אביטל מתקשרת ומתקשרת. היא לא עונה. אביטל מתקשרת שוב. היא לא עונה. אביטל משאירה הודעה ואז מתקשרת שוב. והיא מתייאשת ראשונה. אביטל מספרת לה שהחממה כנראה נסגרת.
בסדר, היא אומרת. תיהנו.
נסגר. המקום נסגר. ככה אביטל.
אוקי.
את יודעת למה? כי קורנגוט מבוגר מדי לטוס לכספים, וקרויזר לא מוכן לצאת בגלל הבת שלו, אז חשבתי, היא ממשיכה בנונשלנטיות, שאת תתנדבי לשמור עליה.
היא צוחקת. היא לא ידעה שיש לאביטל חוש הומור, וממשיכה לצחוק כשאביטל אומרת לה שהיא רצינית.
אז אני לא. היא אומרת לאביטל. הבית שלי לא בנוי לזה. הוא בית שקט.
אז הוא לא יהיה לתקופה הקרובה.
הוא יהיה. הוא בית שקט כי אני אשה של בית שקט. אומרת ומנתקת, ושומעת את אביטל ממלמלת מהצד השני, אבל חשבתי שאהבת אותה.
והבית שלה ריק ואין בו אף אחד והיא שמחה על החופש אבל גם מרגישה קצת בודדה, יחיאל לא מבין אותה. תיהני מהשקט, מה יש. סוף סוף יש לך זמן לנשום.
ואולי הוא צודק אבל היא לבד והיא מנסה להסביר לו את זה, וגם את זה שהיא לא רק לבד אלא חסרת יכולת להתמודד.
יש לך הכל, מה אין לך.
יכולת התמודדות, יכולת אהבה, יכולת נתינה, יכולת חברות.
יכולת להיות.
והוא לא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל היא חסכה גם את הבחירה הזו, כי אין בה גם יכולת לבכות.
את מתפקדת בית מספר אחת; את גם האמא הכי טובה שיש לילדים שלנו; ואנחנו חברים; אז כל היכולות מכוסות, הוא מנסה להיות בעל נאמן ולעשות את תפקידו.
יכולת לבכות. היא מזכירה לו את מה ששכח.
נכון, למה באמת? אולי בגלל שהמצב לא כל כך גרוע.
הוא אנוש, היא אומרת. אבל אתה לא מבין שחוסר בכי הוא קומה מתחת בכי? והיא עדיין לא בוכה, כי בכי הוא שלב טוב ממנה. והיא שוקעת אל תוך הספה, והוא קם ללכת, יוצא מהסלון.
הוא אנוש, היא אומרת. אבל אתה לא מבין שחוסר בכי הוא קומה מתחת בכי? והיא עדיין לא בוכה, כי בכי הוא שלב טוב ממנה. והיא שוקעת אל תוך הספה, והוא קם ללכת, יוצא מהסלון.
ולמה זה נראה לך נורמלי שאתה בורח כשאני כל כך מסמורטטת?
את בחופש, נו. מה את רוצה, למה את שוקעת כל כך?
שכחת את הדבר האחרון ברשימה, היא צועקת לגב שלו.
אה? הוא מסתובב.
יכולת להיות נאהבת.
הוא שוב מתפקד כמצופה. כאילו שחסרה לך אהבה בבית הזה, הוא מחייך ורוצה לצאת.
די עם זה, היא צועקת. אתה עושה הצגות. תראה אותי, תראה אותך, תראה את הבית הזה שלא נחרב כי הוא לא נבנה. אל תדבר לי על אהבה, מעולם לא באת!
מה את רוצה? הוא שואל אותה, עייף.
שתגיד לי את האמת. אני עד כדי כך גרועה? העדפת לחיות לבד מלחיות אתי? העדפת לוותר על משפחה וילדים, על עתיד והווה, עולם הזה ועולם הבא. כי מה?
אז הוא מתרצן, וחוזר אחורה, מתיישב על הספה לידה ומסתכל לה בעיניים. הן שחורות וגדולות והיא מבחינה בזה לראשונה, מצחיק. אחרי כל כך הרבה שנים של הכרות, מעניין מה עוד יש בו שהיא לא יודעת עדיין, אולי תשאל אותו. ולא רק את זה, יש לה עוד הרבה שאלות אליו. נראה אם ידע בכלל לענות.
אני חיכיתי, הוא לוחש לה. אני פה, הייתי ועדיין. דמעות בקולו. דמעות גם בעיניים שלה, אולי עלתה שלב בסולם הכאב. והוא ממשיך לבחון אותה, והעיניים שלו גדלות ומתכהות במהירות למרות הדיבור האטי שלו. עם כל דמעה הוא מסתכל עליה חזק יותר והיא נרעדת.
אין לי בית. אין לי ילדים. הקול שלו מתעצב, אני חי לבד. ואת בחרת בזה, את השארת אותי כאן, לחכות לך. ועם ההצהרות שאת מצהירה, אני מבין שאין לי מה לחכות ואני צריך להסתובב ולחזור הביתה.
אין לי בית. אין לי ילדים. הקול שלו מתעצב, אני חי לבד. ואת בחרת בזה, את השארת אותי כאן, לחכות לך. ועם ההצהרות שאת מצהירה, אני מבין שאין לי מה לחכות ואני צריך להסתובב ולחזור הביתה.
לפחות יש לך בית, היא מחפשת מילים להגיב לו. ושתי בנות.
לא, הוא צוחק. הבית שלי ריק.
היא שוקעת עוד יותר אל תוך הספה, אולי פשוט תיבלע כאן וזהו, ואיש לא ידע שהיתה ואיננה. יבואו וישבו כאן על הספה הזו אנשים, ונשים, וילדים וזוגות. תינוקות יורדמו כאן, על הספה שתכיל את נציב המלח שלה עד עולם. ואולי עוד יחפרו בספה הזו יום אחד ויגלו אותה, ואולי היא עוד תהיה מקום תיירות לבתי ספר וקייטנות. תראו, הנה האשה שנבלעה בספה כי לא הצליחה לקום ממנה. כי העזה להסתכל ישר, למציאות. להחליט ולבחור לעצור את הסבל, ולא רצתה להמשיך ללכת כאילו לא ראתה כלום.
אולי גם ילדות שיכלה אולי לגדל יהיו שם, ואולי אפילו הן תברכנה ברוך שעשה לי נס במקום הזה, כי לו היא היתה מגדלת אותנו מי יודע מה היה קורה לנו, כי כל דבר שהיא עשתה לא קרה. וכל מה שנגעה בו התאדה. אולי תהיה ליד הספה תמונת הנצחה לחממה יהודית, אולי גם תמונה של שירלי, שי, אורי, מירי ונעמה מחייכים. ואולי יהיה שם חור, בצורתה, שפעם גם היא היתה שם. טמועה בתמונה אבל נחתכה.
אולי מלא ילדות. ולבבות. ואמהות תעבורנה שם מכינות סנדוויצ’ים וילדות שבעות. מאוכל. מרצון. מאהבה.
אביטל אמרה שאהבה אותה. לא יודעת שאצלה היא ואוהבת הם אוקסימורון. מראה עיניים. משהו שיש לאחרים. או שגם אצלם יש מראה עיניים. אולי לא. אביטל לא יודעת שכל מה שיש לה הוא מראה עיניים וכשפותחים הכל מתמוסס.
אביטל אמרה שאהבה אותה. לא יודעת שאצלה היא ואוהבת הם אוקסימורון. מראה עיניים. משהו שיש לאחרים. או שגם אצלם יש מראה עיניים.
ואולי לא, היא חושבת פתאום. קמה במהירות מהספה, דופקת עליה כדי שתיראה כאילו היא לא ישבה שם עכשו כמה שעות. ומתקשרת לשי. זה לא מראה עיניים.
תן לי חומר, היא יורה.
התפטרת, הוא אומר לה.
יש לי שלושים יום, היא אומרת ויודעת שהוא מבסוט על זה. הוא אומר שבטח, מחייך דרך הטלפון ושולח משימה. והיא נשאבת לעבודה. בודקת בלוח מה נעמה ומירי עשו היום ואם הכל היה ועבר כמו שצריך. עוברת על התכתבויות, רואה שכתבו לה שיש בעיה במה שדחפה אתמול. מתקנת, מעבירה לסביבת טסט. דוחפת ומעלה גרסא. הפנים שלה דבוקות למסך, אבל הגב שלה רוטט. הידיים שלה פועלות מהר והשכל משתף פעולה. הלב פחות. שי שואל אותה משהו. היא מגיבה לו מהר. כותבת למירי הוראות. כותבת לנעמה מה היא צריכה לסיים, ומנסה לרמז לה שהקצב צריך להיות מהיר יותר כי היא רוצה לצאת לחופש רגוע לפני החתונה. עוברת לנעמה על הקוד ומעירה הערות, כותבת לה לא לדחוף את זה עד שהיא חוזרת ומאשרת את מה שכתבה, אלא אם כן למירי יש זמן במקומה.
נעמה ומירי לא מופתעות מדי מהחזרה שלה, או בכל אופן לא מספרות לה על זה ועובדות בשקט. ושם, אל מול הקוד הפתוח, הכרום המלא בטאבים והתקשורת עם הבנות, דמעה אחת נעצרת על המקלדת. והיא ממשיכה לעבוד. אחר כך כותבת לשי סליחה וזה היה בטעות. ושי אומר שהלוואי עליו עוד טעויות כאלה. והיא לא אומרת שלא נראה לה. יש לה מספיק טעויות בחיים. אולי עדיף לה טעויות שיועילו לה יותר.
והיא חוזרת לספה, לשקע. מנסה ליצור אותו שוב מישיבה ארוכה, ומתייאשת. אולי גם שי וכולם הם מראה עיניים שיום אחד יתמוסס. אולי לא כדאי לה לחכות עד אז ולמוסס את זה לבד. אולי גם ליבי תיעלם.
אבל אולי כדאי לה לנסות.
מתקשרת לאביטל ואומרת לה שבסדר, אני אתמודד אתה.
