מינה ברגר לא התכוונה – פרק כ”ד

כשמינה גילתה שאני דוקא בסדר היא היתה קצת בשוק. היא לא תודֶה בזה. גם היום לא. אבל אני ראיתי. הבחורה החילונית מתנהגת יפה. הבחורה החילונית ישרה כמו סרגל. היא לא אמרה מילה אבל אני ראיתי. אני קוראת מחשבות דרך העיניים. אחר כך, כשכבר דברנו, אמרתי לה, מינה, תתמודדי. אנחנו לא רשעים כמו שסיפרו לך.
ממוצע 5 | 5 מדרגים

מבצע חשיפת האג’נדה החינוכית של הוריה של מינה ברגר התנהל בדיוק לפי התכנית. אני שאלתי, הם ענו, ומינה קיבלה את התשובות שלה.

עשינו חזרה גנרלית. מינה אמרה לי מה לומר ואני חזרתי אחריה, והיא תיקנה אותי ואני אמרתי שוב והשתדלתי לדייק כדי להישמע אמינה. או כמו שדניאל אמרה א-מינה.

דניאל עקבה אחר המתרחש מעמודת המתורגמים. ביררה אם אני חוזרת בתשובה. שללתי את הכיוון, מינה צריכה מידע ואני מתגייסת לסייע. דניאל אמרה, דוקא יכול להתאים לך שביס המנהלת. ואני אמרתי, עם השיער האסוני שלי, יש מצב. ודניאל אמרה, כל הכבוד המנהלת שאת תורמת את גופתך למדע. ואני אמרתי, למידע דניאל, למידע. ודניאל אמרה, לא אמרתי למדע, אמרתי למד”ב, את תורמת את גופתך למד”ב.

ומינה אמרה, מה הכוונה.

ודניאל אמרה, חבל על המאמץ, זה לא יקרה.

ומינה שאלה, מה לא יקרה?

ודניאל אמרה, ההום סקולינג. את לא תעשי את זה.

ומינה אמרה, למה את חושבת?

ודניאל אמרה, כי יש לי מוח. זה קורה מעצמו.

ומינה אמרה, נו?

ודניאל אמרה, ככה. אינטואיציות של אנאלפביתית.

ואני אמרתי, את לא אנאלפביתית.

ודניאל אמרה, אם את אומרת את בטח יודעת. 

ומינה אמרה, אינטואיציות זה שטויות.

ודניאל אמרה, אינטואיציה זה כמו האמונה הזאת שאת מדברת עליה, לא?

ומינה אמרה, מה? השם ישמור. לא. חס וחלילה. שום קשר. 

ודניאל אמרה, טוב אז לא אינטואיציה. יֶדע. אני יודעת.

ומינה אמרה, מאיפה את יודעת?

ודניאל אמרה, אני חוזה בכוכבים.

ומינה אמרה, נבואה ניתנה לשוטים.

ודניאל אמרה, אקסקיוז מי?

ומינה הסבירה לדניאל את הציטוט.

ודניאל אמרה, אז אני שוטה גאה ואת גברת ברגר, לא תעשי שום הומסקולינג. יו אר טו סְקוּל טו בי קוּל.

מינה התערערה. אמרה, גם בעלי לא אהב את הרעיון. גם אני בעצמי לא יודעת. אולי כל העסק הזה יסודו בטעות. אולי התודעה שלי מצמצה לרגע. אולי השם שלח לי את דניאל. אולי אני צריכה להקשיב לה. ואני אמרתי, איך אמרת קוראים לדבר הזה שמעדכן מי מתחתן עם מי? ומינה אמרה, בת קול?  ואני אמרתי, כן זה. שדרגת את דניאל לדרגת בת קול? ומינה צחקה בטון של בכי, ואמרה, אני לא יודעת מה לעשות. ואני אמרתי, את יודעת מה את רוצה. זה מספיק. ומינה אמרה, לא. זה לא מספיק. אני צריכה לדעת שהרצון שלי נכון. איך יודעים אם רצון הוא נכון? אני לא יודעת איך יודעים. ואני אמרתי, את לא יודעת איך לא יודעים. את רגילה לדעת כל הזמן כל דבר. אולי תתיידדי עם האולי?

ומינה קצת שתקה וקצת בהתה וקצת ניסתה להתרכז בתשבצים ולא מצאה מילה לדרך בשתי אותיות. אמרה, יש בשלוש. אפן, שטה. יש בארבע. אפיק, גישה. ואני אמרתי, אז תכתבי בשלוש או בארבע. והיא אמרה, אבל אין מקום. ואני אמרתי, אז תעשי מקום. ומינה שילחה בי מבט קמוט שהתארך והתמשך, חצה אותי, עבר דרכי למחוזות אחרים, שוטט בהם זמן מה, אחר כך שבה על עקבותיה בזגזוגים מהורהרים עד שהתפקסה לתוך אישוני ואמרה, פרה-פרה.

ואני אמרתי, מה?

ודניאל אמרה, משואה צמחונית.

ומינה אמרה, שלב ראשון משנה חינוכית. לחלץ מההורים שלי קצת תובנות חינוכיות לא יכול להזיק.

ודניאל פתחה פיה לנבא וסגרה אותו כלעומת שבא לקול מבטי הגוער. 

*

השאלה הראשונה שהתבקשתי לשאול היתה אם מותר לשאול שאלות באמונה. לא הצלחתי להבין את השאלה. מה זאת אומרת האם מותר לשאול שאלות? באיזה עולם אסור לשאול שאלות? ומינה אמרה, עזבי, את לא תביני. ואני אמרתי, תנסי אותי. ומינה אמרה, ואל תביאנו לידי ניסיון. ואני אמרתי, זה עוד אחד מהציטוטים שלך? ומינה אמרה, הם לא שלי. ואני אמרתי, לאסור על בנאדם לשאול זה לאסור עליו להיות בנאדם. התורה שלך אוסרת עליך להיות בן אדם? ומינה אמרה, היא גם שלך. ודניאל אמרה, לא אמרת שהתורה מרשה לעשות חיים? איזה חיים זה אם סותמים לך את הפה? ומינה אמרה, לא אמרתי לעשות חיים. אמרתי שהיא תורת חיים, שהיא מותאמת לחיים עצמם. ודניאל אמרה, שאלות זה החיים עצמם. איזה יום היום? ואני אמרתי, מקובל עלי שלא אבין כל תשובה, אבל לא לשאול? זו בעיה בחוֹמְרה. ודניאל אמרה, שלישי או רביעי? ואני אמרתי, זה קו אדום. ודניאל אמרה, כבר חמישי, אני לא מוברגת. ומינה אמרה, אני לא, אני לא אמרתי ש… ודניאל אמרה, יאללה, הייתי פה, סופ”ש נעים שיהיה. ומינה אמרה, שבת שלום שתהיה. ואספה את חפציה בקצב מעונה ועייף.

ואני אמרתי, טוב מינה בסדר, תגידי לי מה לשאול ואני אשאל בלי לשאול שאלות. ומינה חייכה ואמרה, תודה משואה, אני באמת מעריכה אבל אם זה נוגד את ה… את ה… ערכים שלך, אז לא. ואני אמרתי, שאלות לא נוגדות ערכים של אף אחד, ואם הן נוגדות הם לא ערכים. ומינה חייכה קצת יותר ואמרה, למה הלכת להייטק? למה לא הלכת לחינוך? את מחנכת מבוזבזת. ואני אמרתי, וואלה. יש בזה משהו. וחשבתי שזו הפעם הראשונה שמינה מכירה בקיומם של הערכים החילוניים שלי.

כשמינה גילתה שאני דוקא בסדר היא היתה קצת בשוק. היא לא תודֶה בזה. גם היום לא. אבל אני ראיתי. הבחורה החילונית מתנהגת יפה. הבחורה החילונית ישרה כמו סרגל. היא לא אמרה מילה אבל אני ראיתי. אני קוראת מחשבות דרך העיניים. אחר כך, כשכבר דברנו, אמרתי לה, מינה, תתמודדי. אנחנו לא רשעים כמו שסיפרו לך. ומינה חייכה ואמרה, את צדיקה שאת מלמדת זכות על עם ישראל, והמשיכה למשבץ אותי לתוך התרי”ג שלה. אם אני עוזרת אני בעלת חסד, אם אני סובלת את הנדנודים של אמא שלי אני מכבדת הורים, ואם אני לא מוכנה לרכל אני נוצרת לשוני.

אהבתי את הנוצרת. אח של אמא שלי מת בגלל איזה טיפש ששחרר נצרה של רימון. מאז אמא שלי שונאת רימונים וגיבורים. גם דיבורים יכולים להרוג ומה שלא הורג לא מחשל, רק פוצע. בכל מקרה, אמרתי לה, מינה גם לך יש כמה ערכים חילוניים. והיא נחרדה, השם ישמור. כמו מה. ואני אמרתי, את מאד פלורליסטית. והיא שאלה מה זה ואני הסברתי והיא אמרה, איזה שטויות, שכחת שבאת לפה כדי לרסן את המוכרת הדוסית, שלא תעיר ללקוחותיה החוטאים? ואני אמרתי, גברת ברגר. פלורליזם זה לא לשנות את העמדה שלך. פלורליזם לא אומר שלא קשה לך עם עמדות של אחרים. פלורליזם זה להצליח לנשום ליד אנשים שחושבים אחרת ממך ולכבד אותם. ואת נושמת ומכבדת. את לא אותה מינה מסצנת השלוש עברות במאה.

כל המימיקה של מינה התקוממה עלי לכלותי. מופע מרהיב ומכאיב של עונג ועלבון ריקד בערבוביה על שפתיה המתמצמצות. אחר כך אמרה, אני מבינה שהתכוונת להחמיא, אבל בשבילי זו לא מחמאה. את מבינה? איך אני יכולה לכבד את מי שלא מכבד את השם? כתוב משנאיך השם אשנא, אבל אני, אני לצערי אוהבת אותך. מה אני יכולה לעשות? ואני אמרתי, אני לא שונאת את השם הזה שלך. איך אני יכולה לשנוא משהו שאני לא מכירה? וגם אני אוהבת אותך מינה ברגר. לצערך.

*

אבא של מינה אמר, ודאי שמותר לשאול שאלות באמונה. רצוי אפילו. ואמא שלה אמרה, אלא מה? יהודי לא מסתובב עם שאלות בעולם. ומינה אמרה, אבל מה עם נעשה ונשמע? ומה עם יהודי לא שואל למה, ואבא של מינה אמר, יהודי מאמין לא שואל למה. ואני שאלתי, למה? ואמא שלה אמרה, כי זה מראה על פגם באמונה. ומינה אמרה, אבל אם הפגם קיים, לא עדיף לשאול ולתקן אותו? ואבא של מינה אמר, עדיף. ואמא של מינה אמרה, לפעמים עדיף. ומינה רצתה לשאול את ההורים שלה, מה קורה פה ואיך זה יכול להיות, אבל לא יכלה לחשוף את המחזה שהרמנו להם בסלון.

*

אחר כך שאלתי איך מחנכים ילדים להאמין בדברים שאי אפשר להוכיח ומה באופן כללי הנחה אותם בחינוך של הילדים המקסימים שלהם. המקסימים לא היה בתסריט. את זה הוספתי על דעת עצמי. כלומר, על דעת מה שראיתי. שיפי, האחות הצעירה של מינה, דאגה לאחיה הבוגרים לארוחת ערב. אמא של מינה רצתה לקום לחמם להם אוכל ואבא של מינה אמר, אל תקומי, אני אלך, וקם והלך למטבח וגורש משם על ידי הנערה. היא תדאג לכל מה שהם צריכים. שקשוק הכלים וקשקוש האחים הזכיר לי את גאיה הבסטי שלי מהתיכון. בכל פעם שהתחשק לי להחליף את השקט המסודר בקצת אקשן הייתי הולכת אליה. ככה אמא שלי היתה אומרת, משואה מחפשת אקשן, ומחברת את השין והנון סופית, מוותרת על הסגול של השין. אני הייתי צועקת, אקשֶ-ן אמא אקשֶ-ן, ואני לא מחפשת שום אקשן, והולכת. לגאיה היו שני אחים. הבכור, גיא, היה בצבא, ובכל פעם שהיה יוצא לרגילה גאיה היתה משתגעת, אני ואמא של גאיה היינו אומרות, גאיה משתגעיה. היא היתה מכינה לו, עושה לו, אופה לו, קונה לו. ההמולה סביב אחיה של מינה השבים מהישיבה הזכירה לי את גיא של גאיה השב מהצבא. מינה אמרה, להבדיל. ואבא של מינה אמר, אנחנו רוצים עכשו לחבר, לא להבדיל. נכון מינה’לה?

*

התשובות הלכו ונאספו, ואני, במצוותה של מינה, שאלתי לסירוגין למה ואיפה זה כתוב. כשאבא של מינה אמר, הורים חייבים לחנך את ילדיהם, שאלתי איפה זה כתוב. כשהוא אמר, חינוך חייב להיות חד משמעי, שאלתי למה. כשאמא שלה אמרה, עדיף להחמיר מלהקל, יותר קל לקלקל מלתקן, שאלתי למה. או איפה זה כתוב. אני כבר לא זוכרת. באיזשהו שלב הבנתי ששתי השאלות מתפקדות באופן די דומה. את אבא של מינה אי אפשר להתקיל. לכל דבר יש לו תשובה. כמו מינה. הכל ברור. הכל סדור. דבר להתקנא בו. אם יהיו לי ילדים, כשיהיו לי, מינה אומרת אל תגידי אם, תגידי כש, כשיהיו לי ילדים אני אמנע מהם את הכאוס שבתוכו גדלתי. גם אני צריכה משנה חינוכית

*

עוד ועוד ספרים נערמו וצוטטו ועוד ועוד עניינים תוארו ובוארו, מינה רשמה בקדחתנות ואז שיפי נכנסה ונזרקה על הספה ומינה עצרה את השיחה ואמרה, אמא. 

ואמא שלה אמרה, כן מינוש.

ומינה הניעה את גבותיה ואישוניה לכיוון הכללי של רבוצת הספות.

ואמא של מינה הנידה בראשה בסימן שאלה.

ומינה לחשה, הילדה פה.

והילדה אמרה, אני לא ילדה.

ההורים של מינה לא זעו.

ומינה אמרה, באמת לא אכפת לכם שהיא פה?

ואבא של מינה אמר, למה שיהיה?

ומינה אמרה, לי לא הייתם מרשים.

ואמא של מינה שאלה, מרשים מה?

ומינה אמרה, לי לא נתתם ככה.

ואמא של מינה שאלה, מה ככה?

ומינה אמרה, לשמוע דיבורים כאלה. להיחשף ככה.

ואמא של מינה התרצנה ואמרה, את היית זקוקה לזה.

ומינה אמרה, למה הייתי זקוקה?

ואמא שלה אמרה, להחלטיות, לחד משמעיות. ביקשת את זה. תגידו לי כן או לא. תחליטו בשבילי.

ומינה אמרה, אני בקשתי?

ואמא שלה אמרה, התחננת לזה.

ושיפי אמרה, הטחינה של מינה.

ומינה אמרה, מה?

ושיפי אמרה, כלום ואני לחשתי למינה, אולי היא מתכוונת לתחינה.

ואבא של מינה אמר, חנוך לנער על פי דרכו.

ושיפי אמרה, לנערה.

ואני אמרתי, מתאים לי עכשיו חו”ל.

ומינה אמרה, דרכו. לא דרכון.

וכל הסלון נשפך מצחוק חוץ ממינה שאמרה, ומה עם חדש אסור מן התורה, וזאת התורה לא תהא מוחלפת, שלא שינו שמם לבושם ולשונם.

ואמא של מינה אמרה, זה דור אחר. קחו עוד מהעוגה.

ושיפי שלחה יד לצלחת ואמרה, מי שינה שמם, מי שינה לבושם, תרגיעי מינה.

ומינה אמרה, תשמרי על הפה שלך.

ואמא של מינה אמרה, בנות.

ומינה אמרה, אותנו לא חינכתם ככה.

ושיפי אמרה, תתקדמי מינה. אנחנו פה מחנכים את אבא ואמא.

העיניים של אבא של מינה והגומות של אמא שלה חייכו פה אחד, ואמא של מינה אמרה, שפרה, לא מדברים ככה, ואבא שלה אמר, נכון, זה לא מתאים, אבל הגערה נמהלה בקורטוב הגאווה המתלווה לריסון פעוט המשתלח בהוריו. הזכות להתענג. החובה לחנך.

ועיניה של מינה האדימו.

ואז שאלתי אם מצוות צריכות כוונה. ומינה אמרה, לפעמים משואה מקיימת מצוות בלי להתכוון, היא רוצה לדעת אם זה נחשב. ואבא של מינה אמר, זה דיון מעניין, וניגש לארון הספרים ושלף כמה וחזר והניח ופתח ודפדף ואני אמרתי, צריך להמציא אפליקציה שתחסוך את כל החיפושים, ואף אחד לא הבין מה אמרתי אז הוצאתי את הטלפון כדי להראות להם מה זה מנוע חיפוש ומינה בעטה בי במבטיה אז החזרתי אותו לתיק והסברתי במילים ואבא של מינה אמר, יש דברים שאי אפשר לעשות במכשירים. ואני אמרתי, הכול עובר דיגיטציה. ומינה אמרה, זה מלשון דיגיטלי. ואמא שלה אמרה, לא הכול. ואבא שלה אמר, לא לימוד תורה. ואני אמרתי, דווקא לימודים זה… ואבא של מינה אמר, זה כמו להריח פרחים. אפשר להריח פרחים דרך מכשירים? ואני אמרתי לא ושתקתי והסתכלתי על הפרחים שעל אדן החלון.

ומינה אמרה, אז מה עם הכוונה.

ואני אמרתי, כן, מה עם הכוונה.

ומינה אמרה, מה אתה אומר אבא, מצוות צריכות כוונה?

ואבא של מינה אמר, מצוות לא צריכות כוונה. מצוות לא צריכות כלום. אנחנו צריכים כוונה.

*

אחר כך השאלות נגמרו לי ושיפי יצאה ואמא של מינה הלכה למלא את הצלחת של העוגות ואני שאלתי איפה השירותים, ומינה ואבא שלה נשארו לבד ומינה עברה לספה והוא אמר, נו מינה, קיבלת את כל התשובות שרצית?

ומינה האפירה ואמרה, מה?

ואבא שלה אמר, נו מינה’לה, בשביל מה כל ההצגה הזאת.

ומינה אמרה, זה לא..

ואבא של מינה אמר, זה כן. מינה’לה. זה כן. זה זועק מכאן ועד בני ברק. 

ואמא של מינה שבה מן העוגה ואמרה, זה כתוב לך על המצח.

ומינה אמרה, מה כתוב לי על המצח?

ואמא שלה אמרה, כתוב שהשאלות הן שלך. 

ואבא של מינה אמר, ומצח ישראל לא ישקר. וחִיֵיך.

ומינה אמרה בקול מתחטא, נכון, הן שלי. אתם לא כועסים?

וההורים שלה אמרו פה אחד, חס וחלילה. ומינה גאתה ועלתה על גדותיה. צמד המילים הפשוטות הִכה בה גלים, שוטף מתוכה סחף של חול ושברי אבנים ומשקעים, ועם הסחף זרמו ונספגו אל ספת נעוריה הרשת של המדינה ואיריס ודניאל ואני ואביבה ועלמה ובעלה וילדיה וכל חיבוטי הנפש והשאלות שלא יכלה לשאול.

וככה מצאתי אותה כשחזרתי. אז הבנתי לראשונה את הביטוי מתמוגגת בדמעות. מינה זהרה. הבכי הצטהל מתוכה בגלים של הקלה ושמחה. הותר לה הספק. הותרה השאלה. היא התמוגגה. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה ולקחתי את התיק שלי ואמרתי תודה רבה וסליחה, וההורים של מינה אמרו, הכל בסדר. שמחנו להכיר. את תמיד רצויה כאן. ואני שוב אמרתי תודה והלכתי, ומינה נשארה שם ושאלה את כל שאלותיה.    

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן