זיוף נאמן לעצמו
מאז שפנינה זכרה את עצמה היא אהבה לשיר. מגן יוכי אין לה הרבה זכרונות, ובגן אסתר לא היה נחמד מספיק, אבל בגן לאה היא היתה שרה בקול, הכי בקול שהיתה מסוגלת. למרות זאת המדבקות תמיד הגיעו לאלקי. אז היא לא הבינה שאלקי לא מתאמצת אפילו, זה פשוט הקול שלה. והקול של פנינה היה עדין, וקטן, ולא שמעו אותו. היא לא ידעה את זה, רק הצטערה כי הגננת לא הדביקה לה שום מדבקה ולא שיבחה אותה אף פעם.
אולי היא משכתבת את ההיסטוריה, אבל היא זוכרת שהגננת והריתמיקאית, חוה המנגנת קראו לה, החליפו מבטים כשהיא כבר כן הצליחה לזמר מספיק בקול. יותר בקול מכל החברות האחרות. המבט הזה עודד אותה, והיא התאמצה לשיר עד שכאב לה הגרון והצוואר, והן שוב הסתכלו זו על הפנים של זו וחייכו לעצמן. היא היתה בטוחה שהן נהנות. היום היא כבר קצת מפקפקת בפרשנות שלה, ובכלל בכל הזיכרון הזה.
פנינה באמת אהבה לשיר. בכיתה אלף היא כבר ידעה איך לשיר כך שבטוח ישמעו אותה בין כל הבנות. במסיבת הסידור, אחרי שבוע של חזרות, החליפו את המקום שלה מהשורה השניה בצד לשורה הרביעית באמצע. אף אחד לא הסביר לה למה העבירו אותה, אבל היא שמעה את המורה לזמרה, אסנת, שבכלל לא היתה דומה לחוה המנגנת, אומרת שהיא שרה סולם וחצי מעל כולן. אז היא לא הבינה לאיזה סולם מתכוונים, בעיקר משום שווילונות הסתירו את הסולמות באולם ההתעמלות שבו נערכה המסיבה. והיא גם היתה עסוקה בניסיון לשיר יותר בקול, שישמעו אותה עד המיקרופון.
אז היא לא הבינה לאיזה סולם מתכוונים, בעיקר משום שווילונות הסתירו את הסולמות באולם ההתעמלות שבו נערכה המסיבה. והיא גם היתה עסוקה בניסיון לשיר יותר בקול, שישמעו אותה עד המיקרופון.
בכיתה דלת הפכו שיעורי זמרה התמימים לשיעורי מוזיקה. המורה ניסתה לאלף אותן בינה וקצב. לימדה אותן קצת על מקצבים, קצת על צלילים. פנינה שלטה היטב בחומר, אם כי לא בטוח שהיתה מקבלת ציון טוב במקצוע הזה לולא נהגה המורה לתת לכל מי שהשתתפה ‘טוב מאד’. היא מעולם לא הצליחה לזהות שיר לפי הפתיח שלו. היא גם לא ידעה תמיד לומר מתי הצליל עולה ומתי הוא יורד. אבל השירים פיצו על הכל. “אדמת לבי תלמים של מחשב- – -ה / ניכשתי קוץ סיקלתי גאוו- – -ה”, היא היתה מזמרת עם כל חברותיה. כבר למדה אפילו לא לצעוק, המורה הקפידה על כך מאוד. ושלא ישמעו מישהי אחת יותר מכולן, זה לא יפה. השירה היתה אחידה, חוץ מהזמנים שהמורה לימדה כמה בנות קול שני. ואיך באמת עושים קול שני? פנינה לא ידעה. מעולם לא נבחרה להיות בין המאושרות שקיבלו את הזכות להתנסות.
בבית היא היתה מנסה לפעמים לשיר בקול שני, עם הקומפקט דיסק החדש שקנו אז (כך קראו ל-CD, שמאוחר יותר נקרא בשם הפשוט דיסק וזהו). היא היתה שרה קול שני ושלישי ואפילו רביעי לכל שיר. היתה נהנית לשיר, ליצור מוזיקה משלה וליפות עשרת מונים את המוזיקה הגולמית שהיתה בדיסקים. את מיטב דמי הכיס שלה השקיעה באוסף דיסקים מרשים. היתה בוחרת בתשומת לב את הדיסקים החדשים ביותר בגל פז ובנועם הפקות, מגיעה הביתה, מדליקה את הטייפ בפול ווליום ושרה עם הזמר. אז היא התחילה לגדל את החלום שלה להיות זמרת גם כן. ההורים היו מבקשים ממנה לשיר יותר בשקט, אחיה ביקש פעם שלא תשיר ליד החברים שלו. אבל אף אחד מהם לא הצליח לגרום לה לשיר פחות, אולי רק קצת יותר בשקט.
בכיתה הא המדריכה הודיעה על סעודה שלישית בכל שבת מברכים. בשבת הראשונה פנינה לא יכלה לבוא, אבל בשבת מברכים חודש כסלו פנינה כבר הגיעה, וגם ידעה לחכות לשירי הנשמה שאחרי הסעודה. את החלה בשוקולד היא אכלה במהירות, וחיכתה בחוסר סבלנות לשירים. והם הגיעו. השמש שקעה והשמים נראו בחלון הסמוך אליה יפים כל כך, באדום-כתום-סגול מרהיב עין, רוח קרירה נשבה על צמרת עץ אחד, ופנינה שרה. היא עצמה את עיניה והרגישה איך משהו בתוך הלב שלה, או לידו, נמס, מתפוגג, רוטט. היא אפילו לא ידעה לתאר את התחושה המופלאה הזו.
“מי מזייפת שמה?” מינה צחקה בקול שהפריע לכולן לשיר.
“יש מישהי ליד החלון,” אהובי צייצה אחריה, “ששרה קול עשירי!”
“לא נכון,” מינה לא הסכימה, “היא מלחינה מנגינה חדשה לשירים. חבל שהיא שרה ביחד אתנו ולא לבד.”
פנינה לא הבינה למי הן מתכוונות. היא גם לא שמה לב לזייפנית גדולה שישבה לידה, וגם אם כן, היא חשבה לעצמה, למה זה אמור להפריע לחברות? בניסיון לרמז להן להמשיך לשיר היא התחילה שוב את השיר שהופסק.
הצחוק של מינה הדביק במהירות את אהובי ואז את כולן.
“תפסיקי לשיר, פנינה!” מינה כמעט נחנקה.
“את מזייפת!” אהובי כמעט בכתה מרוב צחוק.
כמה חברות חיקו אותה בעליזות ובעליבות כה רבות, עד שהיא התקשתה לנשום.
“את הורסת את השירה של כולן,” מוריה דיברה ברצינות רבה, ושברה אותה לחלוטין.
פנינה לא יודעת עד היום מה היה אחר כך. לפעמים היא זוכרת את הרגע הזה כמו אלפי תופים רועמים שגרמו לה לא לשמוע במשך שניות ארוכות מה קורה בכיתה ואיך המדריכה החדשה נוזפת בכולן. לפעמים היא זוכרת שהיה ברגע הזה שקט מוזר, ארוך ולא טבעי. המדריכה אמרה משהו, אבל גם היא, כמו הצלילים כולם, נאלמה.
השמש כבר שקעה, אבל הפנים של פנינה נותרו אדומות וחמות עוד זמן רב. היא לא שרה באותה שבת. היא לא שרה גם אחר כך. הדיסקים פינו את מקומם לתחביב אחר. היא התחילה לצייר, ושם דוקא זכתה לשבחים על כשרונה הטבעי, אבל לא הראתה מעולם את ציוריה לאיש. היא גם השתדלה מאוד לא לחקות ציורים אחרים. בשעה שכולן היו יושבות ומעתיקות ציור מחוברת קמוטת שוליים, פנינה היתה שואבת השראה מכמה ציורים ויוצרת לה ציור משלה.
השמש כבר שקעה, אבל הפנים של פנינה נותרו אדומות וחמות עוד זמן רב. היא לא שרה באותה שבת. היא לא שרה גם אחר כך. הדיסקים פינו את מקומם לתחביב אחר.
“אני לא רוצה לזייף ציורים,” הסבירה למורה בחוג הציור.
“אי אפשר לזייף ציור,” המורה לא שמה לב לתהום שממנה עלו המילים. “כל אמן מכניס לציור נשמה משלו. כשאת מציירת זה הופך להיות ציור שלך, לא זיוף של מישהו אחר.”
פנינה הסכימה, אבל כדי להרחיק מהחשד של העתקה לא מדויקת וזייפנית היא התאמצה ליצור משהו משלה. הציורים באמת היו ייחודיים, אבל בשלב הבוסרי הזה המקוריות היתה מאמץ גדול מדי, והתוצאה היתה דלה מדי. בסוף השנה פנינה עזבה את הקורס.
היא לא שרה בכיתה. לא שרה במסיבת בת המצוה, לא בארגון עם המדריכה, לא במסיבת פורים ולא בשום הזדמנות אחרת. היתה דומעת לפעמים בהתרגשות כשאחרות שרו, אבל לא נתנה לרגש הזה פתח אחר לפרוץ. גם בבית היא הפסיקה לשיר, סיגלה לעצמה זמזום שקט כשהצלילים שעלו מן המכתש שבלבה איימו לפצח את ראשה.
מסיבת הגמר של בית הספר היסודי איימה לערער בפנינה משהו. במקהלה השתתפו כל בנות המחזור. פנינה הוצבה בין שתי ילדות מכיתה אחרת שלא הכירו אותה, וגם לא הקשיבו לה. בשני שירים היא בכלל היתה צריכה להצטרף לקול השני, הגבוה, כי הקול שלה היה דק ועדין. פנינה שרה בזהירות רבה, ואף שהיא זייפה, והיא כבר ידעה שהיא מזייפת, לא היו נזקים. אמנם המאמנת אמרה שבאזור שלה יש לפעמים מישהי ששרה אפילו אוקטבה שלמה מעל, אבל היא לא ידעה מי זו. ופנינה השתדלה לשיר נורמלי, כמו כולן, ובשקט.
“את תיבחני לסולו?” התעניינה יהודית שהיתה אז חברתה הטובה. יהודית לא השתתפה במקהלה, כי היא היתה במחול. רק בנות המחול היו פטורות מהמקהלה.
“מה פתאום,” פנינה ממש נחרדה מהרעיון.
“למה?” יהודית לא ויתרה בקלות, “יש לך קול יפה!”
“כי אנחנו,” פנינה בלעה קצת רוק ואז הצליחה למצוא תשובה, “אנחנו במשפחה, בורחים מהכבוד. לא אוהבים לעמוד על במות ולשיר סולו.”
“כי אנחנו,” פנינה בלעה קצת רוק ואז הצליחה למצוא תשובה, “אנחנו במשפחה, בורחים מהכבוד. לא אוהבים לעמוד על במות ולשיר סולו.”
אבל ביום שלמחרת, כשכולן נבחנו לסולו, אפילו ברכי עם הקול הצרוד שלה, התעורר בפנינה החשק הישן והיא הצביעה ביחד עם כולן. לרוע המזל, בדיוק כשהמאמנת אותתה לה לשיר, יהודית נכנסה לקחת משהו מהכיתה, והמבט המשתומם שהיא תלתה בפנינה לא עזר לה להתרכז בשירה. עד היום פנינה לא יודעת אם הניסיון כשל כישלון חרוץ או עצלן.
היא באמת לא נבחרה.
כל שתי בנות שלחשו זו לזו באותם ימים היו חשודות בעיני פנינה כצוחקות עליה. אם מישהי צחקה בסביבה, פנינה היתה בטוחה שהיא צוחקת לה. כמעט נשבעה שלא תשיר עוד, ואז החליטה שאין צורך בשבועה. רק מלחשוב על לתת קול בשיר היא שוב מאדימה, או מחווירה. משהו קורה לה בפנים.
בכיתה טית החליטה פנינה ללמוד גיטרה. אולי היא תצליח לנגן, ללוות את חברותיה השרות, ולא יכאב לה כשתימנע מלשיר. אבל הליווי תמיד הצריך שירה, ולא היא ולא המורה ידעו אם גם הנגינה מזייפת או רק השיר. התקשתה לנגן כשהמורה שרה, ולא הצליחה, באופן מרשים מאוד, לכוון את הגיטרה. מעולם לא הצליחה לזהות אם הצליל גבוה יותר או נמוך יותר. המעשה הנכון והנבון היה לזנוח את הכלי ולשמוח שהכסף של השיעורים הלך למורה הזו, אישה הגונה שלא השלתה אותה.
“יש לך הרבה כשרונות אחרים,” היא הבטיחה לה, “והקצב שלך מצוין, זה לא מובן מאליו. את תצליחי ללוות בגיטרה, אבל זה ידרוש ממך מאמץ רב. ולא בטוח שזו השנה המתאימה, כשאת בתחילת הסמינר.”
זו בטוח לא היתה השנה המתאימה. והשנה המתאימה מעולם לא הגיעה.
פנינה המשיכה להמנע מלשיר, ורק חלמה על תופים. אולי הקצב המצוין שלה היה מצליח להוציא ממנה תיפוף מדויק. וגם אם לא מספיק קצב, ונדרשת גם יכולת מוזיקלית, היא היתה מוציאה את העלבון, את האכזבה והתסכול בהכאה נמרצת על תופים שלא חטאו.
פנינה סיימה את הסמינר. היא למדה הנדסאות, לא מוזיקה, וזה אפילו לא צבט לה כבר בלב. היא השתכרה הרבה יותר מכל חברותיה שהיו ריתמיקאיות ומורות למוזיקה, והכסף הביא גם הוא סיפוק. אחר כך היא גם התחתנה, לא שרה זמירות שבת. בעלה נהג להסתפק בזמירה או שתיים לצאת ידי חובה. בהמשך גם נולדו לה ילדים, ואף שכל השישה היו אומרים לה בעיניים תמימות לפני השינה, “אצלנו בגן שרים יד ימין על העיניים לא ככה,” היא לא התביישה לזייף בפניהם כשהיו קטנים.
“זו המנגינה של הבית שלנו,” היא אמרה להם, אף שגם היא ידעה שהמנגינה הזו נוטה להשתנות מערב לערב, כנראה בשל מצבי הרוח המשתנים שלה שהשפיעו על תפיסתה המוזיקלית.
היא כן ניסתה לתקן את עצמה יום אחד, כשהביאה את אביגיל לגן מאוחר מתמיד ושמה לב שהתפילה בדיוק בקטע המתאים. מאחורי הדלת, כשהגננת זימרה בביטחון היא הצטרפה בשקט ובדממה, ולא זייפה. היה שינוי קל בהטעמה של המילים “על העיניים” ובצליל האחרון של המילה “שמים”, והיא הצליחה להתאים אליו את עצמה. אבל בבית שוב קיבלו המילים חיות משלהן ומנגינה אחרת, דומה אבל שונה.
כשהילדים גדלו היא חזרה לזמזום שקט ובלתי נשמע. “שהשכנים לא ישמעו אותי, זה לא צנוע,” הסבירה פעם לאליהו, הגדול שלה, כששאל למה היא רק מזמזמת ולא שרה, ואיזה שיר זה בכלל. אחר כך התחרטה, שמא יחשוב שזו חומרה שגם אשתו ואחיותיו יצטרכו לאמץ, אבל כבר היה מאוחר מדי.
*
הנשימות של כולם בבית כמו מנגינת רקע קצבית. רק פנינה, רננה וחצי ירח ערים. פנינה תמיד אהבה חושך, ולבדיות, ותינוקות קטנים. היא מאמצת אל לבה את המתנה השביעית בת השבועיים וחצי, נושמת ריח סבון תינוקות מעורב במעט פליטה חמצמצה.
האוויר שנכנס מהחלון הפתוח מעט נושא אתו ריח קריר, של סוף תשרי. לא קל ללדת בין החגים. לא קל גם להישאר ערים, לבד, בלילה. היא מעולם לא היתה טובה בלילות ארוכים של בכי וערנות.
האוויר שנכנס מהחלון הפתוח מעט נושא אתו ריח קריר, של סוף תשרי. לא קל ללדת בין החגים. לא קל גם להישאר ערים, לבד, בלילה. היא מעולם לא היתה טובה בלילות ארוכים של בכי וערנות.
“ל-ב טהו- – -ר בר-א לי אלו- – -קים,” פנינה שרה בלחש לתוך האוזן הקטנה. התינוקת מייבבת מעט, אחר כך מוצצת נמרצות את המוצץ התחוב בין השפתיים הדקיקות ונושמת כאילו היא ישנה. רק כאילו.
פנינה אוזרת אומץ. “א- – -ל תשליכ- – -ני, מלפני- – -ך” היא מרשה לקול שלה לעלות. הוא חלש, עדין וקטן. בגן היא מעולם לא קיבלה מדבקה, וגם עכשו אין סיכון גדול שתעיר אי מי. “ורו- – -ח קדש- – -ך” היא מזייפת להנאתה, נהנית מכל רגע. הד מצטרף אליה, שניהם מזייפים ביחד.
הקונצרט שלה נגמר מהר מדי. רננה נרדמה היטב, אולי מעדיפה לברוח לחלום כלשהו מלשמוע את אמא שלה שרה כל כך לא מדויק. פנינה מניחה אותה במיטה, מיטיבה את השמיכה סביבה, ונכנסת למיטתה שלה. לראשונה זה שבעה אוצרות הלילה כבר לא מאיים עליה. היא לא אספה כוחות בשינה, אבל קיבלה כוחות מן השירה החדשה שהתנגנה בה. ורגע לפני שהיא נרדמת, היא שמה לב לשני דברים מוזרים. הראשון, היא נרדמת בחיוך על השפתיים, והשני, היא מקווה שרננה תעיר אותה פעם נוספת.
רננה העירה אותה שוב. לא באותו הלילה, אלא בלילה שאחריו. ושוב פנינה שרה. הפעם היא מוכנה, עם רשימת שירים מועדפים שאספה כל הבוקר. ההמנונים של המחנות, השירים מאוסף הדיסקים של פעם, השירים שהילדים שלה הביאו הביתה. היא שרה מחצית הלילה, ולמרות הכל שוב היה לה כח.
בלילה החמישי, כשרננה כבר בת שלושה שבועות, ניצתה בה רוח מרדנית. היא הפסיקה לשיר אחרי השיר הראשון, וניסתה למצוא תשובה לשאלה הקשה כל כך, למה מי שמזייף מאבד את הזכות שלו לשיר בכיף. למה היא לא שרה עד היום, ורק עכשו היא עושה זאת בלילה, בהיחבא. ולמה, למשל, אין אף מופע של גדולי הזיוף הישראלי, או החסידי, או היהודי, או לא משנה מה.
וכי לזייפנים, היא שואלת את עצמה ואת החושך שמסביב (ההד שותק בזמן הזה), אין זכות שירה? אין זכות זיוף? אין זכות להשמיע קול?
וכי לזייפנים, היא שואלת את עצמה ואת החושך שמסביב (ההד שותק בזמן הזה), אין זכות שירה? אין זכות זיוף? אין זכות להשמיע קול?
בלילה ההוא פנינה כמעט ולא שרה, אבל בבוקר, כשהיא מתעוררת לעוד יום של חופשת לידה היא משלימה את החסר. היא שרה לפני התפילה את השיר שלא העזה להצטרף אליו בכיתה וו, וממשיכה לשיר גם כשהילדים חוזרים הביתה. היא לא מסבירה להם איך האיסור הוסר פתאום, וכשאליהו שלה שואל אותה למה היא שרה ולא רק מזמזמת, היא מעודדת אותו להצטרף אליה וזהו.
כשבעלה שב הביתה היא מבקשת ממנו לקחת את רננה ששוב פרצה בבכי לאחר שהניחה אותה בעגלה, ומתיישבת לנסח מודעה למיילים ולקבוצות שונות.
לא ניתן לכם כאן את כל הפרטים, רק נספר שפנינה ארגנה לעצמה, לחברותיה ולעוד אי אלו נשים שלא הכירה ערב שירה ספונטנית. היא קבעה את הזמן לשעת לילה, אחרי שכולם ישנים, כשאיש אינו מפריע והרוח מתעוררת. הרוח המשתוקקת לזמר את המנגינה של עצמה, ולא אכפת לה איך אחרים שומעים אותה.