מילים

צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.
גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. "את רוצה גם?" מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. "לא תודה, עוד לא רעבה," היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.
ממוצע 3 | 2 מדרגים

שוב הותיר לה על שולחן הסלון את מחשבותיו המפוזרות. יהודית מפהקת. רוכנת בהשלמה – לא, לעולם לא תוכל להשלים עם ההרגל שלו – אל תלולית ניירות העיתון המקושקשים, גורפת אותם באצבעותיה. מובילה אותם במסלול מקוצר ישירות אל פח האשפה. היא לא תזכיר את קרעי העיתון הללו ולו במילה בצהרים, כשישובו הביתה, כל אחד משגרת יומו. אין תירוץ. בטוחה שכבר שכח בבוקר את שברי הגיגיו שהעתיק אל הדפים. בדיוק כמו מרבית החפצים שעשה לו מנהג להטיל בכל מרצפת או רהיט אפשריים, ואחר כך לתהות בקול על מה ולמה הניח אותם שם, במקרה הטוב, או להתעלם מהמיקום החדש שכפה עליהם, במקרה הפחות טוב. 

היא לא תשאל. נכון, יהיה אדיב מצדה להתעניין. בלי כעס, כמובן. היא מלומדת בבליעת הכעס מראש ובהשריית המילים ברוטב דק של סקרנות. תבלין של אכפתיות חריף לה מדי. והכעס נותר לה בקיבה, מבעבע עם התסכול לתבשיל מרירות חמוץ.

ואם תשאל, הרי שוב יספר לה ישראל על השראה. יתאר במתינות ובעיניים בורקות, איך מכל ידיעה זניחה הכתובה בעיתון אפשר לברוא עולם שלם; סיפור עמוס בפרטים. מן הסתם יבקש להדגים לה מתוך הכתוב את העלילה הנולדת בראשו. ירחף אל הסלון ויחפש בתמיהה אחר האוצר שהשאיר אמש פרוש על השולחן. האשפה שהיא זרקה.

ולה אין עוד פירורי סבלנות בצקלונה. שבעה כבר מההשראה הזו, שבעיקר מבלגנת לה את הבית. מפרה את פקודת הסדר שהיא כל כך מקפידה עליה. בשם ההשראה יכול ישראל לשכוח את הסנדויץ’ שמרחה לו עם שחר, לנפץ צלחת בתוך שטיפת כלים שכולה מעשה של כוונה טובה, ולשבש פעם אחר פעם את הכללים שהיא מנסה לקבע בבית שלה. שלהם.

ולה אין עוד פירורי סבלנות בצקלונה. שבעה כבר מההשראה הזו, שבעיקר מבלגנת לה את הבית. מפרה את פקודת הסדר שהיא כל כך מקפידה עליה. בשם ההשראה יכול ישראל לשכוח את הסנדויץ’ שמרחה לו עם שחר, לנפץ צלחת בתוך שטיפת כלים שכולה מעשה של כוונה טובה, ולשבש פעם אחר פעם את הכללים שהיא מנסה לקבע בבית שלה. שלהם.

בתחילה היתה ההשראה הזו מושא הערכתה. איזו נפש עשירה יש לבעל שלה. מכל מעשה יום-יום פשוט הוא דולה תובנות ומתרגם אותם לסיפור מרתק. הקשיבה לו באוזניים פעורות ובלב מתרונן, שפתיה מתעקלות לחצי חיוך ואצבעה ממוללת את סנטרה, כמו בכל פעם בה היא מרוכזת כולה. מהר מאד הכירה את המאחורי הקלעים של כשרונו, והכאוס השורר שם הוציא אותה מדעתה. 

מאז שהגיחה לביקור בביתם הצנוע, מתגלגלת ההשראה בין שני החדרים, מתנהלת כבת בית פרועה ומותירה אחריה עקבות מרגיזים. יהודית דולקת בתסכול אחרי השיירים ומסלקת אותם מתחום ראייתה. זה לא כל כך עוזר, כי זמן קצר אחר כך היא מוצאת מוטציה אחרת של ההשראה שישראל מגדל ומטפח במעבדת כתביו.

כולם מדווחים מסביבה שהסיפורים שלו משובבי נפש. שאי אפשר להפסיק לקרא את ישראל שמיל. שיש כאלה שקונים את העיתון רק בגללו. ההורים שלו רווים עונג בכל סעודת שבת, ההורים שלה מתפארים בחתן הכשרוני שלהם. היא מאמינה להם, ברור. אבל כבר חודשים ארוכים שלה עצמה אין אפילו דקה פנויה אחת כדי לעיין בטקסטים שלו. השגרה שלה צפופה כמו הדירה שלהם. גם ככה היא דוחה מיום ליום מדי הרבה מטלות, כי יש לה רק עשרים וארבע שעות ביממה, למרבה הצער. הסיפורים של ישראל לא ממתינים אצלה בתור. חסרי סיכוי מולה.

פעם עוד היה מבקש שתקרא. מסביר שדעתה חשובה לו. והיא היתה משיבה שבטח, היא תלמד כל מילה ותחווה באוזניו את דעתה, רק קודם היא חייבת לשטוף כלים, ולהחזיר שלושה טלפונים דחופים, ולקפוץ למכולת. תמיד היתה סדרה של דברים בעלי חשיבות לפני טקס קריאת הסיפור, ואיכשהו היום אזל מבין האצבעות ושוב צנחה מותשת על המיטה. הסיפור יחכה למחר. למחרתיים. לשבוע הבא. לשבת הבאה. לחופשה השנתית שלה. לזמן שלא קיים בשעון שלה. 

היא מטמינה את גזרי העיתון שקיבצה מן השולחן במעמקי שקית האשפה האפורה. לפני כן התחשק לה לרגע לקרוע כל אחד מהם לפיסות קטנות, לקמט היטב ולכדרר, אבל היא מוותרת על מילוי הדחף המוזר. מעבירה מטאטא על החדרונים ויוצאת בתנופה מהבית. מתחיל להיות מאוחר, היא מוכרחה כבר להופיע בסמינר. דייקנות היתה תמיד מאפיין בולט שלה, ובתקופה עמוסה כמו זו שלפניה, על אחת כמה וכמה. שבת מחנה על הפרק בלוח השנה הסמינרי. בדיוק בעוד שבוע. היא כבר עמלה לקראתה חודשיים תמימים. ועדיין, יש עוד כל כך הרבה מכפלות לתפור ברקמת התכניות הצפופה, להשטיח את הררי הבירוקרטיה שנותרו, ולוודא שארבע מאות נערות תוססות ושוצפות חיים לא תשתעממנה לרגע קט.

יהודית פוסעת לתחנת האוטובוס בצעדים גדולים, מהירים. כל כך אוהבת את העבודה שלה, והיא די בטוחה שגם העבודה שלה אוהבת אותה. הן מסתדרות היטב. תיכף תיטמע בהמולת הסמינר העליזה, תמהר לחדר שלה ותטבע באושר בין גליונות ניר צבעוניים, מלל בלתי פוסק והמון קריאות המופנות לעברה. היא תתזז במומחיות ממשימה למשימה, תחלק הוראות לסובבות, תנחה ותסביר ותבהיר ותדרוש, והשעות תיערמנה לצדה זו על גבי זו כמו קופסאות פלסטיק מלאות בתבשילי כל טוב. כשיחשיך תיפרד באי חשק מהקירות האהובים עליה ותשוב הביתה, לחמם לישראל את ארוחת הצהרים שהכינה אמש, בעיניים ממצמצות מעייפות.

“איך היה בסמינר היום?” ישראל מהמהם לעברה בנחת אגב דפדוף בעיתון. הוא מחפש את הסיפור שלו. אוהב תמיד לראות אותו מבעד למילים המודפסות, בניחוח אחר, במבט של קורא.

“בדיוק כמו אתמול, בלי דקה אחת לנשום,” משיבה יהודית אגב חימום חוזר בתנור של הפשטידה. את סיר הקציצות הניחה על הלהבה. תוך דקות אחדות תהיה כאן ארוחת צהרים חמה, כאילו בושלה עכשו.

מה תספר לו, על עיצוב התכניה בגוני כחול-סגול? על שלט העץ הענקי שכיתה שלמה עמלה לצבוע בלכה שקופה? על המשימות המחיות אותה ומרדימות אותו? עדיף לתת אותה כותרת כללית מתמול שלשום, שפוטרת את שניהם מהעמקה מעיקה ומהתגוללות מיותרת בקורותיה.

“ואיך היה לך בכולל?” מעיפה מבט בשעון, קבעה עם המדריכות נחמי ושרה’לה בעוד חצי שעה. הן הולכות ליריד בדים, לרכוש חומרי גלם לקראת בניית התפאורה להצגת הפתיחה שתיערך ביום שישי, בערב שבת המחנה. אמנם השתיים הציעו לה להסתדר בעצמן ולא להטריח אותה בהפסקת הצהרים הקצרה שלה, אבל יהודית מיהרה להבהיר להן שישכחו מהרעיון. היא חיבת לבדוק מקרוב את איכות האריגים ואת התאמתם לכל מערכה.

נוגסת בארוחתה בחטף. מקשיבה מבעד לאשד הרהוריה לישראל, מספר על החברותא שלו. נולד לו בן שלשום. עוד מילים סתמיות. ידיעה טכנית שהוא שולף במאמץ מזכרונו. סוכנות עתי”ם הם נעשו זה לזו. “אנחנו צריכים לזכור לקנות מתנה לברית,” היא מתנערת מכסאה, מניחה את הצלחת בכיור הבשרי, ומוסיפה לרשימה המודבקת למקרר בכתב כחול גדול: מתנה לברית. “אני אדאג לזה,” היא מבטיחה לו וכבר מנופפת וסוגרת את הדלת מבחוץ. נחמי ושרה’לה מחכות לה, היא לא יכולה להתעכב.

למי היא משקרת, לעצמה? היא לא רוצה להתעכב. לא יכולה לשאת את השקט שנמתח ביניהם כמו יריעת פלסטיק אטומה. את קריינות החדשות הבוקעת מהם, מנסה לשווא לחורר את מה שיש ביניהם. מה שאין.

“אכן”, היא מאיצה את הפסיעות, “מאיזו חנות את?”

“שום חנות. אני מדברת ממשרד הבריאות. רצינו לעדכן אותך ששהית ביום חמישי במשך שעתיים בקרבה לחולה קורונה מאומת. עלייך להיכנס לבידוד מידי בשבועיים הקרובים, לעקוב אחר תסמינים חשודים, ולדווח במקרה הצורך למד”א.”

מנגינה קצבית בוקעת מהתיק שלה. יהודית לא נעצרת בשל זוטא כזו. תוך כדי הליכה, ידה הימנית שולה במיומנות מהרוכסן האמצעי בתיק את הפלאפון המזמר. בודקת את הצג. מעניין, מספר לא מוכר. 

“יהודית שמיל?” מבקש לוודא קול נשי ברשמיות יתרה. בטח אחת מן הספקיות לשבת הקרובה. בתקוה שלא התקשרה לבשר על מחסור כלשהו בציוד העצום שהזמינה.

“אכן,” היא מאיצה את הפסיעות, “מאיזו חנות את?”

“שום חנות. אני מדברת ממשרד הבריאות. רצינו לעדכן אותך ששהית ביום חמישי במשך שעתיים בקרבה לחולה קורונה מאומת. עלייך להיכנס לבידוד מידי בשבועיים הקרובים, לעקוב אחר תסמינים חשודים, ולדווח במקרה הצורך למד”א.”

“עלי? את מתכוונת אלי?” היא שואלת בעילגות קלה, משום שלא מצאה מילים אחרות לסדר בהן את לשונה. קשה לה לנשום פתאום. נעצרת. מחפשת ספסל, כיסא, משהו קרוב שתוכל לקרוס אליו. הנה גדר אבנים ישנה.

“מתכוונת ליהודית שמיל, אני מבינה שזו את,” היא נענית בקוצר רוח נטול הסוואה.

“מה? אבל איך, מתי! אני לא… אני פשוט לא יכולה! זה בלתי אפשרי שאכנס עכשו לבידוד. זה לא הגיוני. זה לא…”

“למה? אין לך היכן לשהות?” הדוברת בצד השני חותכת את המלל המבוהל.

“יש לי, בוודאי, בבית שלי. אבל… אני לא יכולה להיות בו. אני חייבת להגיע לסמינר, כלומר, לעבודה שלי!” יש שבת מחנה בשבוע הבא. אין שום אופציה ריאלית שהיא, יהודית, הרכזת החברתית של סמינר כגן, לא תנכח בשבת הזו. היא חיבת להיות. ולא רק בשבת, כמובן, גם בכל הימים שקודמים לה. בחדרה בסמינר. כן, בכל יום. שעות ארוכות. להכין. ליצור. לגבש. להדריך. לעמול. לפקח. לבדוק. לתקן. היא נצרכת שם. היא לא יכולה לנטוש באמצע הבלגן את כל מה שהתחילה לבנות, להפקיר את עמל כפיה, מחשבתה ולבה. היא חיבת להשגיח. לטפל. לעשות את העבודה כמו שצריך. כמו שהיא רגילה. כמו שהיא אוהבת.

“את שם, גברת?”

לא. היא בסמינר. רק רגליה מקורקעות כאן, למדרכה.

“את מתבקשת לחזור לביתך מיד. אין אפשרות אחרת. ולא לשחק עם הבידוד. אני מזכירה לך שוב, תעקבי אחר תסמינים. אם מתעורר חשד, צלצלי לבדוק ולשאול.”

כושלת חזרה אל הבית.

מסובבת את המפתח. אי אפשר להיכנס. מפתח אחר נעוץ בצדה הפנימי של הדלת.

“ישראל?” הוא פותח לה. “אתה לא אמור להיות כעת בכולל? רגע, גם אליך צלצלו? אני לא מאמינה…” גלגלי מוחה מעבדים את המידע במהירות, כמו תמיד. ישראל מנסה להשיב, היא קוטעת אותו, “בוודאי, זה ברור, שנינו היינו ביום חמישי במרפאה האורתופדית, כנראה שהחולה המדובר ישב לידנו…”

יהודית תופסת את מצחה בידה הימנית, כמו תמיד כשהיא ברגעי לחץ. הכול אבוד. הימים הקרובים שתכננה במרץ לפרטי פרטים מכוסים מולה בערפל. התכניות לועגות לה. שברי המנונים מתערבלים במוחה. רגע, היא לא היתה בדרך לפגישה? המדריכות מחכות לה כבר עשרים דקות, לפי מחוגי השעון. תמהות לאיחור הלא אופייני. היא מתרוצצת הלומה מחדר לחדר. מהסלון למטבח, וממנו לחדר השינה. וחוזר חלילה.

באיזו דרך היא תבנה ותכונן את שבת המחנה? בשלט רחוק, בהוראה מקוונת? עליה להסתובב בשטח. לפעול בזירה. להביא את עצמה לכולן. איך תוכל לעבוד כשהיא חייבת להתרחק, להשאר ספונה בין קירות ביתה? זה יהיה קשה כל כך. אבל היא תנסה. היא חייבת את זה. לעצמה. לסמינר. 

היא צריכה עכשו שקט. להתרכז לרגע ברשימת המטלות החדשה שנוספה לה פתאום. מתיישבת על הספה עם הטלפון הנייד. קודם כל להודיע. למדריכות שממתינות לה לשווא, למנהלת שסומכת עליה, להסביר ולהבהיר את המצב המוזר שנקלעה אליו פתאום. לנסות למצוא פתרונות. היא מחייגת את המספר הראשון. ממתינה אצל נחמי ושרה’לה. טוב, תנסה למנהלת בינתיים.

ישראל מתיישב מולה ליד המחשב. פותח קובץ חדש. מנסה לנסח בקול רעיונות למילים. למשפטים. עדיין מתעקש לשבור את השתיקה בתחמושת האחרונה שנותרה לו: כשרונו.

אוי, לא. היא זקוקה לריכוז. שלא תתחיל לגמגם בבהלה בשיחה. כל כך לא נעים, הבידוד הזה שנכפה עליה. עליהם. כל כך מיותר. ומכביד. קמה. עוברת לחדר השינה. מתיישבת בקצה המיטה, ממוללת את קצה הסדין באצבעותיה.

“רוחמה? זו יהודית. מה שלומך? לא, לא בקשר לסימפוזיון, תיכף אענה לך על זה. אז את שומעת? קרה שינוי לא צפוי…”

***

צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.

גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. “את רוצה גם?” מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. “לא תודה, עוד לא רעבה,” היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.

מחליטה לסדר את הבית. אבל ההחלטה עקרה: החפצים כולם שוכנים במקומם הטבעי, בדיוק כפי שהניחה אותם אתמול, בשעה מאוחרת בלילה, כשהתקשתה להירדם. מתקשרת שוב לסמינר. בטח הן צריכות אותה ולא נעים להן להפריע בחופשה הכפויה המיותרת הזו. היא תאמר להן שאפשר לצלצל חופשי, היא כאן, בשבילן, זמינה בכל רגע, יותר מתמיד.

מישהי שהיא לא מזהה את קולה, מרימה את הטלפון בצד השני. בחדר שלה. אוושות צחוק נשמעים ברקע. המון רעש. היא לא חלק מהסצנה הזו. זרה היום.

“הלו, מי זו?” שואלת.

“עם מי אני מדברת?” מחזירה הנערה.

“עם הרכזת יהודית שמיל,” היא מגייסת סמכותיות מרחוק. אזכור שמה פועל תמיד. הדוברת האלמונית משליכה את הטלפון בבהלה ומלמולים מהוסים נשמעים. כעבור דקות ארוכות נוטלת מישהי אחרת את השפופרת.

“יהודית, מה שלומך?” קולה של המנהלת רוחמה.

“ברוך השם, משוע..” כמעט אמרה ‘משועממת’, ברגע האחרון תפסה את עצמה. “אני כאן, אתכן, רחוקה פיזית, אמנם, אבל מוכנה ומזומנה לעבוד גם מהבית. אז באיזו דרך אני יכולה לסייע?”

“תודה, יהודית, אנחנו ממש מעריכים,” רק נדמה לה שהמנהלת מתפתלת קצת במילותיה? “אבל אנחנו חייבים רכזת בתפקוד מלא שתהיה כאן בשטח, ותיתן מענה לכל מה שעולה, ו…”

“תודה, יהודית, אנחנו ממש מעריכים,” רק נדמה לה שהמנהלת מתפתלת קצת במילותיה? “אבל אנחנו חייבים רכזת בתפקוד מלא שתהיה כאן בשטח, ותיתן מענה לכל מה שעולה, ו…”

“אני מוכנה לשוחח בטלפון ללא הפסקה,” היא כמעט מתחננת, “רק תגידי לי מה צריך לעשות, המצגת כבר מוכנה? משפטי הפתיחה תוקנו? מצאו בד הצהוב-חרדל לתפאורה? מישהי הלכה לבדוק את ה…” 

“זהו, שזה… לא ממש אפשרי ככה, אז… ביקשנו מתמר שתחליף אותך. זמנית, כמובן. מיד כשתחזרי לעבודה, כל הסמכויות שבות אלייך.”

תמר. תחליף. אותה. זמנית. יהודית מקשיבה לצליל של המילים. הן נשמעות כמו מסור. מאחר שאין לה מילים לתגובה, היא פשוט שותקת.

“יהודית, את אתי?”

“כן,” מצליחה להנפיק לחישה.

“טוב, אז אני חייבת לסיים, יש כאן המון עבודה, ו… רפואה שלמה!”

אבל היא לא חולה, היא רוצה להגיד. היא רק בבידוד. בבית. הכל אותו דבר. כלום לא אותו דבר. המנהלת כבר ניתקה. כואב לה הראש. יכול להיות שהיא מפתחת תסמינים?

***

כבר שטפה את הכלים המעטים מארוחת הבוקר שלהם וארגנה מחדש את ארון הבגדים. מיינה ביעילות מדף אחר מדף, הניחה בצד את כל החולצות הישנות שכבר לא לובשת. ארזה בשקית גדולה. בתום הבידוד, תתרום אותן לעמותת יד שניה.

הכל היא עושה, רק לא ליפול לזירה הזו שתכריח אותה להתעמת מול השקט הזוגי. שם מצטופף לצדה גם ישראל, חולק את הבידוד שנכפה עליהם. 

יהודית מטאטאה במבט את הבית שלה. קטן, קטן מדי. כבר שנתיים שהם דרים בדירת הסליחה הזו. מאז החתונה. לא נולדה סיבה, בינתיים, להחליף את היחידה הזו. חבל לשלם דמי שכירות גבוהים על מטר רבוע נרחב יותר. שני החדרים הזעירים הללו מספקים לכל צרכיהם הפיזיים. מטבח שפורצים אליו פנימה מיד עם הכניסה לבית. סלון מיניאטורי המאפסן ספה עם שני מושבים, שולחן פלוס ארבע כסאות ועמודון ספרים. חדר שינה קומפקטי, שירותים ומקלחת.

ופינת מחשב המשמשת בעיקר את ישראל, לעסקי הכתיבה שלו. מה אתו באמת? איך הוא מנסה להעביר את שעות הריק הללו? היא מתרוממת מהספה, מחפשת אותו בעיניה. דמותו מאותרת במטבח. רכון על גבי סטנדר שאחד האברכים נשא למענו מן הכולל. לומד עם החברותא שלו בטלפון. נסוגה לאחור בדממה. חוזרת לסלון.

מפעילה את המחשב שעבר למצב שינה. הקובץ שישראל פתח אתמול עדיין מחכה שם, לאצבעותיו שתחצובנה בו מילים ורעיונות. יהודית מבחינה שהוא החל במלאכתו כבר אתמול. הקובץ בן כמה מאות מילים. מתחילה לקרוא. ישראל מסודר בשורות קטנות על מסך המחשב. מציע לה לערוך עמו הכרות באופן שממנו נמנעה עד היום. האותיות מסתחררות מול עיניה. אולי תלך לנוח קצת. לא, היא תקרא. 

תמיד היו קודם הסמינר, המדריכות, התלמידות, העבודה, הבישולים, הטלפונים. עכשיו, כלום. המציאות ממשיכה להתרחש במרץ, החיים קורים במלוא הקצב. הכל פועם וזז. רק בלעדיה. היא נדחפה הצדה, לשבועיים ימים. אפילו ישראל יוצר מעין שגרה בין כותלי הבית. רק היא משתגעת.

שוב היא לא מרוכזת. מניחה את המחשבות בקובץ חדש במוח, ועוברת לזה של ישראל. מתמסרת לקריאה. עיניה גולשות שורה אחר שורה וידה מלטפת את סנטרה. לאט לאט נוצר סדק בסיפור, והיא זוחלת בעדו פנימה. מתאר נפשו של ישראל מתגלה, קו אחר קו. הוא מצייר עצמו משורה לשורה. והיא מתבוננת בשקט. טועמת את המילים. רואה את בבואתו המשתקפת בהן. פוערת עיניים משתאות או מגמישה זוויות פיה לחיוך. הוא טוב, ישראל, היא מוכרחה להודות בינה ובינה. כותב ברגישות. המילים רהוטות, מדויקות. התיאורים ממגנטים אותה. האותיות מתחברות לריקוד מושלם. 

יהודית נאנחת בעונג. חבל שלא סיים את הסיפור. הותיר רק שלוש סצנות ראשונות ומחצית מן הרביעית. היתה רוצה לגלות כיצד מתפתחת העלילה, ואיך הוא חושב למקם את הדמויות בלוח שיצר. 

רחש נשמע מאחוריה. היא מסתובבת. ישראל. לרגע נבוכה. כמו נתפסה במעשה הונאה. אבל רק לרגע. מותר לה לקרוא. אפילו להתפעל. להגיד לו מילה טובה על המלאכה שעליה הוא עמל יום אחר יום והיא לא מעיפה מבט. היא מנסה לנסח את המילים בתוכה. פחות טובה ממנו בטקסט. 

ישראל מקדים אותה. “איך זה שהמילים שלי מעניינות אותך פתאום?” מרירות מתלבשת על הטון השקט.

שותקת. מובסת. היה חייב לחרב את הקליפה הדקיקה שהצליחה להסיר מהקיר?! כבר לא רוצה לומר לו כלום. כבר לא רוצה לקרוא יותר.

“אני יכול להמשיך לכתוב?” הוא מברר, והנימוס הארור קופץ לדום.

גוררת את הכסא לאחור ברעש. קמה בתנופה. “בבקשה, כתוב כל אשר על לבך.”

“כך אעשה.”

כמה אדיבות. חומת גינונים ששניהם מקפידים להגביה מדי יום. ציניות שמכסה על – על מה, יהודית? מה את פוחדת לומר? לגלות ביניכם, בך?

במטבח, תוך קרצוף עיקש של כתם זוטר על אריח חרסינה – הכתם הזה לא הפריע לה עד היום – היא מעזה לשרטט מחשבה. כן, היא לא סובלת את האטיות שלו. את הרחפנות. את חוסר הארגון. מה שהיה בימי האופוריה הראשוניים מושא מרגש להתפעלות מתבוננת, הצצה לנפש אמן בפעולה, היה מזמן למעיק. הקוראים מכירים את צדדי האור שלו מדפי העיתון, אבל לה אין זמן לקרוא סיפורים. בחיי היומיום הלחוצים, את האיש שחי אתה היא רואה בעיקר בצללים.  

***

מאוחר בלילה. ישראל נרדם מזמן, שנתו רגועה, שקטה, בדיוק כמו זמני ערוּתו ביום. היא ממהרת יחפה אל פינת המחשב. מדליקה. חייבת לקרא את ההמשך שלו. רוצה. 

הקובץ נעלם. איננו. היא נוברת בתיקיות. רושמת מילות מפתח שזכרה מן הסיפור המתפתח. אפס תוצאות. כנראה החביא את המילים שלו מפניה.

עד שנפתחה בה איזו דלת זעירה, הוא טורק חלון. איך אפשר להתקדם ככה, בכלל? האם היא והוא יכולים להתעלות מעל גבעות הנימוס הזר שטיפחו, למצוא ערוגה אחת פשוטה, משותפת?

היא תחזור לישון. אין טעם למרדפים ליליים אחר מחשבות שווא.

היא מתכופפת, מרימה את הנירות, ומקמטת אותם לכדור זעם לבן. השורות שהודפסו בהם נופלות זו בזרועות זו, מילים מתערבבות. אם היתה זו יצירה בתחילת דרכה, הרי שהיא כבר איננה. שימצא דרך אחרת לדברר את המחשבות שלו. לא בשטיח דוקר קצוות על הרצפה. לא על חשבונה

מגששת דרכה בחושך אל החדר. רגלה היחפה נתקלת בדפים. שוב התזכורות המעצבנות שלו. היא מתכופפת, מרימה את הנירות, ומקמטת אותם לכדור זעם לבן. השורות שהודפסו בהם נופלות זו בזרועות זו, מילים מתערבבות. אם היתה זו יצירה בתחילת דרכה, הרי שהיא כבר איננה. שימצא דרך אחרת לדברר את המחשבות שלו. לא בשטיח דוקר קצוות על הרצפה. לא על חשבונה.

בעודה מועכת את כדור הזעם, אספה דף נוסף שנמלט מעיניה קודם. עיניה עוקבות, מצומצמות, אחר הכתוב. נחושות לגלות שברי משפטים מקוממים, בדלי השראה שרשם מן הסתם לעצמו. אבל משהו מוכר עולה מן הכתוב. היא קראה כבר את המילים הללו.

זה הסיפור. 

הסיפור שטרחה לחפש באמצע הלילה. ישראל הדפיס אותו. בשביל מה? בשביל מי?

היא ממהרת ליישר את מילותיו. למחוק עדות לכעס שהותירה בהן, לתסכול שקימט אותן. מסדרת את הדפים לפי מספרי העמודים. הנה, הוא המשיך אותו כאן. נשענת על קיר הסלון, מאמצת עיניים בחושך, מסגלת אותן לקרא בתנאים מאתגרים. 

זהו. הסיפור הסתיים. מה בער לו כל כך לסיים אותו עכשו? ולמה בסתר, בלי נחת? למה היא אינה מסוגלת להעניק לו את ליטרת האושר הזעומה הזו? למה כל כך קשה לה לעמוד מאחוריו?

היא תזרוק את הדפים לאשפה. שלא ידע שקראה. שלא תצטרך לספק משוב על הסיפור. לחוות דעתה. להחמיא. כמה קל לה לפזר מילים חיוביות בחדר הרכזת, לפרגן למדריכות, לשמח תלמידות. כמה קשה לה לשחרר מילה אחת כזו אל הבעל שלה.

ערמת הדפים בידה כבדה. כאילו היא נושאת משקל לבֵנים. היא מטמינה אותם עמוק בפח. כך היא לא יכולה לראות את הדף הראשון, שהחמיצה. מספר מילים כתובות שם. היא מניחה שזו הכותרת, או הפסקה הראשונה, שכבר מצאה אתמול על גבי המחשב.כך היא לא קוראת, באותה אשמורת מאוחרת, את מה שנכתב שם: ליהודית, אם זה עדיין מענין אותך. תודה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. בס”ד
    סיפור ממש עצוב, האם לא היה כדאי לשנות את הסוף לסוף יותר אופטימי? למשל, לאחר זריקת הסיפור, להתגבר על הקושי שלה, לחמול על בעלה ,להוציא את הסיפור מהפח ולמצוא את התקווה לקשר יותר טוב?
    בכל אופן, למרות שהתאכזבתי קצת מהסוף, הסיפור כתוב מאד יפה ותודה רבה.

  2. כתיבה מעולה, כואבת.
    הסיפור מציב מראה מול התמודדות שקיימת אצל ככ הרבה זוגות צעירים..
    הסוף שהעלה בי דמעות מדגיש ביותר את המסר.

    תודה רבה! נהניתי מאד

  3. מוכשרת שכמוך! כרגיל מענינת ומדויקת. אוהבת את בחירת המילים ובניית המשפטים.
    מחכה בשקיקה להיצירה

  4. אי !באמת כאב לי!
    כי האמת כואבת…
    והדרך כואבת…
    וכך היא הצמיחה בכל קשר.
    נותנת דרור למחשבותי , ממשיכה את הסיפור
    למשהו מחבר ,
    רוצה לתת סדק לאופטימיות המגרדת את דלתות העץ
    אך מבחינה בשלט:כאן בונים!
    ומבינה…
    יקח להם זמן!אחרי שהם יקראו את הסיפור,הם יבינו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן