מה כותבים על מצבה?
היא היתה אלופה בניסוחים. את כל התכניות בסמינר כתבה. אפילו זכתה בתחרות הסיפור הקצר בגיל הרך של חמש עשרה.
בשלב מסוים חשבה על קריירה בתחום. אחר כך חלה אבא שלה בסרטן סופני והיה צריך כסף הרבה יותר מהיר.
אז היא היתה לסייעת אצל רופא השיניים של ילדותה. התייצבה כל יום בשלוש כשהסתיימו הלימודים. לפעמים, כשהיה צורך, הלכה לשם בבוקר בתיק בית הספר ובתלבושת, חומקת מכל המבטים.
במלתחה החליפה לחלוק לבן, ובמשך שמונה שעות שאבה בסקשן רועש את האבנית והעששת והדם של מאות פיות מתחלפים, סופרת את השעות, בולעת רוק בטעם קלוש של חומר חיטוי. שמה את הצ’ק בידיים של אמא והולכת בעולם שטופה בבושה מצמקת. כי את האיש שפתח פה על המושב הלבן בקליניקה, חושף חלל שחור מלא גדמים מכוערים וצעקות כאב, לא שנאה. אבל את האיש שנמק בסרטן בחדר האחורי בבית לא הצליחה לאהוב. שיקום על הרגליים. שיהיה אבא שלה. גדול וחזק. שילך לבנק, שירשום אותה למסלול בסמינר, שלא ייגרר בכיסא גלגלים, רגליו בצקות ונפוחות, קולו מהבהב כמו נר ברוח קלה.
במלתחה החליפה לחלוק לבן, ובמשך שמונה שעות שאבה בסקשן רועש את האבנית והעששת והדם של מאות פיות מתחלפים, סופרת את השעות, בולעת רוק בטעם קלוש של חומר חיטוי. שמה את הצ’ק בידיים של אמא והולכת בעולם שטופה בבושה מצמקת. כי את האיש שפתח פה על המושב הלבן בקליניקה, חושף חלל שחור מלא גדמים מכוערים וצעקות כאב, לא שנאה. אבל את האיש שנמק בסרטן בחדר האחורי בבית לא הצליחה לאהוב. שיקום על הרגליים. שיהיה אבא שלה. גדול וחזק. שילך לבנק, שירשום אותה למסלול בסמינר, שלא ייגרר בכיסא גלגלים, רגליו בצקות ונפוחות, קולו מהבהב כמו נר ברוח קלה.
לפעמים שאלו אותה מה עם הספר שרצתה לכתוב. היא ענתה שבפעם אחרת ולא מצאה את המילים לספר להם שאבא שלה הולך למות. זה לא מסוג הדברים שעוברים טוב בשיחה. אז היא שתקה ואף אחד לא הבין למה במקום ללכת ללמוד במסלול לספרות בסמינר, היא עושה סקשן וסתימות לבנות ואפורות.
אבל עכשו הכל נגמר, והיא ישבה מול “ראם מצבות”, האלמנה השבורה שהיתה אמה יושבת לצדה, והם מחכים שתכתוב להם מילים. השאירו כמה שורות בתחתית טופס רשמי שמכר להן שלושה לוחות שיש כבדים לכסות בהם על חייו.
הם הראו לה כמה יפה העבודה שהם עושים, כמה נקיה, והיא רצתה להגיד שהלקוח שלהם לא פדנט גדול, בטח לא עכשו, אבל נצרה את לשונה.
האיש מ”ראם מצבות” דחף לה קטלוג מול העיניים. הדפה אותו בשאט נפש. הצביע אל השורות הלבנות הריקות הממתינות. אמא שתקה. אמא שתקה כל הזמן. אז היא לקחה את העט שחרק והיסס ושפך דיו ואחר כך התאבן.
הלוואי שהיתה צעירה בשנתיים. לו היתה עכשו בת חמש עשרה, היתה מנסחת משהו רומנטי. אולי עושה סקר מצבות וקוטפת טקסט מבריק מלוח שיש אחד שהזיעו עליו אחרים.
אבל עכשו היא בת שבע עשרה ופה זה מצבה, לא ספר זכרונות של כיתה ח’. אבן לבנה ומילים בעופרת קרה שיסתכלו לשמים בעיניים, קיץ, חורף, גשם.
זה צריך להיות טקסט כזה שיסכם את חייו. את תמצית הטוב שהיה גלום בהם. טקסט כזה שיהפוך את הכל לשירה.
אבל היא בכלל לא יכולה לחשוב עליו במונחים כאלו. בלוק ענק חוסם את שדה הראייה שלה.
“תתחילי עם שם,” המליץ “ראם מצבות” בתבונה.
אז היא התחילה עם שם. העט שיתף פעולה.
“אחר כך תאריך.”
כתבה תאריך לידה.
“מקף,” אמר “ראם”.
והיא עשתה מקף והבינה שעכשו היא צריכה לכתוב את תאריך מותו.
“כד תמוז תשנ”ט,” אמרה פתאום האלמנה השבורה שהיתה אמה.
יופי. יש לנו התחלה.
עכשו מה.
כל כמה שניסתה, לא הצליחה להתבונן בחייו. רק במותו על הרצפה החשופה במסדרון הבית.
היא נאבקה עליו אז, מול מלאך המוות, בחוצפה של נעורים. משכה אליה את הפתיל המתקצר ומלאך המוות משך מנגד. והוא שכב ביניהם נטול רצון, רק כיסה ביד כחולה את ראשו ופעה “שמע” בנשמת אפו האחרונה.
עשתה בקיפאון כפוי את מה שהורו לה. ללחוץ על החזה שלוש פעמים ולחכות שהחובשת שהוזעקה מהבניין הסמוך תנשוף חמצן עקר לתוך הגוף המת. אחר כך, כשהאמבולנס הגיע, נותר לרופא לחתום על תעודת הפטירה ולגרור החוצה סטז’ר מחוטט שהחוויר כסיד מול מקרה מוות ראשון.
כשהחשיך היום ואחרון המנחמים עזב את הבית, קמה ללכת אל החדר שלה, חלפה בדרכה על פני המרצפות הקרות במסדרון היכן שניטש הקרב ההוא לפני נצח, וידעה שהיא לא באמת התנגדה ולא באמת משכה. גם זה היה חלק מסרט שראתה פעם. אבא הולך; ילדה זועקת, נאבקת על חייו.
באמת, רצתה שילך כבר. שיפטור את חייה מנוכחותו המעיקה. והוא שמע לה. ויתר מהר. שכב שלוו ומפויס, הלך והתנתק מכל החוטים שקשרו אותו אליהם, המריא אל האור הלבן. ההוא שדיברו עליו תמיד בסיפורי מוות קליני במחנות של כיתה ט’.
כשהכל התחיל, הסרטן והאשפוזים, היא רצתה שיבריא, אבל גילתה שאין לה תפילות ואין לה דמעות. שאחרים ממללים את שמו ב”רפאנו”, מחלקים ביניהם תהלים, מכפילים ימים בכותל. והיא, הלב שלה משותק.
לו רק היה מסביר לה מישהו שאין צורך בטקסים. שילדה שמאבדת אבא היא תפילה. אבל לא אמרו לה וגם זה לא מסוג הדברים שעוברים טוב בשיחה, אז היא צברה אשמה שניקבה בתוכה כל כך הרבה חורים, ובסוף בורא עולם בעצמו הסתנן דרכם החוצה והרחק, משאיר אותה קרה וקשה.
כשישבה שבעה, התאספו כולם ודיברו על האור שהפיץ, האהילו בכפות ידיים נטויות על הלהבה המרצדת של חייו. והיא הנהנה בנוקשות, כעס ושנאה ובושה נאבקים בתוכה כחתולים זועמים.
כשקמה, טיילה בעולם שהמשיך לפמפם בחוץ. היתמות הלמה אותה. עלומיה מתפרצים ונבלמים, זקנה שקפצה על לבה בטרם עת. בלגן גדול. מורכבות מרתקת. הלכה ברחוב והמבטים צרבו וליטפו בו זמנית. חזרה לעשות סקשן במרפאה, לתפקד בבית, לקחת את אמא לאן שצריך, לחתום על ביטוח חיים של אבא, לדבר על משכנתא לדירה, על כספי הצדקה שנתנו להם אנשים טובים, להזכיר לאמא אספות הורים, לחמם אוכל. לחיים היה קצב פראי, אבל בתוכה הרגישה רק בור ענק פעור.
כשקמה, טיילה בעולם שהמשיך לפמפם בחוץ. היתמות הלמה אותה. עלומיה מתפרצים ונבלמים, זקנה שקפצה על לבה בטרם עת. בלגן גדול. מורכבות מרתקת. הלכה ברחוב והמבטים צרבו וליטפו בו זמנית. חזרה לעשות סקשן במרפאה, לתפקד בבית, לקחת את אמא לאן שצריך, לחתום על ביטוח חיים של אבא, לדבר על משכנתא לדירה, על כספי הצדקה שנתנו להם אנשים טובים, להזכיר לאמא אספות הורים, לחמם אוכל. לחיים היה קצב פראי, אבל בתוכה הרגישה רק בור ענק פעור.
הבור לא רצה אוכל ולא גלידה ולא בגדים ולא ים ושמים. הוא מילא את כל כולה במין חלילות ממשית מאד. לפעמים רעם כאילו בולדוזר הופך את כל האדמה למטה. וכשזה היה קורה, היתה עוזבת את הבית, כמו נענית לקריאה סתומה, יורדת אל הסלע ביער ומטילה דמעות קשות ומאוחרות. לפעמים היו נפערות השפתיים שלה ונאנקות בכאב פיזי מוחץ. אבא. אבא. אבא.
אבל הבור המשיך לרעום כמו נהר הסמבטיון, מטיל את אדמת ישותה במפולת מתמשכת. ורק כשהיתה מאד מבוגרת, ידעה שזה החלל שמשאיר מישהו אהוב כשהוא הולך. והוא משאיר את החלל הזה גם אם הפרק האחרון היה כל כך רע ומבולבל ומלא כעס וסתירות ונטול מאד יופי ולא דומה בכלל לספרים שקראה.
אבל אף אחד לא אמר לה, ומכיוון שהבלגן היה משהו שלא עבר טוב בשיחות, היא התהפכה אתו לבדה בימים ובלילות וידעה שהיא רעה. שהיא ייחלה למותו. שהיא לא משכה מספיק חזק בפתיל ההוא על הרצפה החשופה במסדרון. לו רק רצתה באמת, היתה מושכת את הזיק כל הדרך חזרה לעיניו.
“איך אנחנו מתקדמים?” ראם מצבות זז בכסא.
הרימה עיניים מהבור. עד האצבעות הכבדות שתופפו על הפורמייקה ליד הקטלוג.
איך היא מתמצתת את חייו. מה היה שם לפני שהסרטן טרף את הקלפים.
אבא. הכריחה את עצמה להתמקד בו. אבא. איזה פחד לקרוא לו פתאום. אבא. שמה אותו מולה, בכסא של “ראם מצבות”. אבא נענה מיד.
כמו תמיד, ציינה לעצמה. ותהתה אם אפשר לכתוב –
“הוא תמיד היה שם בשבילי. כלומר, עד כמעט הסוף.”
זה היה קיטש אם זה לא היה אמת.
אבא ישב על הכיסא מולה שלוו וזקוף.
“נס שלא באת עם הסרטן,” פלטה לפני שהספיקה לעצור בעצמה.
“מקבלים ‘סיק’ מִדברים כאלו במקום שבו אני נמצא.” הוא חייך והיתה הקלה בזרימה הישנה של השיחה ביניהם.
“סיק זה לא בחירה טובה של מילים… סיק זה חולה. תגיד פטור.” תמיד היתה האנגלית שלו גרועה והסלנג משובח. אצל שאר ההורים בכיתה שלה הסדר היה הפוך.
“לא סיק, לא פטור. חופש.” אמר ועיניו צחקו אליה. “אני בוחר במילה חופש.” והיא שנאה אותו על הקלות שבה נע בכיסא, על הקול היציב שבקע ממנו, על ההילה הבוהקת שעטפה אותו בדיוק כמו בסיפורים.
הרגישה זקנה זקנה. כבדות משתקת מדביקה את איבריה לכיסא.
“אני שומע,” הוא אמר.
“לא אמרתי כלום.”
“תכעסי,” הוא אמר.
“תמיד אמרת לי לא לכעוס.”
“אני מצטער,” הוא אמר בפשטות. “לא ידעתי אחרת.”
והאמת הצטללה מתוך המילים שלו עד שיכלה לצייר לה קווי מתאר. כל כך ממשי. ועם זאת הוא מת. כבר איננו. מה יש לה להפסיד. והכעס התחיל להתרומם בתוכה, יורק מילים.
“למה היית חייב את הסרטן?”
“הייתי חייב.”
“את הבצקת?”
התבונן בה. שמה לב שלא מצמץ מתחילת השיחה.
“את ההקאות? בלילות?”
המשיך להתבונן והיא החזיקה את המבט שלו בכח, אפילו ששרף לה.
“לא דאגת לי. לא סגרת חובות. לא רשמת אותי לסמינר… לא שמת לב שהסתפרתי. השארת את הבלגן והלכת… בחרת בדרך הקלה.” מרירות רותחת צרבה את לחייה.
והוא לא ניסה לומר שמה שרואים מכאן לא רואים משם. שהכל בדיוק איך שצריך להיות. בשבילה, ובשבילו ובשביל האלמנה שהיתה אמה ובשביל הילדים הקטנטנים שנשארו בבית.
“רצית ללכת… בכלל לא נלחמת ו…” השתנקה ודחפה עד שנסחט הלשד. “וגם אני רציתי שתלך. שתלך ותיקח אתך את הגוף השבור והחולה שלך.” והידיים שלה מיהרו להתגונן מפניו באינסטינקט ישן אבל המכה לא באה.
“בגללי מתת. בגללי!”
והיתה בטוחה שהלך לו חזרה אל הרקיע, ששנאתה הבריחה גם אותו, אבל כשהציצה מבעד לאצבעותיה, הוא עדיין היה שם.
המתינה. חשבה שלכל הפחות יגיד משהו. שיביע הפתעה או כעס או אכזבה. וכשלא אמר דבר, נסעו המילים שלה אל השמים והתפוגגו. בלי לעשן ובלי לדמם. אפר דק ברוח.
כשידיה התרוממו מעל פניה, כבר לא פחדה. לא ממנו ולא מעצמה.
“שנדבר על החיים עכשו?” שאל בזהירות והיא נטלה את העט, לקחה המון אויר.
“תכלס… זאת המצבה שלך… מה אתה רוצה שנכתוב עליה?”
“שתיים סוכר, אחד קפה, חלב דל שומן,” צחק. “זה כל כך משנה?”
היא נאנחה, כמהה לרגע לנתק את החוטים שליפפו אותה בכח גדול כל כך לעולם של מילים ואבנים, לאלמנה שהיתה אמה, לאיש שידיו שיחקו בערימת החשבוניות על הפורמייקה.
“תגידי שניסיתי לשרת את בורא עולם כמיטב יכולתי.”
“זה לא קצת… כללי?”
“זו האמת.”
שרבטה משהו, מסתירה עם המרפק כאילו היא בסמינר, כותבת שירים לעצמה.
“תגידי שנלחמתי בהתקפי הזעם שלי…”
התכווצה.
“לכתוב את זה?”
“… שאהבתי כל כך לנצח… הייתי חייב לנצח…”
נאנחה. משחקי הקלפים. המתח התמידי שמא ינוצח.
“חיבקתי הרבה… סתרתי את השערות שלך בליל שבת כשנתתי לך ברכה… אהבתי אותך בכח, הערכתי אותך… רציתי שתהיי ישרה… לא תמיד היית.”
בכתה.
“ציפיתי ממך. לא היית מבריקה כמו שחשבתי שאת צריכה להיות… אף פעם לא קלטת את הקטע עם הלוגריתמים, כמה שהסברתי לך… אהבתי אותך באנוכיות, לפעמים. רציתי שתהיי הכפיל שלי… תקוות גדולות תליתי בך…”
בכתה עוד. מזמן הפסיקה לכתוב.
“היה לי חוש הומור. הרבה פעמים הפכתי עיי חרבות לארמונות… אלוקים יודע כמה היה צריך… לימדתי אותך קלות ראש… פעם הנפתי אותך באוויר לעיני כל השכונה כשחזרת מחו”ל. היית בת שש עשרה. התביישת. אבל אני התגעגעתי אלייך כל כך, בת שלי.”
הרימה את עיניה. פגשה בו. כבר לא רצה ממנה דבר. ראה אותה בצלילות, בריחוק שהכאיב לה וגם ליטף אותה. ואמר ‘בת שלי’. בשבילה, הפעם. רק בשבילה.
אספה אליה את צמד המילים, טמנה היטב בכיס פנימי. פתאום צחקה.
“ראית פעם מצבה כל כך מסובכת? מצבות צריכות…”
“צריכות מה?”
“לוידעת… לכסות.”
אבא לא צחק.
“בקטע הזה אני לא יכול לעזור. מאיפה שאני בא, אין כיסויים. אבל אם את צריכה אותם, תדפדפי קצת בקטלוג של הבחור שתפסתי לו ת’כסא.”
“ראם מצבות” הלך והתקרב. אבא היה נמוג לאטו, צוחק.
“חכה!” היא צעקה. “מה לכתוב, אבא?”
שיסתכל קדימה אל אחרית הימים, שיספר לה את סוף הסיפור, את מה שתחרוט העופרת על האבן הדוממת.
“אבא??”
דממה עבה עמדה במשרד. “ראם מצבות” סימן במצוקה גלויה לפועל. כוס מים בהולה עשתה את דרכה אליה.
והאלמנה שהיתה אמה הזדעזעה ונחלצה מקפאונה. “מאוחר,” היא לחשה. “מאוחר.” וראם מצבות משך את הדף הלבן מבין ידיה, רשם תנצב”ה למטה. אמר שהוא מבין שקשה להן. שאל אם הן רוצות פסוק פופולרי שהוא יבחר והן רק תאשרנה, אפשר גם ציטוט מפרקי אבות. יצא אפילו פחות משלושים מילה. אדרבה ואדרבה. הידיים שלו התעסקו בדף והתעסקו והיא התיקה את העיניים מהכיסא המשרדי השחור אל אמה.
“…אפשר… פשוט… להשאיר את זה ככה?”
“ככה?”
“שם. תאריך לידה. מקף. תאריך פטירה… זהו.”
“זהו?”
“כן. זהו.”
כלומר, כל אחד ימלא את הלבן במילים משלו שיכתבו הזמן החולף וצבע הזכרונות והמרקם של הגעגוע.
אמא התבוננה בדף הלבן וחשבה הרבה זמן.
“כן…” אמרה בסוף. “ורק תוסיפי ליד השם שלו ‘עבד השם’.”
והיא נטלה את העט, הוסיפה ליד השם שלו “עבד השם” והן קמו ללכת. לא חיכו לקבל מ”ראם מצבות” את ההפרש בין אחת עשרה מילה לשלושים מילה. והוא כל כך שמח שהלכו, אפילו לא ליווה אותן אל הדלת.
