שתי בירות – פרק א’

המקום נראה לה מוכר. כאילו היתה בו כבר. היא לא זוכרת מאיפה. העמוד האפור. המסילה. הספסלים. אולי זה רק נדמה לה. כל התחנות באירופה דומות. כל אירופה דומה. הכל דומה. באוזניים שלה איימי וויינהאוס שרה "Back to Black". הקול שלה מגרד לה באוזן. מוציאה את האוזניות במשיכה חזקה. היא לא צריכה לשמוע עכשיו שירים. עדיף שתגיד וידוי.
ממוצע 5 | 1 מדרגים

אמסטרדם 04:35

בסופו של דבר היא לא קופצת.

עצובה ומיואשת היא יורדת לרחוב. רגל ימין מובילה. רגל שמאל נגררת.

מדרגה ועוד מדרגה. קומה ועוד קומה. ימין מובילה. שמאל נגררת.

עשרים קומות. שלוש מאות שבעים ושש מדרגות.

איך זה שהיא לא מתה?

עכשו היו אמורים לגדר את הזירה מתחת לבניין. עכשו היו אמורות ידיים זרות לחטט לה בתיק. עכשו היה אמור מישהו להתקשר לארץ ולהודיע. עכשו אמא שלה היתה אמורה לומר ‘ידעתי שזה יקרה’. עכשו היו אמורות בנותיה לייבב מרה. עכשו היא היתה אמורה לא להרגיש ולא לרצות. ולא לסבול.

היא מאוכזבת מעצמה. לא מצליחה לחיות ולא מצליחה למות.

מגיעה לקומת הקרקע והדלת נעולה. הבניין שקט ורק אשה אחת יושבת על ספסל ומחכה למעלית. היא לא בטוחה שהאשה חיה כי היא לא זזה. היא מתקרבת לדלת שוב והיא נפתחת מעצמה.

עומדת בעיר זרה ובוהה. אנשים זרים. שמש זרה. היא מחשבת לאן להוליך את חייה.

אופניים. מאות אופניים. היא מתנשמת לאט ובעייפות. צריך כח לדווש. היא מעדיפה מונית. או חשמלית.

חשמלית! אולי תשכב על הפסים? חשמלית סגולה מתקרבת אליה. מהחלונות מנופפות אליה התאומות. היא צריכה מוות פסיבי. היא תשכב בלי לזוז ומשהו יהרוג אותה. החשמלית נראית לה אטית מדי. אין לה כח להיפצע. אין לה כח לכלום.

עוצרת מונית.

קח אותי לתחנת רכבת. לא משנה איזו. מה שקרוב. מתעלמת מהתהייה. מבטה נודד אל החלון. אולי בכל זאת תמות היום. משלמת. יורדת. נכנסת. קונה כרטיס. לא משנה לאן. שוב תהיה. שוב מתעלמת. יורדת חמישים וחמש מדרגות. ימין מובילה בנחישות. שמאל נגררת.

מחכה. לוקחת אוויר ונשענת על עמוד אבן אפור. נושמת קלוש. האוויר נעצר מעל הסרעפת. התחנה מסתובבת במעגלים. האפור מאפיר עוד והופך לכתום. מנערת את הראש. מעבירה יד על המצח.

בסמוך אליה זוג שוודי עם שני ילדים. בן ובת. כל הרביעיה אוחזת ידיים. כולם בחולצות תכולות. בנעלי נייקי צהובות. חמודים. למה ללבוש בגדים תואמים? זה מוחק את האישיות. היא רוצה להעיר לזוג, אבל ככל שהיא מתקרבת אליהם כך הם מתרחקים, אז היא חוזרת לעמוד האפור.

בסמוך אליה זוג שוודי עם שני ילדים. בן ובת. כל הרביעיה אוחזת ידיים. כולם בחולצות תכולות. בנעלי נייקי צהובות. חמודים. למה ללבוש בגדים תואמים? זה מוחק את האישיות. היא רוצה להעיר לזוג, אבל ככל שהיא מתקרבת אליהם כך הם מתרחקים, אז היא חוזרת לעמוד האפור.

באוזניים שלה איימי וויינהאוס המֵתה שרה “Back to Black” והפנים של אמא שלה עולות מולה. כמה גערה בה כשעברה ממוזיקה חסידית ללועזית. כמה שכנעה הסבירה הטיפה איימה. אבא שלה היה מנסה להרגיע. להגיד שזה לא נורא. שהיא ילדה טובה. העיקר שתקפיד על הלכות, שתתפלל. לא באמת הבין על מה הוויכוח. מוזיקה לועזית? מה זה? גם בתאריך לועזי לא הכיר. יש לוח יהודי וזהו. חודשים מהתורה ותאריכים באותיות.

הרביעיה השוודית צוחקת עכשיו. כואב לה בחזה. צביטות קצרות וחדות. היא מסיטה מבט ומתרחקת מעט. חיים של אחרים מכאיבים לה.

צפירת הרכבת המתקרבת מבשרת את סופה. הרביעיה השוודית נעלמה. הנה הרכבת מגיחה מן החושך. רק הנעליים הצהובות נשארו על הרציף. הנה הרכבת מתקרבת. הנה היא מסנוורת אותה.

בקפיצה גמישה היא מזנקת אל הפסים. מאחוריה זעקה עמומה של כמה עשרות אנשים קרועי עיניים.

מכה מהירה וחזקה.

והיא מתעוררת.

.

ירושלים 08:45

אני רוצה להגיע היום לכותל. היא אומרת לרחלי. מה יש לך עם הכותל? רחלי לא מבינה מה יש לה עם הכותל. רחלי לא מבינה מה יש לה בכלל. לא מבינה אותה.

היא צריכה להפסיק לחפש חברות בעבודה. מישהי אמרה לה פעם שלערבב חברות עם עבודה זה רע. אבל רע לה גם ככה בעבודה הזאת. ורחלי מציקה לה. רחלי עם השמלות הפרחוניות. הרעננה. היפה. רחלי שהכל פשוט לה בחיים.

שלמה מתקשר ומבקש שתפסיק להשתמש באשראי. שהיא מגזימה. היא שונאת את השירות הזה שמודיע לו לטלפון הנייד על כל תנועה בחשבון. כל סנדוויץ’ שהיא קונה הוא כותב לה “בתאבון”. כל נעל שהיא רוכשת הוא מסמס לה “עוד נעליים?”. היא נחנקת. כל טלפון כזה מניע אותה לעוד מסע קניות ושלמה מיואש ממנה.

אתה לא מבין. היא אומרת לו. קניות בשבילי זה תרפיה. אתה יודע כמה עולה פסיכולוג? זה הפסיכולוג שלי. אבל את הולכת לפסיכולוג. הוא אומר. פסיכולוגית. היא מתקנת. וזה לא עוזר לך. הוא אומר. אבל הקניות עוזרות. היא עונה. אז תבטלי את הפסיכולוגית ותבזבזי על נעליים, הוא אומר בקול רפה.

אתה לא מבין. היא אומרת לו. קניות בשבילי זה תרפיה. אתה יודע כמה עולה פסיכולוג? זה הפסיכולוג שלי. אבל את הולכת לפסיכולוג. הוא אומר. פסיכולוגית. היא מתקנת. וזה לא עוזר לך. הוא אומר. אבל הקניות עוזרות. היא עונה. אז תבטלי את הפסיכולוגית ותבזבזי על נעליים, הוא אומר בקול רפה.

היא לא תבטל את סמדר והיא תמשיך לקנות נעליים. היא תקנה כמה שהיא רוצה. מתי שהיא רוצה. מגיע לה.

מנסה לארגן את המטלות שלה. היומן הסגול פתוח לפניה. העפעפיים שלה צונחים. משעמם לה. היא צריכה לחפש עבודה חדשה. היא רוצה משהו אחר. היא לא יודעת מה. אבל היא רוצה. כואב לרצות. מי שלא רוצה לא סובל.

משפשפת את המצח. רגל שמאל מציקה לה. די. שקט.

מכניסה אוזניות. אם שלמה היה יודע מה היא שומעת. עדיף שלא ידע. היא לא רוצה לצער אותו וגם אין לה כוח לביקורת שלו. שלמה הצדיק. מנסה לשמור על הבית שלהם. מנסה לשמור עליה. היא קשה לשמירה.

איימי וויינהאוס שרה לה את “Back to Black”. לפעמים היא מקנאה בה שהיא מתה. אסור לחשוב ככה. היא יודעת. לפעמים נראה לה שאם לא היה איסור היתה קופצת מאיזה גג. היא לא מעלה בדעתה לעשות משהו אסור. עדיף לא לחשוב על זה. הרהורי עברה קשים מעבירה. אבל גם ככה קשה לה.

מנסה להתרכז באקסל. יש פה איזה נתון חסר. מחייגת לשרית מהנהלת חשבונות. שרית אומרת לה שזה משה. משה אומר שזו שרית. שרית אומרת שמשה מדבר שטויות. משה מעלה את שתיהן לוועידה. בסוף יש לה את הנתון והיא ממשיכה הלאה. משעמם לה. היא רוצה ללכת הביתה. העפעפיים שלה כואבים. היא רוצה לישון.

אוספת את החפצים שלה. יומן סגול. ארנק ירוק. חצי סנדוויץ’ ששלמה הכין לה בבוקר. בקבוק מים. טלפון. יורדת לרחוב. חמישים ושמונה מדרגות. לוקחת מונית לכותל. יורדת לרחבה. עשרים ושתיים מדרגות. האיש בבידוק בוחן בשעמום את היומן הסגול שלה. מחזיר לה את התיק במבט ריק. אם היא לא מסוכנת לא רואים אותה.

לאט לאט היא הולכת. רגל ימין ושמאל אחריה. חוצה את הרחבה. שישים וחמישה צעדים.

מתיישבת על ספסל אבן בחלק האחורי של רחבת הנשים. חושבת תפילות.

השם תרחם עלי. תעזור לי להפסיק לרצות את מה שלא יהיה. תעזור לי להתחיל לרצות את מה שיש. בבקשה השם. התאמצתי לבוא עד לכאן. אם אתה רואה הכל אתה יודע כמה קשה לי. תתאמץ קצת בשבילי. קח ממני את החלומות. קח ממני את החלומות. קח כבר.

שלוש עשרה וחצי דקות של משא ומתן.

והיא הולכת הביתה.

.

אמסטרדם 03:50

עשרים וחמישה כדורים והיא לא מאבדת את ההכרה.

עצובה ומעורפלת שומעת את החדרנית מזמינה אמבולנס. מרגישה איך היא מושיבה אותה על המיטה. שואלת אותה כמה כדורים בלעה. משקה אותה מים. המים ירוקים. החדרנית מנסה להרעיל אותה. איך זה שהיא לא מתה?

מאוכזבת מעצמה. לא מצליחה לחיות ולא מצליחה למות.

ידיים חסונות מעבירות אותה לאלונקה. מנסה לפקוח עין. העפעפיים שלה נעולים. שומעת מילים בשפה לא מוכרת. מרגישה בגב את מהמורות הכביש. כואב לה ולא נוח. היא רוצה לקום. מחפשת אחיזה ולא מוצאת. היא שוקעת לתוך ערפל סגול ושקט. ומתעוררת.

רופא זר בחלוק טורקיז שואל אותה שאלות בשפה זרה. לכל שאלה שהוא שואל יש צבע אחר והיא מבינה אותו לפי הצבעים. הוא מחייך אליה השיניים שלו ורודות. היא לא מחייכת בחזרה. רק אומרת לו שלא קרה כלום. מי נמצא אתך פה? אני לבד. למי אנחנו יכולים להתקשר? לשלמה.

היא נותנת לו את המספר. מתבלבלת פעמיים. השמונה מתהפך לה בפה לשלוש. אחר כך הוא מתהפך לשש. המוח שלה מתרחק ממנה כמו ענן לבן. היא שוקעת בחזרה למיטה.

פתאום היא קמה. שלמה יחזיר אותה הביתה. מגששת אחר החפצים שלה. יומן. ארנק. בקבוק מים. היא חייבת לצאת מפה. נעמדת בפתח החדר. שולחת מבט ימינה ושמאלה, עמדת האחיות ריקה. חוצה אל המעליות ויורדת. עוצרת מונית. לתחנת הרכבת הקרובה. לא משנה איזו. איפה שיש רכבות.

פתאום היא קמה. שלמה יחזיר אותה הביתה. מגששת אחר החפצים שלה. יומן. ארנק. בקבוק מים. היא חייבת לצאת מפה. נעמדת בפתח החדר. שולחת מבט ימינה ושמאלה, עמדת האחיות ריקה. חוצה אל המעליות ויורדת. עוצרת מונית. לתחנת הרכבת הקרובה. לא משנה איזו. איפה שיש רכבות. מתעלמת מהמבט התוהה. הנהג מזכיר לה את רחלי. היא מצמידה את המצח לחלון. הכביש מתקפל מתחת לגלגלים. השיער של הנהג בצבע ירוק זורח.

ביד רפה משלמת. יורדת. נכנסת. קונה כרטיס. לא משנה לאן. חמישים וחמש מדרגות והיא מחכה.

המקום נראה לה מוכר. כאילו היתה בו כבר. היא לא זוכרת מאיפה. העמוד האפור. המסילה. הספסלים. אולי זה רק נדמה לה. כל התחנות באירופה דומות. כל אירופה דומה. הכל דומה.

באוזניים שלה איימי וויינהאוס  שרה “Back to Black”. הקול שלה מגרד לה באוזן. מוציאה את האוזניות במשיכה חזקה. היא לא צריכה לשמוע עכשיו שירים. עדיף שתגיד וידוי. ילד שוודי קופץ לידה. הוא נראה לה מוכר. היא לא זוכרת מאיפה. הנעליים שלו צהובות. כנראה היא מדמיינת. הכדורים טשטשו אותה. איך אומרים וידוי? אין לה סידור. היה לה סידור? היא לא בטוחה. פתאום היא נבעתת. רגל שמאל מועדת והיא מאבדת שיווי משקל. שלמה? היא רואה את שלמה. מה שלמה עושה פה? מנסה להסתתר מאחורי העמוד האפור. שלמה מתקרב. השפתיים שלו סגולות, אומרות לה שאסור. מה אסור? אסור לה להקשיב לו. אסור לך לעשות את זה. היא מתרחקת ממנו. באת להגיד לי שאסור? בשביל זה באת? שלמה מנסה לענות אבל היא לא מקשיבה. לא אכפת לו ממנה. אכפת לו שאסור. היא הולכת אחורה. כמו בכותל. רגל ימין מובילה ושמאל נגררת. מתחילה לרוץ. שומעת את הרכבת מרחוק. היא צריכה להספיק.

בקפיצה גמישה היא מזנקת אל הפסים. מאחוריה זעקה עמומה של שלמה: לא!

המכה מהירה וחזקה.

והיא מתעוררת.

ירושלים 16:00

בארבע בדיוק היא מוציאה את ריקי מהמעון. כמו בכל יום. הגננת מספרת לה כמה ריקי מקסימה והלב שלה לא מתרגש. למה היא לא מתמלאת נחת? היא לא מרגישה כלום. היא מרגישה אשמה שהיא לא מרגישה כלום.

שלמה אמר לה היום שהיא חייבת קצת להשתחרר. שאולי תשתה משהו. תשתה משהו? היא לא הבינה. משהו. אולי קצת יין. היא הזדעזעה מאד. היא? תשתה? אולי זה יעזור לך. אמר. אני לא מוכנה לסמם את עצמי. ענתה. אבל קשה לך. הוא טען. אז קשה. היא כעסה. כתוב ויין ישמח. גם אני שותה קצת לפעמים, הוא לחש. אבל אני לא, היא צעקה. זה לא מה שמשמח אותי. אני אסבול את כל מה שנגזר עלי ולא אשתה. איזה מין דבר זה? מחר תגיד לי לקחת סמים. אני לא אגיד לך. השתגעת? אתה כן. אתה השתגעת. מי שמסוגל להציע אלכוהול מסוגל הכל.

אחר כך שלמה התנצל ואמר שלא התכוון להרגיז אותה ככה וגם הציע לה לחשוב מה כן יכול לשמח אותה והיא רק אמרה שבסדר. היא תחשוב.

היא מושיבה את ריקי בעגלה, קושרת אותה בידיים עייפות. מסתבכת עם הרצועות השחורות. התיק שלה נשמט אל המדרכה. היא מרימה אותו בתנועה מהירה ומתרחקת לכיוון השוק. אין לה כח לחזור הביתה. אין לה כח לפגוש את שלמה.

היא מושיבה את ריקי בעגלה, קושרת אותה בידיים עייפות. מסתבכת עם הרצועות השחורות. התיק שלה נשמט אל המדרכה. היא מרימה אותו בתנועה מהירה ומתרחקת לכיוון השוק. אין לה כח לחזור הביתה. אין לה כח לפגוש את שלמה. לספר לו איך היה. להסביר למה הפרצוף הדכאוני הזה. או להסתיר אותו. אין לה כוח לפגוש את הילדות. לגלות שהן רעבות. לאוכל. לאמא. להרגיש את הניתוק. להתאמץ על החיבור. משוטטת בין הדוכנים. נעצרת ליד לוח מלא שלטים ומגנטים מעוטרים. נשענת על העגלה כמו על הליכון. מתבוננת בעייפות.

TO BEER OR NOT TO BEER, אותיות מקושטות על לוח עץ קטן.

היא ממצמצת. המוח שלה מחשב באטיות. TO BEER OR NOT TO BEER.

אולי זה סימן. אולי השם מדבר אליה. אולי שלמה צודק.

משלמת עשרים וחמישה שקלים וקוברת את השלט המקושט בתיק.

בבית, שולמית ונחמה’לה מכינות שיעורים. התאומות מתקוטטות כהרגלן ויעלי ישנה. יעלי הופכת בין הימים ללילות וגוזלת את חלקת השקט הקטנה שלה. מונעת ממנה להשתקם מהמולת היום. מכריחה אותה להיות אמא גם אחרי תשע בערב. כדאי מאד שתעיר אותה. היא לא רוצה להעיר אותה. תיהני עכשיו מהשקט.

מתגנבת לממ”ד. מארגנת את ריקי מול המחשב. שמה לה סרט מצויר ובקבוק פטל והולכת לחגוג חצי שעה של שקט. שלמה לא אוהב שהיא עושה את זה. לא את המחשב ולא את הפטל. אבל עכשו הוא לא בבית אז זה לא משנה.

ההתגנבות לתוך הבית שלה עצמה הפכה אצלה הרגל. אולי מגונה. היא לא בטוחה. יום אחד, היא לא זוכרת מתי, נכנסה הביתה כל כך חלשה שלא אמרה שלום. וחלפו שלושים ושלוש דקות עד ששולמית הבחינה בה והדקות ההן היו כל כך נעימות שמאז היא מקפידה להתגנב, מנסה לשחזר את ההצלחה ההיא. לפעמים זה עובד. בדרך כלל לא. בדרך למטבח רואה את התיק. נראה לה שהוא פרום בקצה השמאלי. היא צריכה תיק חדש. שלמה יגיד שתיקח אחד מהערמה שהיא מאחסנת בארגז המצעים שלהם. הוא לא מבין למה היא קונה אם יש לה ולה אין כוח להסביר את ההבדל בין חורף לקיץ לגדול לקטן לכהה לבהיר. היא תמצא את הזמן ותקנה תיק. אולי במזומן. ככה שלמה לא ישים לב.

התיק מזכיר לה את השלט המקושט. עוד רכישה להחביא.

פותחת את המקרר ובודקת אם יש בירה.

יש.

שני בקבוקי בירה לבנה על דלת המקרר. בטח שלמה שם אותם. או שאולי לא? היא כבר לא בטוחה שהוא הציע את ההצעה המשונה הזו. אולי היא חלמה? אולי דמיינה? אולי עכשיו היא חולמת? שולחת יד ומרגישה את הזכוכית הקרה בקצה אצבעותיה. הם באמת כאן. היא לא מדמיינת. רוצה להתקשר אליו לשאול מה זה הדבר הזה ולא מתקשרת. לא מסוגלת לשמוע אותו אומר לה שהיא לא מבינה מה היא רואה. שהיא סתם אומרת. סתם חושבת. הספיק לה.

מוציאה בקבוק מים. מוזגת חצי כוס ומברכת בחצי כוונה.

הולכת למרפסת. מסתכלת למטה. כמה גבוהה הדירה שלהם. אף פעם לא שמה לב.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

14 תגובות

  1. מה סיפרתם כאן? עבור מה? יש מילים שמוטב שלא ייכתבו. שיממון הנפש, למשל. עם איזו תחושה יוצאים מסיפור כזה? לשם מה? מה המשמעות?

  2. איזה סיפור מרתק שכתוב בשנינות כה רבה ואשר יש בו את כל המאפיינים שיש בסיפור מצוין .יישר כוח!

  3. פרק א מרגיש כמו הזמנה מאד מדוייקת למסע של נפש מבולבלת אייננו יודעים כעת את הסיבות של מה גרם לכך ?
    בכל אופן אני נענה להזמנה נמתין בסבלנות להתפתחויות!!!
    לסיכום כתיבה מהודקת של הדמות ושל אוסף מחשבותיה

  4. סיפור אמיץ. כתיבה חדה.
    אהבתי מאד.
    המשיכו להיות נחשונים ולהביא קולות ספרותיים רעננים ומקוריים!

  5. סיפור מרתק עם העזה להעלות לכתב דברים שנוטים להסתיר ולטאטא אצלינו. חשוב מאוד ומעניין ביותר. מחכה להמשך בקוצר רוח.
    יישר כח

  6. מה מתחשק לי לבקש?
    שכמו תהומות היאוש והאבדון. גם יהיו מולם שיאים של משמעות ועניין.
    ואז- וואוו.
    מחכה בקוצר רוח לפרק הבא!
    אה ועוד משהו אם אפשר: שלמה, תהיה רגיש. תודה

  7. סיפור נהדר. כתוב באומנות.
    מצליח להכניס את הקוראים לחוויה של הגיבורה, החלומות המוחשיים, המעבר החד להווה. ובעיקר – הייאוש העמוק.
    חשוב להעלות רגשות כאלה בסיפורים, ובכך לתת להם מקום גם בחיים עצמם.
    משפט הסיום חזק כל כך, דווקא בגלל הכאילו אגביות שלו.
    גם הקונפליקט עם הבעל מוצלח.
    מה שהפריע לי – בין השורות נשמע כאילו הוא אברך צדיק. ולמשל זה –

    כתוב ויין ישמח. גם אני שותה קצת לפעמים, הוא לחש.

    צריך להיות תלוש למדי כדי להציע לאשה יין לשמח אותה, אבל להוסיף ציטוט – טמבל גמור.
    יש בסביבתי הרבה אברכים צדיקים. מהם שמיטיבים להבין את האישה ולתמוך, ומהם שפחות יודעים איך. אבל הזן שמתואר כאן – הוא קיים בכלל?
    זה מפריע לי לא רק בגלל אמינות, אלא בגלל ההתניה שנוצרת כאן, התניה שאנשים שאינם מכירים אברכים נופלים בה בלאו הכי, בעוד שהיא רחוקה מהמציאות.
    בעלים עם כוונות טובות שלא מבינים את נשותיהם, קיימים בכל עם ובכל מגזר. אין לזה שום קשר לאברכות.
    וגם אם זו לא כוונת הכותבת, ומסתבר שכך, כדאי שהסיפור לא יעביר אמירה שכזו בין השורות.

    1. מה כל כך בעייתי להציע כוס יין? אני עושה את זה כל הזמן ולא בגלל שאשתי דכאונית כי היא לא. לא משהו כבד. היא לא לוקחת כמעט אף פעם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן