלבד להאמין לה. מילותיה גרמו לי סחרחורת. הן גרמו לכל המחשבות להתערבל לכיוון השני.

“אז טוב, היה נחמד מאד באופן מפתיע.”

“הו.” אמא התנשפה והייתי אסיר תודה שהיא לא הכבירה מילים.

“אז מה אתה חושב לעשות?”


לפני כמה רגעים חשבתי להוריד. עכשיו מצאתי את עצמי מסכים להמשיך. רק עוד פגישה אחת, כי באמת נהניתי. אחר כך אחשוב מה לעשות עם זה.

                                                                   *

“אתה יודע איך הכרתי את אמא שלך?”


“היא הייתה המחנכת שלך, לא?”

הדסה הנידה בראשה לשלילה. “לא, בכלל לא. היא היתה של הכיתה המקבילה והיא לא לימדה אותנו בכלל.”


הלב שלי האיץ. זה היה גרוע משחשבתי. הקשר שלהן אפילו לא התחיל באופן מקובל, ובכל זאת היא השתרכה אחרי אמא עד עצם היום הזה.

“היא ראתה אותי בספריה מחפשת חומר לעבודה על השואה, וסיפרה לי שהיא ממש מומחית לעניין. מפה לשם התחלנו לדבר והיא ממש מצאה חן בעיני.”

“היא חכמה,” הסכמתי ביובש.

“מאד! ויודעת להקשיב ולצאת מהקופסה.”

בחלק האחרון לא הייתי בטוח. אולי זה תלוי בגודל הקופסה שהדסה ישבה בה מלכתחילה.

“בקיצור,” סיכמתי, “ראויה להערצה.”

כנראה לא הצלחתי לפלוט את המילים בסתמיות מספקת, או שהדסה ראתה משהו בתנועת הכתפיים שלי, כי היא הזדקפה ומחתה מיד. “היא אישה מקסימה, ולמדתי ממנה המון, אבל אני לא מעריצה שלה.”

כנראה לא הצלחתי לפלוט את המילים בסתמיות מספקת, או שהדסה ראתה משהו בתנועת הכתפיים שלי, כי היא הזדקפה ומחתה מיד. “היא אישה מקסימה, ולמדתי ממנה המון, אבל אני לא מעריצה שלה.”

היטיתי את ראשי בספקנות. “אבל את בקשר איתה כל השנים האלה, לא?”

“נו? ואתה מעריץ את כל החברים שאתה בקשר איתם?”


“לאאא.”

“זהו, אתה רואה?”

הרגשתי צורך לכסות את עיני באצבעותי, רק כדי שאוכל לעכל רגע בלי קהל. למה בלובי של מלונות אין חדרים זעירים שאפשר להימלט אליהם באמצע שיחה כדי לנתח לעצמי את השלבים האחרונים? למה צריך להגיע לכל המסקנות רק בסוף הפגישה?

היא צפתה בי עוד רגע, זוויות שפתיה מעוקלות בשעשוע. “אני לא מעריצה אותה,” היא חזרה בשקט. “אני חושבת שהיא אישה חכמה ואני מתייעצת איתה לפעמים, אבל את ההחלטה אני מקבלת בעצמי.”

“את מתווכחת איתה?” התקשיתי להאמין. אף פעם לא שמעתי את אמא שלי מנהלת משהו שדומה לוויכוח עם תלמידות. אפילו אני התקשיתי להתווכח איתה.

“לא, אני פשוט מסיימת את השיחה ועושה מה שאני חושבת.”

                                               *


ייאמר לזכותה של אמא, היא בהחלט לא לחצה עלי בשבועות הבאים. היא הניחה לי למסור בעצמי את התשובה לשדכנית, והסתפקה רק בלשמוע את התשובה. אבל היא אנושית בסופו של דבר, ואחרי הפגישה השישית, כשקפצתי להביא כביסה, היא חיכתה לי בסלון בעיניים זורחות.


“אז התברר שצדקתי, אה?”


התכווצתי. “מה פירוש?”

“אמרתי לך שהיא לא עוד אחת, הבטחתי לך שהיא מיוחדת. ותראה אותך, כל כך מחויך ומבסוט!”

מבסוט? אני לא אמור להיות מבסוט. חתנים הם יצורים מאושרים, אנשים נשואים יכולים לחייך לעצמם. בחורים בפגישות – ממש לא.

ואני באמת לא מאושר. עוד לא החלטתי כלום, ככל שזה תלוי בי, אני יכול להוריד ברגע זה. יש כל כך הרבה ספקות, כל כך הרבה צדדים להתלבט עליהם. מה פתאום לקבוע שאני שש ושמח?

“אני לא יודע,” עניתי בקול מאופק. “יכול להיות שאני לא ממשיך איתה.”

אמא קפאה. החיוך שלה נשמט ונמס ואצבעותיה התרוממו למשקפי הקריאה שלה. “אתה… אתה רציני?”
“אני לא יודע אם זה מה שאני מחפש.”

אמא קפאה. החיוך שלה נשמט ונמס ואצבעותיה התרוממו למשקפי הקריאה שלה. “אתה… אתה רציני?”
“אני לא יודע אם זה מה שאני מחפש.”

“אל תענה שום דבר ברגע זה, בסדר?” היא ביקשה בדחיפות. “אני לא מוכנה לשמוע ממך תשובה סופית עכשיו, אתה מבין? תישן על זה לילה, תנוח, תחשוב הרבה ואז תגיע למסקנה. הלילה אני לא מסכימה לשמוע שום תשובה שהיא, רובן.”

רובן.

הלכתי לחדר שלי, צנחתי על המזרן נטול המצעים ובהיתי במדף הספרים מולי.

לא מוכן. לא רוצה. לא הוגן.

היה משהו אחד, רק אחד שביקשתי, שהתעקשתי עליו, שלא הסכמתי להתפשר בשום אופן על קיומו. לא בקשה גדולה כל כך, לא פסלתי שלושים אחוז מהבנות בארץ, רק את אלה שאמא שלי המשיכה לשמור איתן על קשר. כל כך קשה להיענות לי? לעזוב אותי לנפשי ולא לדחוף לי בדיוק את האחת שלא אצליח להוריד בקלות?

זה כאילו אין שום משמעות למה שאני רוצה, למה שאכפת לי ממנו. כאילו ברגע שאמא מצאה את האחת שהיא רוצה לכלה, לא היו לה שום מכשולים בדרך. אפילו לא אני.

אז בסדר שבשלב הפגישות הן לא בקשר, אבל מה יהיה אחרי החתונה? כל וויכוח בינינו יגיע בסופו של דבר לאמא? ‘היא חכמה’, תגיד לי הדסה בתחינה. ‘בוא נשמע מה היא אומרת, טוב?’ וזה נכון, היא חכמה, והדסה לא מעריצה אותה ובטח אמא גם לא תסכים לשמוע על מה שקורה בינינו, ובכל זאת… היה לי רק תנאי אחד…

הראש שלי כאב. הנחתי את קצה השמיכה הצונן על מצחי ועצמתי עיניים.

אולי גם אני צריך מישהו להעריץ, מישהו שאפשר לדבר איתו ויוכל להגיד לי מה עובר עלי עכשיו;

למה, למרות שאני לא רוצה לצער את אמא שלי, הרגשתי סיפוק קודר להטיח בה שאני לא רוצה להמשיך. למה מפריע לי כל כך שהיא התעלמה מהבקשה היחידה שלי, למרות שזה היה בצדק.

למה העובדה שאמא מאושרת ובטוחה כל כך בי ובהדסה, גורמת לי לרצות לברוח מכל השידוך הזה, למרות שבמקביל אני לא מסוגל לחשוב שזה ייגמר ככה.

רציתי לדבר עם הדסה. להשליך בפניה את כל הרגשות המבולבלים וחסרי ההיגיון האלה ולבקש  ממנה לעשות בהם סדר. ונכון שהיא מכירה אותי פחות מחודש, ובכל זאת הייתי בטוח שהיא תבין.  שהיא תדע להסביר מה קורה לי בלי לחשוב שאני לא נורמלי.

רק שאני לא יכול לעשות את זה, לא כשהרגשות האלה קשורים אליה באופן ישיר. אבל נניח שהיינו מדברים על מישהי אחרת, מה אז היא היתה אומרת? יכולתי לראות את הקמט הקל בין הגבות כשהיא הרהרה במשהו שאמרתי, את שביב החיוך הרציני.

“כי זה מעצבן,” היא תהנהן והעגילים שלה יתנדנדו בקצב הראש, “היה רק משהו אחד שרצית והיית כל כך בטוח בו, ואפילו את זה לא קיבלת.”

“אבל קיבלתי דברים אחרים,” אני אענה בביישנות.

“ועדיין. זה מעצבן. מבינה אותך לגמרי. אבל תחשוב על זה, על מה בעצם לא רצית להתפשר?”

“על תלמידה של אמא שלי,” אני אדקלם.

היא תטה את הראש ותחכה שאתקן את התשובה.

“על תלמידה שמעריצה את אמא שלי באופן מעצבן ודביק. אני לא אוהב טיפוסים שמעריצים באופן כללי, אבל כשזה כלפי אמא שלי זה עוד יותר משגע.”

העפתי את השמיכה שהתחממה והשענתי את המצח על זגוגית החלון.

סימנתי לעצמי את הכלל הזה בנוקשות, ‘כל תלמידה של אמא זאת מישהי שאני לא רוצה.’ אבל את הדסה אני כן רוצה. היא לא כמותן. וגם אם כן… זה לא אכפת לי, כל עוד יש לה דעות משלה והחלטה עצמאית.

סימנתי לעצמי את הכלל הזה בנוקשות, ‘כל תלמידה של אמא זאת מישהי שאני לא רוצה.’ אבל את הדסה אני כן רוצה. היא לא כמותן. וגם אם כן… זה לא אכפת לי, כל עוד יש לה דעות משלה והחלטה עצמאית.

אני פשוט יכול לשנות את הכותרת. לקרוא לתנאי שלי במילים אחרות. אולי ככה זה יפריע לי פחות.

איכשהו מצאתי את עצמי במסדרון, ואז בסלון מול אמא שישבה על הספה ולא עשתה כלום.

“אמא?”


היא עפעפה והתאמצה לחייך. “חשבתי שהלכת לישון.”

“לא, אני… תקשיבי, החלטתי.”

היא הנידה בראשה לשלילה בתקיפות. “לא, אני לא רוצה לשמוע שום דבר הערב, רובי. קיבלתי על עצמי לא לתת לך לענות שום דבר עד שתישן על זה לילה כמו שצריך.”

“אבל…”

היא הסבה לי את גבה. “כלום. החלטתי. לך לישון.”

“בטוח?” אמא שמעה כנראה את החיוך בקולי, כי הראש שלה נטה חזרה לכיווני.

“את בטוחה שאת סגורה על הכלל הזה? כי אני די בטוח שאם תדעי מה אני רוצה לומר, תרצי להפר אותו רק הפעם.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

7 Responses

  1. דיי מושלםםםםם
    כל הכבוד על התמרון בין הרגשות שלו לזה שהוא לא מזלזל באמא שלו
    אליפות

  2. “למה בלובי של מלונות אין חדרים זעירים שאפשר להימלט אליהם באמצע שיחה כדי לנתח לעצמי את השלבים האחרונים? למה צריך להגיע לכל המסקנות רק בסוף הפגישה?”

    -זה!!!…

    סיפור יפהפה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן