ופתאום גם היא יודעת מי הוא.
והיא נרתעת אחורה ומועדת על רגל שמאל וחונקת את הכאב ומטביעה את סערת נפשה בחביתות, וכששלמה חוזר ושואל מה קרה היא אומרת ‘כלום’ ויודעת שהפנים שלה אומרות את ההיפך.
תמיד קנאה באלו שיכולות להסתיר. היא לא יכולה, היא שקופה. הקול שלה רועד כשהיא מתרגשת והפנים שלה מסמיקות כשהיא נבוכה והדמעות מציפות אותה כשהיא מתוסכלת. היא שונאת את זה. תמיד שנאה. זוכרת את עצמה בת עשר, עומדת שעות מול המראה, מתרגלת הבעה אדישה ויודעת שבשעת מבחן הפנים שלה יבגדו בה.
גם עכשו הן בוגדות ושלמה רואה והיא נמלטת אל החדר וסוגרת את הדלת ונשענת על הקיר ומנסה להירגע ואומרת לעצמה ‘די, די’ ושוב ‘די, די, די’. וכששלמה דופק על הדלת ומבקש להיכנס היא מארגנת קול חצי מנומנם ושלמה מתנצל שלא ידע שנרדמה וסליחה, הוא רק רצה לומר שהוא יוצא לכולל ערב.
ובלילה ההוא לא ישנה. חיכתה ששלמה יירדם ויצאה חרש מהחדר. נשכבה על הספה והקשיבה לקולות הגרירה והצעדים והטפיפות שעלו מן הדירה שמעל ונשמעו היטב על רקע השקט השחור וחשבה לעצמה כמה גרוע הבידוד בדירה שלהם.
לקראת ארבע משתררת דממה, אבל השקט לא עושה לה טוב והיא נכנסת לחדר של הקטנות ומכסה אותן ומנשקת את ריקי קצת חזק מדי, וריקי נענית לה ומתעוררת ושתיהן מבלות את השעתיים הבאות במרפסת הקטנה, מכורבלות יחד בשמיכה האדומה. וכשהיום מאיר, ריקי ישנה בזרועותיה, ועם השמש עולה בה מחשבה והיא מנסה להתעלם ממנה, להשתיק אותה, להתנגד לה, אבל המחשבה מסרבת להיעלם. זה לא הוא. זו היא.
שלמה מתארגן לתפילה. זורק לה ‘חלמתי שעברנו לחו”ל’ ויוצא. היא נבעתת. פעם חשבה ששלמה קורא מחשבות. שטויות. חלומות שווא ידברו וצריך להעיר את הילדות.
היא לא יכולה לתת לחלומות לחדור לה אל המציאות. היא אלופה בהפרדות. בכל בוקר היא משאירה מאחוריה את ביעותי הלילה, בוחרת לשכוח ולהתעלם. כבר שנים ככה. מרגישה חזקה ונאחזת ביכולת המופלאה שלה.
פעם סמדר שאלה אותה על חלומות. והיא משכה בכתף ושיקרה במצח נחושה ואמרה שאין לה, היא לא חולמת. וכשסמדר פצחה בנאום על שנת REM ושכולם חולמים, היא הקשיבה כאילו זה חדש לה ואמרה שטוב, חולמים, אבל היא לא זוכרת, וזהו.
פעם סמדר שאלה אותה על חלומות. והיא משכה בכתף ושיקרה במצח נחושה ואמרה שאין לה, היא לא חולמת. וכשסמדר פצחה בנאום על שנת REM ושכולם חולמים, היא הקשיבה כאילו זה חדש לה ואמרה שטוב, חולמים, אבל היא לא זוכרת, וזהו.
וסמדר הסבירה לה על מנגנוני הגנה והיא הקשיבה בתשומת לב ואחר כך הודתה לסמדר על ההסבר המלומד ואמרה שאם השם ברא מנגנונים כאלו כנראה צריך אותם. השם לא בורא משהו רק כדי שיפרקו אותו. אם מישהו מדחיק כנראה שככה נכון לו, ולא שהיא מדחיקנית אבל זה מה שהיא חושבת.
והנה עכשיו קרס לו המנגנון וסמדר תחגוג עליה. אלא אם כן היא לא תספר.
היא לא תספר.
שלמה לא מבין בשביל מה פסיכולוגית אם היא לא מספרת לה הכל. פעם הציע לה להתייעץ עם סמדר על טירוף ההריונות והיא אמרה ‘מה פתאום’, ושלמה טען שבאופן הזה אין טעם בטיפול והיא נאמה את משנתה הסדורה שעניינה השתדלות, ושלמה שש אלי קרב להוכיח לה שהשתדלות במקרה הזה מחייבת קצת יותר מאמץ ורץ לסלון להביא חובות הלבבות, והיא שחששה למצוא את עצמה מול ציטוט שאי אפשר לעמוד בפניו שינתה טקטיקה ואמרה שאמון זה עניין של זמן ושיתוף זה עניין של תהליך וטיפול זה עניין דינמי, ועם המילה ‘דינמי’ שלמה התייאש ונדם.
אבל עכשו יואל ברונר כאן. והחלומות שלה כבר לא ממושמעים. והיא חייבת עזרה ואין לה כוח להשתדל יותר ממה שהיא כבר.
מארגנת בגדים לילדות ומקשיבה לתקרה. סופרת פסיעות. מנחשת פעולות. מסווגת רעשים. שומעת את הדלת נטרקת. בזה לעצמה ומציצה בעינית. רואה אותם חולפים בדרך למטה. עוברת לחלון ומלווה את הרכב שלהם עד לפינת הרחוב. מבינה שהיא בבעיה ומתקשרת לסמדר.
ומודיעה לה שהיא רוצה להפסיק את הטיפול.
*
בארבע אוספת את ריקי, מותשת מיום של בהייה וחוסר מעש. שעות ישבה קפואה מול המחשב, לא הצליחה להתקדם בשום דבר. התאמצה לענות לשאלות האינסופיות של רחלי. אף פעם לא שמה לב שרחלי כל כך מעיקה. ניסתה להתקדם בארבעה בתים וגעגוע ולא התרכזה באף מילה. אפילו לכיכר השבת לא היה מה לחדש לה.
מטפסת במעלה הרחוב. דוחפת בקושי את העגלה. מקווה להצליח לישון קצת, להשלים שעות ולהתאפס. בערב דודה רבקה מחתנת את אברימי. היא לא אוהבת חתונות וגם לא שום אירועי משפחה. המבט הזה ברגע שרואים אותה, הרתיעה הקבועה. קשה לה עם זה אבל הבטיחה לאמא שלה להגיע ליותר מרבע שעה והבטחות צריך לקיים.
מטפסת במעלה הרחוב. דוחפת בקושי את העגלה. מקווה להצליח לישון קצת, להשלים שעות ולהתאפס. בערב דודה רבקה מחתנת את אברימי. היא לא אוהבת חתונות וגם לא שום אירועי משפחה. המבט הזה ברגע שרואים אותה, הרתיעה הקבועה. קשה לה עם זה אבל הבטיחה לאמא שלה להגיע ליותר מרבע שעה והבטחות צריך לקיים.
מתפללת להגיע לבית רגוע והשם לא נענה לתפילתה. והבית תוהו ובוהו. ערמה של ילדות מתקוטטות בסלון, צורחות ופרועות ובוכות ואין לה כוח לפשר ולגשר, והדבר היחיד שמטריד אותה הוא האם השכן החדש מלמעלה שומע מה קורה פה.
סוגרת חלונות. מקווה שהוא לא בבית. מקווה שהוא כן בבית. מרגישה לא בסדר שזה מעסיק אותה.
נותנת לשולמית כרטיס אשראי. מבקשת ממנה ללכת לקנות מגש פיצה. שולחת את יעלי להתקלח, מושיבה את ריקי ליד המחשב ונכנסת למיטה.
ולא נרדמת.
*
בארמונות חן יושבת עם גילי ושולי ולא מצליחה לעקוב אחרי השיחה שלהן. היא עייפה נורא. שלמה מסמס לה שכולן ישנות והוא יוצא ללמוד. היא מסמסת לו שישאיר מכשיר אצל לוי. הוא מסמס לה שהם לא בבית. היא מסמסת לו שהוא לא יוצא אם אין מכשיר. הוא כותב לה שימצא פתרון והיא נרגעת.
ואז נלחצת.
שלא יעלה בדעתו לדפוק על הדלת של ברונר. למה שלא יעלה? יעלה וידפוק. מזנקת אל מחוץ לטווח התזמורת, מתעלמת מהרגל הכואבת ומתקשרת אליו. אומרת שהחליטה לחזור. שכואב לה הראש. שלמה אומר שהמכשיר אצל שטראוס והיא יכולה להיות רגועה.
אחר כך היא מתנשקת עם שבע דודות ומחבקת תריסר בנות דודות ורוקדת שני סיבובים כדי לצאת ידי חובת שמחת חתן וכלה ואוכלת שני בורקסים ומתחרטת ומחכה שיעברו ארבעים הדקות שהקצתה לאירוע, וכשאבא שלה קורא לה אל המחיצה ושואל אותה מה שלומך היא נאבקת בדמעות ואומרת בחיוך מנצנץ שהכל בסדר.
*
בשתיים עשרה וחצי נכנסת חרש לבית דומם. תוך ארבע דקות היא בפיג’מה, מתחת לשמיכה המשובצת.
לישון. לא להיות. לשקוע לתוך הריק. פעם הביאו להם בעבודה סדנת גיבוש והמנחה עשתה סבב תחביבים. משהו שאת אוהבת לעשות ולא יודעים עליך. והיו שם שחיה וריקודי עם ואוריגמי. והיא אמרה לישון. ואף אחד לא האמין לה. את? לישון? עם כל האנרגיה הזאת שלך? כמה שאת מפתיעה. כמה שאת מסקרנת. והיא חייכה לכל עבר וחשבה כמה שאתם טיפשים.
שעתיים של התהפכויות והיא מתייאשת. מגששת את דרכה אל הספה. מטושטשת מעייפות. מנסה לחשב כמה זמן לא ישנה אבל המוח לא משתף אתה פעולה. מכניסה אוזניות. תולשת אותן. המוזיקה מעצבנת אותה עכשיו.
*
בשש שלמה קם. מתפלא למצוא אותה ערה. טועה לחשוב שישנה וכבר קמה. היא לא מתקנת אותו ומבקשת קפה. הוא מכין לשניהם והיא מבינה באיחור שטעתה. משלמת את המחיר וצולחת את השאיבות הקצובות שלו בקושי רב.
הוא מסתכל עליה בתימהון כשהיא מחזקת לעצמה את הקפה בשתי כפיות סוכר. לפני שלוש שנים הכריזה מלחמה על סוכרים ונגמלה מהם לחלוטין. ישנתי גרוע, היא משקרת, עונה לשאלה שלא שאל, והוא מציע לה לחזור לישון לעוד שעה. מתנדב לדאוג לילדות בלעדיה.
שולמית קמה והיא מבקשת ממנה להוציא אותה בברכות השחר. עונה אמן ומברכת את שולמית שלא מבקשת הסברים.
לוקחת סידור ומתפללת. חותרת לשמונה עשרה, חותרת לשמע קולנו, אל המרווח הקטן שמאפשר לה לפרוש את התפילות שלה בלי להיות כבולה למילים של מישהו אחר. אומרת ‘ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו’ ועוצרת. לוקחת אוויר. מנסה לאסוף את כל סימני השאלה לתוך התפילה. באחת השבתות שמעה את שלמה מתפלפל עם אבא שלה על הגמרא ‘שואל אדם צרכיו בשומע תפילה’ והיא רק שמעה ‘שואל’ ומאז חדלה לבקש והתחילה לשאול.
לוקחת אוויר. מנסה לאסוף את כל סימני השאלה לתוך התפילה. באחת השבתות שמעה את שלמה מתפלפל עם אבא שלה על הגמרא ‘שואל אדם צרכיו בשומע תפילה’ והיא רק שמעה ‘שואל’ ומאז חדלה לבקש והתחילה לשאול.
השם למה. למה הבאת אותו לפה. מכל העולם דווקא לקומה מעלינו? מה אתה רוצה ממני. תגיד לי מה. למה לשים לי אותו מול העיניים. ואותה. למה? ולמה אתה לא נותן לי לישון? היא מאבדת את קו המחשבה וממלמלת לתוך הסידור: למה. למה. למה. וקולה של גברת רוזנבלום, המחנכת מי”ב פולש לה למוח ומכריז ‘למה יאמרו הגויים. יהודי לא שואל למה’.
על שארית התפילה מרפרפת. שלמה חוזר. הוא מלביש היא מסרקת. הוא מכין כריכים היא מכניסה לתיקים. הוא מחבק היא מנשקת. הם צוות טוב.
את בחרת את שלמה. היא חושבת. אחרי שבעה בחורים שפסלת. אז היה אחד שפסל אותך. אז מה. לא כולם חייבים לרצות אותך. והיא יודעת שזה לא הענין והיא גם יודעת שזה לא שהוא לא רצה אותה, אבל לא מסוגלת עכשו להיזכר בזה ורק כועסת שהוא בא לגור לידה. אל תהיי ילדה. הוא לא ידע שאת גרה פה. וככה השם רצה. תבדקי למה זה כל כך מערער אותך. היא נשמעת לעצמה כמו סמדר. פיטרת אותה ואת מזמינה את עצמך להתבונן?
אולי נצא לאנשהו? היא שואלת את שלמה. הוא מסתכל עליה במבט מבולבל. לא זוכר מתי הציעה דבר כזה. על חשבון הכולל? הוא שואל והיא אומרת שמה פתאום. פעם אחרת. לא באמת התכוונתי.
שלמה מתעשת ואומר: נצא. ומתקשר לבטל את החברותא.
ואת הבוקר הם מבלים בגן הבוטני. שלמה מתמסר ללוחות המידע. קורא באדיקות כל מילה. הדיבור שלו הופך לרעש לבן, וכשהוא מקריא על התפרחות הסגולות של השלמון הסורי היא רק נושמת. וכששלמה שואל על מה היא חושבת היא אומרת משהו על מניעת שינה במרתפי השב”כ ונשכבת על הדשא.
שלמה מזכיר לה את הפעם האחרונה שהיו פה. היא זוכרת. זה היה יומיים לפני ששולמית נולדה. רגע לפני שהפכו להורים. היא היתה מיואשת מרוב הריון והוא הציע לה ללכת. קפלן אמר לו שהליכה יכולה לזרז לידה.
והם הלכו והלכו והלכו והלידה לא הזדרזה והיא היתה כבדה ואטית ונשענה עליו כמו שכבר שנים היא לא, והיא כבר לא זוכרת איך זה קרה שככה התרחקו ולא מוצא חן בעיניה שיאל ברונר מפרק לה מנגנונים וגוזל את שנתה ואת שלוותה.
היא מחליטה לספר לשלמה. ולא מצליחה.
*
כשהם עולים במדרגות, היא עם ריקי, הוא עם שקיות של סופר, יואל ברונר יורד מולם. הוא אומר לה שלום. שלמה חושב שהשלום מיועד לשניהם. היא יודעת שלא.
היא מאדימה מאד ונמלטת אל תוך הבית בשעה ששלמה פותח בשיחת יישוב טוב וברוכים הבאים בצל קורתנו.
סוגרת את הדלת ונשענת עליה. הלב שלה דופק חזק והרגליים רועדות לה.
היא פוחדת.
שתי דקות מרגישות כמו נצח ושלמה נכנס. נזרק על הכיסא ומספר לה שלשכנים קוראים ברונר. שאשתו היא רבינוביץ’ מרמות, אלה עם האחת עשרה בנות. שהוא למד בפוניבז’ שני מחזורים מעליו. שאין להם ילדים. שעברו לפה מהמרכז כדי להיות קרובים לאיזה מכון פוריות. שהוא לומד חצי יום ומלמד בחצי השני. שאשתו עושה קצת הקלדות מהבית ומתכננת להתחיל ללמוד משהו. ממש נחמד הברונר הזה. הזמנתי אותם לליל שבת.
הראש והלב מתחרים ביניהם מי דופק יותר חזק. שום ליל שבת, היא אומרת.
אולי זה באמת מהר מדי, אומר שלמה. אבל ככה נוכל להכיר. לא צריך להכיר, היא אומרת. ולא מתאים להזמין זוג חשוך ילדים לבית עם שש בנות. זה יכול לעשות עין הרע. עין הרע? שלמה פותח עיניים. שאת תדברי על עין הרע? את באמת עייפה.
היא מתקצפת. אולי אני עייפה אבל זה לא קשור. ואני אומרת לך עכשו שאנחנו וברונר לא נהיה חברים.
אבל הזמנתי אותם.
אז תבטל.
לא נעים לי.
תמציא משהו.
והוא שואל מה להמציא והיא שולפת חמישה רעיונות שונים. והוא עולה לברונר ודופק בדלת ואומר שלא ידע שאשתו כבר קבעה לנסוע להורים וחוזר שפוף ומושפל והיא לא מתנצלת, רק ממליצה לו לא להציע הצעות מהסוג הזה בלי להתייעץ אתה קודם, והוא שותק.
והוא שואל מה להמציא והיא שולפת חמישה רעיונות שונים. והוא עולה לכץ ודופק בדלת ואומר שלא ידע שאשתו כבר קבעה לנסוע להורים וחוזר שפוף ומושפל והיא לא מתנצלת, רק ממליצה לו לא להציע הצעות מהסוג הזה בלי להתייעץ אתה קודם, והוא שותק.
ואז אומר: הוא ידע שנבטל.
והלב שלה שכבר חצי שעה דופק, בבת אחת עומד מלכת. הנה זה בא.
הוא ידע שנבטל. אמר ‘תיארתי לעצמי שאשתך לא תרצה’. למה שיגיד דבר כזה?
אני עייפה. היא אומרת. ואני לא יודעת מה אתה רוצה ממני. ותפסיק להתעמק בכל מילה של יואל ברונר.
יואל? שלמה שואל
היא מסמיקה. ככה אמרת שקוראים לו. לא?
אני לא אמרתי כי לא ידעתי. עד עכשיו. השאלה היא מאיפה את יודעת.
אולי לא קוראים לו יואל? כנראה דמיינתי מרוב עייפות.
והיא נוטשת את המטבח והולכת לחדר ומתחננת למלאך השינה שיבוא ויכבה אותה ויודעת שזה עניין של זמן עד ששלמה ידע שברונר הוא אכן יואל ושיואל הוא השידוך הלא פתור שלה והיא תצטרך להסביר למה שיקרה ומה היא מסתירה ולא תהיה לה שום דרך להסביר בלי לסכן את הקיום השברירי שלה, שלו, של המשפחה שלהם.
חייבת לישון.
חייבת לדבר עם שלמה.
חייבת למצוא מטפל חדש.
*
שקט חשוד מוציא אותה מהחדר.
שלמה יצא עם הילדות. הקופסה הירוקה קורצת לה אבל היא חייבת קודם לברר. מסמסת לו והוא לא עונה. מתגברת על הגאווה ומתקשרת.
ראיתי שאת עייפה אז יצאתי להורים שלי. הילדות ירדו פה לגינה. הצלחת לישון?
לא, היא עונה. לא הצלחתי. הילדות בגינה ואתה על המחשב של אבא שלך, נכון? ובדקת וראית שהוא יואל. נכון? אז כן אני מכירה אותו. נפגשתי אתו פעם ולא היה לי נעים לספר לך וסליחה שהסתרתי. לא יודעת מה עובר עלי. אני אמצא לי מטפל חדש. או מטפלת.
שלמה שותק.
גם היא שותקת.
אז מה עכשו? הוא שואל.
עכשו תוציא מרשם לכדורי שינה ותביא לי מהר לפני שאני משתגעת.
אמסטרדם 02:42
היא יושבת במזרח. מצד אחד שלמה, מצד שני יואל.
אבא שלה בחליפה ירוקה שר ענבי הגפן בענבי הגפן. אפי חוטף לו את המיקרופון ומזמין את שלמה ויואל לדו קרב. היא לא יודעת מה היא רוצה. מקווה ששלמה ינצח. מתפללת שיואל. הרצפה רועדת וקורסת. זה מזכיר לה את האסון בוורסאי. חשבה שהבניה בהולנד יותר בטיחותית. טעיתי היא אומרת לעצמה. גם אני טעיתי, היא שומעת את שלמה. הוא קורא מחשבות? לא הייתי צריך להתחתן אתך. היא מסכימה אתו ומחפשת את יואל ברונר. מגלה אותו צף בתוך חבית של הייניקן עם הפנים כלפי מטה. מבינה שהיא צריכה להתחתן עם שלמה וחוזרת אבל כיסא הכלה תפוס. הבבואה שלה יושבת עליו ושלמה כבר שם לה טבעת. היא רוצה לומר משהו אבל הבבואה מסמנת לה לשתוק. היא מבינה שנשארה בלי שלמה ובלי יואל והולכת משם לחפש לה חתן אחר.
*
02:45
השומר בכניסה לבית חב”ד מבקש שישירו הנה מה טוב ומה נעים כדי להיות בטוח שהם יהודים. היא מסבירה שהיא לא יכולה לשיר כי הוא גבר ומציעה לדקלם פרק תהילים. הוא מסכים ופותח להם את הדלת המשוריינת. יורדים חמש מדרגות ומתיישבים. בשולחן הסמוך חבורת תיירים ישראלים מתלוננים על החשמל שנפל בעיר ועל הטיול שנהרס להם.
הם מבקשים פינה שקטה. זו פגישה שניה בסך הכול. הם צריכים פרטיות. יואל עושה לה קידוש והיא שותה קצת יין. הוא שואל אותה אם תסכים להתחתן אתו ומבטיח לה חיי עקרות ואושר. היא מסכימה והם יוצאים לסיור במבשלה של הייניקן.
*
02:47
היא יושבת עם רחלי במועדון הפרדיסו. גברת רוזנבלום מזמינה את כולן לערב של התחזקות ומקדמת בברכה את המרצה הרבנית הדגולה סמדר אשל.
סמדר מספרת על המנגנונים הפרימיטיביים שלה. מעלה על המסך סרטונים קצרים להמחשה. בכל סרטון רואים אותה ואת סמדר בקליניקה. סמדר מסבירה: פה היא מדחיקה. פה היא מכחישה. פה התקה. כאן השלכה.
כולן מרותקות. היא יוצאת החוצה ומחפשת עץ לתלות את עצמה עליו ולא מוצאת.
עיריית רחובות גדעה את כולם, העצומה של החילוניים לא עזרה ולא נשאר אפילו עץ אחד.
תגובה אחת
ממשיך להתענג על הכתיבה הנוגעת והיפה כל כך. תמשיכי