מינה ברגר לא התכוונה – פרק כ’

אבל מינה אמרה לא. שוב ושוב ושוב. ערמת ספרים התגבהה ליד הקופה. עותקים שהתבקשה לקרוא. אם תוכל. אם לא קשה לה. הגדילה לעשות סופרת מבכירה והציעה למינה לא פחות מחמשת אלפים שקלים חדשים תמורת קריאה וכתיבת חוות דעת חיובית על ספרה. מינה סרבה.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

ויקי טרדה את מנוחתה של מינה. בקשה שנברר מה אתה. אמרה, משהו לא טוב קורה. הרגשתי. אני מרגישה. ודניאל אמרה, כפיים לך מינה ברגר. את דקת הבחנה כמו חיג’אב על פרצוף של אישה צעירה. ומינה אמרה, זה לא זה. זה לא רק זה.

הצעתי שתתקשר אליה. מינה היססה. בכל זאת, היא ערביה. אולי זה לא מתאים. ודניאל אמרה, אני אסמס לה. בסדר? מה לא עושים כדי להרגיע את מינה ברגר. אבל אז ויקי ענתה ודניאל אמרה, וואלה. ומינה שאלה, מה? ודניאל אמרה, היא אומרת שעושים לה פרצופים על ההתחזקות. ומינה שאלה, התחזקות? דניאל נופפה במסך. אמרה, מילה שלה, לא שלי. אני אמרתי, אין סיכוי. הרשת של המדינה פרו גיוון באג’נדה. ודניאל, תוך כדי הקלדה נמרצת, אמרה, זו לא הרשת מפרצפת. אלו הלקוחות. מה האג’נדה שלכם על זה?

שלוש נשים עלו בסערה מן הרחוב. הן הזמינו את לחזור הביתה. הגיע? דניאל אמרה, לא הגיע. נתקשר כשיגיע. תחזרו הביתה. מינה התכנסה לתוך תשבציה אבל הפוקוס היה ממנה והלאה. חיפשה מילה לעונה רותחת בשלוש אותיות. רשמה זעם. ואז כעס. ואז חמה. דניאל אמרה לה, קיץ מינה. קיץ. מה עובר עליך. ואני אמרתי, ויקי עוברת עליה.

מינה התכנסה לתוך תשבציה אבל הפוקוס היה ממנה והלאה. חיפשה מילה לעונה רותחת בשלוש אותיות. רשמה זעם. ואז כעס. ואז חמה. דניאל אמרה לה, קיץ מינה. קיץ. מה עובר עליך. ואני אמרתי, ויקי עוברת עליה.

ודניאל אמרה, אחוות מטפחות או מה?

ומינה אמרה, מה הקשר.

ודניאל ענתה, תגידי את.

אבל מינה לא אמרה כלום. חזרה להתכתש עם התשבץ. בהתה בנביעת מים בשלוש אותיות ורשמה, בכי.

  •  

חודש הספר העברי חלף אבל העליה לרגל לחנות לא. סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, כותבים וכותבות, תרו אחר הכוכבת של הרשת ובקשו להיות הספר הבא של המדינה. הראשון היה סופר צעיר וחובב פנטזיה שפרסם טרילוגיה מהפכנית שאיש לא שמע עליה. העולם שוקע אל מתחת לפני הים וכל העולם עוצר את נשימתו. אוויר נעשה למצרך נדיר וכדי לשרוד חייבים לעצור פעם ביממה בתחנת נשימה ולשאוף אוויר המוזרם מן העולם שמעבר. האנושות לא מצליחה לפנות את הזמן הדרוש לנשימה וגוועת לאטה. 

דניאל אמרה, תשקלי מילים מינה. המלצה שלך ומדינת ישראל עוברת לגור מתחת למים. 

דניאל אמרה, תשקלי מילים מינה. המלצה שלך ומדינת ישראל עוברת לגור מתחת למים. 

מינה לא ידעה את נפשה. נכמרה מול התחינה שהופנתה כלפיה. אמרה, הלוואי שיכולתי לעזור לכולם. הלוואי שיכולתי להכשיר את כולם. אנשים שמים נפשם בכפם ופושטים יד. איך אפשר להגיד לא. 

אבל מינה אמרה לא. שוב ושוב ושוב. ערמת ספרים התגבהה ליד הקופה. עותקים שהתבקשה לקרוא. אם תוכל. אם לא קשה לה. התעלמו מהסתייגויותיה. לא שעו לסרוביה. הגדילה לעשות סופרת מבכירה והציעה למינה לא פחות מחמשת אלפים שקלים חדשים תמורת קריאה וכתיבת חוות דעת חיובית על ספרה. מינה סרבה. דניאל התנדבה למלא את מקומה וסורבה. המבכירה רצתה רק את מינה. 

למחרת חזרה הסופרת אל החנות עם דגל לבן. היא תסתפק במועט. כלומר, בדניאל. המלצות תמורת בונוסים.

  •  

מן הסניפים המקבילים זרמו דיווחים על תופעה דומה. מוכרני הרשת נהיו מחוזרים. הפוטנציאל הטמון בהם הונכח כמו ירח במילואו. פחות יח”צ ופרסום באלפי שקלים, פחות התקוטטויות על מיקום הספר בחנות. קנה לך מוכרן שימליץ טוב בעדך ואתה מסודר. 

הנהלת הרשת נקלעה להתלבטות. האם לאפשר. האם לאסור. מצד אחד יותר רווחים. מצד שני ניגוד עניינים. גבי אמר שזה בסדר גמור. גם מלצרים מקבלים טיפים ישירות מלקוחות. הוא לא רואה הבדל. רינת אמרה, אם אתה מאפשר לקנות את הצוות שלך, הוא כבר לא שלך. אסור לנו לאפשר לזה להיות.

הם שאלו אותי לדעתי. אמרתי שאני לא יודעת. מצד אחד הזינוק המטאורי של לחזור הביתה הכניס לרשת רווחים לא רעים בכלל. מצד שני, אני מבינה את הצד השני. מצד שלישי, המלצות של נציגי מכירות מאז ומעולם התבססו על טעמם האישי. אך טבעי הוא שכותבים למיניהם ימצאו בהם כתובת לקידום ספריהם. השאלה הגדולה היא איך זה לא קרה עד היום.

הם שאלו אותי לדעתי. אמרתי שאני לא יודעת. מצד אחד הזינוק המטאורי של לחזור הביתה הכניס לרשת רווחים לא רעים בכלל. מצד שני, אני מבינה את הצד השני.

ההנהלה היתה ממשיכה להתלבט אלמלי נחשף הדיל השערורייתי שנחתם בין נציגת מכירות במרכז העיר למשוררת צפונית אמידה וכושלת. המשוררת, יורשת עשירה עם אספירציות אומנותיות חסרות בסיס, פרסמה ספר שירה שלא התרומם. סיפורה של אביבה רמתי נישא אליה על גלי האתר, והיא לא התמהמהה פעמיים וצדה לה מוכרנית עם אופי מתמסר באחד מסניפיה הגדולים של הרשת. המשוררת שכסף לא חסר באמתחתה הציעה למתמסרת הון קטן כבסיס ובונוסים גדולים על כל מכירה. כל חפצה היה להרבות שירה בעולם ועדיף זו שהיא כתבה.

נציגת המכירות הצליחה למכור את מעט העותקים שהתאבקו על המדף, וכשבקשה להזמין נוספים, סורבה על ידי מנהלת הסניף. המתמסרת שנסיבותיה עמה פתחה בחנות מוקד מכירות פרטי. המשוררת סיפקה לה ספרים והיא מכרה אותם ישירות ללקוחות. בלי לעבור דרך הקופה.

ההנהלה הוציאה חוזר הוקעה דחוף לכל הסניפים, פירטה את נהליה ואסרה להמליץ על ספר ספציפי בהיקף החורג מגדר הסביר.

ומינה שאלה, מה זה סביר? שיגידו כמה.

  •  

אין ספק שמעמדם של מוכרני הספרים השתדרג פלאים, אבל אף אחד לא שיחזר את ההצלחה של לחזור הביתה. כלומר, את ההצלחה של מינה ברגר.

  •  

כוח הרצון נדלק במינה וסרב להיכבות. דרך חד סטרית וחסרת פניות. כמו עץ הדעת. כמו הדשא של השכן. כמו רצונות שהופכים למאוויים שהופכים לתשוקות בוערות. התנגדותו של בעלה שימשה חומר בערה וכיבוי בו זמנית. הוודאות השלווה של מינה פינתה את מקומה לאי שקט דרוך. הבעל שרצה אותה רוצָה, השתבלל עכשו לתוך סרוב עיקש. מינה הרגישה את הרצון המשתולל אבל לא הצליחה לתת בו סימנים או להלבישו במילים, ומפני כך הדעיכה רצונה מפני רצונו.

אבל אז ציפי התקשרה ובקשה את הספר.

מינה התערערה מן העובדה שאזוריה התחומים מתערבים זה בזה. האזור המפורז שבין הבית לעבודה נפלש ולא היתה לה שום דרך להתחמק. בטח לא מציפי.

מינה התערערה מן העובדה שאזוריה התחומים מתערבים זה בזה. האזור המפורז שבין הבית לעבודה נפלש ולא היתה לה שום דרך להתחמק. בטח לא מציפי. ציפי היא מהטיפוסים הלא מרפים. מינה הביאה את הספר, ציפי התייצבה כבר באותו הערב כדי לפדות אותו, ואם כבר אז כבר, התיישבו שתי האחיות על כוס קפה ועוגת הבית של אוסם.

ציפי שאלה, מה קורה מינוש? ולא חיכתה לתשובה.

ציפי היתה הילדה ששאלה שאלות. כלומר, בלילה. בינה לבין עצמה לבין מינה. הרבה שאלות היו לציפי. שאלות בדרגות עומק ורוחב משתנות. למה יש פיגועים. למה אנשים מתים. למה השם ברא ילדים מפגרים. וכינים. למה בנים לומדים כל היום. ולמה בנות לא. למה היתה שואה ולמה אסור לה לרכב על אופנים. השאלות של ציפי היו הגיוניות וראויות להישאל. כך מינה מבינה היום. אז היא חשבה שהן משונות ומיותרות. יותר מהשאלות עצמן, הצורך של ציפי לשאול. מינה אהבה את הוודאיות שבחד משמעיות. הסתפקה בידיעה שהתשובות קיימות.

מינה זוכרת פעם אחת ויחידה שציפי שאלה. מינה היתה אז בת שמונה וציפי בת תשע וחצי. אבא שלהן דיבר בשולחן שבת על נעשה ונשמע. מינה כל כך התחברה. לא הבינה מה הסיפור של אומות העולם. אם מאמינים בהשם מאמינים בתורתו. מה זה משנה מה כתוב בתורה. ציפי אמרה אז שנשמע לה הגיוני לשאול לפני שמתחייבים. מינה זוכרת את השקט שנפל על השולחן. את המבט ששוגר לאורכו מאמא שלה לאבא שלה. את האצלת הסמכויות ששוגרה כל הדרך חזרה מאבא שלה לאמא שלה. אמא שלה אמרה לציפי, אמונה תמימה ציפי. בלי קושיות. בלי לשאול ובלי לפקפק. וציפי שאלה, למה? ואמא שלה אמרה, יהודי לא שואל למה. וציפי שאלה, למה?

למראית עין ציפי נכנעה וקיבלה על עצמה את הדין. למעשה, היא העבירה את עצמה למצב שקט ואת שאלותיה אל בין ארבע קירות. מינה נספרה כאחד מהם. ציפי תהתה על ימין ועל שמאל, על אסור ומותר, לא חיכתה לתשובותיה של מינה או לתגובותיה, ומינה לא אמרה דבר. לאיש לא סיפרה. אָמונה על לא תלך רכיל, ספגה את סימני השאלה והחרישה. כשגילתה שהיא מתערערת, גידלה לה עור טֶפלון, מניחה לשאלותיה של ציפי להחליק ממנה והלאה.

למראית עין ציפי נכנעה וקיבלה על עצמה את הדין. למעשה, היא העבירה את עצמה למצב שקט ואת שאלותיה אל בין ארבע קירות. מינה נספרה כאחד מהם.

התופעה הוכחדה כליל בטרם הפכה ציפי לנערה.

מינה היתה בת עשר וציפי בת אחת עשרה וחצי. בן השכנים, פעוט שציפי שמרטפה מעת לעת, חלה. במוצאי פטירתו, מששבו הוריה מההלוויה (ציפי רצתה להצטרף ואסרו עליה) בכתה ציפי כל הלילה. מינה היתה העדה היחידה לקושיית ההתייפחות מוטחת אל הכר. למה. למה. למה. עם הנץ החמה עטתה ציפי שתיקה כשַֹלמה, התכנסה לשגרה עמוסת קבלות לעילוי נשמתו ולא שאלה עוד דבר.

מינה כתשה את עוגת הבית אל השולחן, פיסלה מפירוריה לב קטן וסימטרי. ציפי אמרה, בל תשחית מינה. מינה אמרה, שום בל תשחית. אני אוכלת את זה. שברה את לבה המשורטט, ליקטה את פירוריו ובלעה אותם חרף מחאותיה הנמרצות של ציפי.

ואז ציפי אמרה, שלא תשאלי.

היית מאמינה מינה? בסוף מערכת החינוך עוד תתפרק לנו בגלל איזה מוכרת חסרת מוח. קיצור, איפה הספר? קראת אותו? אני חייבת לקרוא אותו.

ומינה לא שאלה וציפי אמרה, אחת המורות אצלנו, שלזינגר, מכירה אותה? אחת הטובות, הודיעה על עזיבה. היינו בטוחות שהיא חולה. או בעלה. או מישהו מהמשפחה. מי עוזבת ככה באמצע החיים משרה מלאה בהוראה. אבל אז התברר שהיא לא חולה. על כל פנים, לא חולי כזה. האישה החליטה לגדל את הילדים. שמעת דבר כזה? קיצור, היתה אספת צוות ובאה אחת מהפיקוח. מזרוחניקית. שאלה איפה שלזינגר. אז אמרנו לה. מה יכולנו לעשות? וההיא אמרה, אז גם לפה הגיע הטירוף של אביבה רמתי. ואף אחת לא ידעה על מה היא מדברת. והיא אמרה, מה? לא שמעתן? ואנחנו אמרנו, לא שמענו מה? והיא ספרה לנו איזה שיגעון הולך. אני אמרתי שאין סיכוי. שלזינגר תעבור להומסקולינג? על גופתה. הרמנו לשלזינגר טלפון לגשש והיא לא הכחישה. היית מאמינה מינה? בסוף מערכת החינוך עוד תתפרק לנו בגלל איזה מוכרת חסרת מוח. קיצור, איפה הספר? קראת אותו? אני חייבת לקרוא אותו.

זה היופי בציפי. היא מנהלת את השיחות שלה עם עצמה. מילותיה מתדרדרות. מלאת תובנות כרימון. בור סוד ללא תחתית. לא מבחינה בגוונים המתחלפים של מינה. או בפיה הנפתח ונסגר ואז נפתח ושוב נסגר. שואלת ומשיבה ואומרת ועונה. שיחות שלמות התנהלו כך בחדר ילדותן המשותף. ציפי נאמה ארוכות ומינה הנהנה או צחקה או נרדמה. תלוי לפי העניין. או חסרונו. 

מינה הרימה את האצבע המורה ואמרה, המורה?

חלפו כמה רגעים עד שציפי הבחינה וצחקקה, כן מינה. 

ומינה אמרה, תודה המורה. זאת אני המוכרת.

וציפי אמרה, איזו מוכרת?

ומינה אמרה, אני המוכרת חסרת המוח.

וציפי אמרה, את? די. שקרנית. לא מאמינה לך. את? לא נכון. 

ומינה שמעה את עצמה אומרת, וגם אני שוקלת לעבור לחינוך ביתי. 

וציפי אמרה, נו די. תגידי לי שאת מתבדחת.

ומינה אמרה. אני לא. ותני לי את המספר של השלזינגר הזאת.

וציפי אמרה, אבל למה?

ומינה אמרה, אני לא יכולה לעשות שקר בנפשי.

וציפי אמרה, מה שקר איזה שקר.

ומינה אמרה, להמליץ לאנשים על משהו שלא בדקתי בעצמי.

וציפי אמרה, נו באמת מינה. זה לא נחשב שקר.

ומינה אמרה, זה לא ישר ציפי. זה אבק שקר.

וציפי אמרה, ממתי את כזאת איסטניסית של שקרים.

ומינה שתקה.

וציפי אמרה, את לא התכוונת להמליץ על שיטה. כולה המלצת על ספר. את מחמירה יותר מדי.

ומינה אמרה, אבל ככה אני מרגישה.

וציפי אמרה, מה זה מרגישה? מה עניין מרגישה להר סיני? אם הבעיה שלך היא הלכתית את יכולה להיות רגועה.

ומינה שוב שתקה.

וציפי שאלה, את בטוחה שזה כל העניין? האבק שקר הזה?

ומינה אמרה, אני כבר לא בטוחה בשום דבר.

  •  

מינה זימנה את בעלה לשיחת ילדינו לאן ובקשה ממנו, תבין אותי. הוא אמר, גם את לא מבינה אותך. ושלא כמו בפעמים האחרות בהן החרישה בייאוש, הפעם אמרה, אני כן. אני כן מבינה. אני מרגישה שאני עושה שקר בנפשי. אני מבינה שאני צריכה לעשות את זה.

  •  

עמדת מערכת החינוך בישראל היא שמקומם של תלמידים בגיל לימוד חובה הוא במסגרת מוסדות החינוך הפועלים בהתאם לאמור בחוק לימוד חובה. בהתאם לתיקון עשרים ותשע לחוק לימוד חובה חלה חובת לימוד במוסד חינוך מוכר עד כיתה י”ב. לפיכך על משרד החינוך ועל רשות החינוך המקומית לפעול לחינוכו של תלמיד במוסד חינוך. 

על כוס מיץ תפוזים וחביתה הקריאה מינה לבעלה מתוך חוזר מנכ”ל של משרד החינוך. זו היתה קריאה שניה. בראשונה היא התעצבנה לבד. עכשו ניסתה להדליק גם אותו. 

על כוס מיץ תפוזים וחביתה הקריאה מינה לבעלה מתוך חוזר מנכ”ל של משרד החינוך. זו היתה קריאה שניה. בראשונה היא התעצבנה לבד. עכשו ניסתה להדליק גם אותו. 

אתה מבין מה כתוב פה? הרשות המקומית פועלת לחינוך הילדים שלנו. מי זו הרשות המקומית הזו? מי נתן רשות לרשות להחליט היכן מקומם של ילדינו? מתי העברנו לה את הסמכות? אם ילד יגסוס בבית הספר, הרשות המקומית תבוא להציל אותו?

בעלה של מינה הרים את עיניו מחביתתו ושאל, אה?

מינה רגשה אליו, סיפרה לו על מישהי שהיא מכירה, לא משנה מי, תלמידת בית ספר שלא אכלה ימים שלמים. ילדה עם הפרעת אכילה חמורה. כמעט נעלמה מתת משקל ואף אחד שם לב. אף אחד. תאר לך שרותי שלנו לא עלינו מפסיקה לאכול. מישהו ישים לה אליה? מי ישים לב?

והבעל של מינה הניח את המזלג ואמר, מה קורה מינה?

ומינה שהרגישה שמשהו קורה אבל לא ידעה לומר מה, השפילה עיניה אל הדף ובקול מחורץ המשיכה להקריא מתוכו.

עם זאת תאושרנה בקשות לחינוך ביתי במקרים שבהם ההורים מציגים השקפת עולם מגובשת ביותר.

אתה מבין? היא אמרה לו וקולה התייבב באחת. אני לא יכולה לחנך את הילדים שלנו בבית. גם אם אני רוצה. אין לי שום השקפת עולם מגובשת. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן