בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?
הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ
וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז
עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
מָה כֵּן וּלְאָן
הָרָעָב הַמְּכַרְסֵם
הַתִּקְוָה הַמְּהַבְהֶבֶת
בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר
כִּי גְּאֻלָּה הִיא
וַעֲבוֹדָה הִיא צְרִיכָה
אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לנשום, בכנות, הרי תמיד תכננתי שאיפשהו באמצע הדרך אני אסע. אני כנראה לא רגילה שדברים שהיו מתוכננים למתישהו בעתיד באמת יקרמו עור וגידים בחיים שלי, פחות או יותר אי פעם. מעבר לפינה מופיע עידן, עם לחי אחת אדומה וקצת מקומטת, ואני בטוחה שהוא עכשו ישן במחסן או על אחת המיטות הנוחות בבידוד. הוא מעביר יד בשיער הכהה והעבה שלו, שתמיד נראה קצת מלוכלך, ומשפשף את עין ימין.
“יפה לך בידוד.”
“נו מה? בשביל זה הערת אותי?”
“גם. רוצה אייס קפה?”
“לא.”
אני לוקחת שלוק מלא כוונה. “אני נוסעת.”
“לאן?”
“מזרח.”
“ככה, בספונטניות? לא מתאים לך.”
אם אני לא אסע עכשו, אני לעולם לא אסע. אני לא יודעת לנסוע מתוך סקרנות או הרפתקנות או קונפורמיזם או נון־קונפורמיזם. אני יודעת לנסוע רק מתוך ייאוש.
אם אני לא אסע עכשו, אני לעולם לא אסע. אני לא יודעת לנסוע מתוך סקרנות או הרפתקנות או קונפורמיזם או נון־קונפורמיזם. אני יודעת לנסוע רק מתוך ייאוש.
“אני רוצה שדברים אחרים יתאימו לי. אולי אם אעשה דברים אחרים, הם בסוף יתאימו לי.”
הוא עוצר רגע לחשוב, ואני בטוחה שעכשו הוא יגיד לי משהו מרגש כמו “כל כך חיכיתי שתגשימי כבר את משאלות לבך ותצאי מהבועה האפרורית של ילדה טובה מטה בנימין” או “רוני, אל תיסעי. אני אתחיל לשמור כשרות ואולי נתחתן…” במקום זה הוא לוקח את האייס קפה מהיד שלי, לוגם שלוק ארוך שמסיים בערך שליש מתכולת הכוס ואז נפנה אלי.
“תיסעי ללאוס. לאוס זה גן עדן עלי אדמות, את יושבת כל היום ושותה קוקטיילים. והנשים שם יפות.”
“תודה. אני בדיוק בוחרת את היעדים שלי לפי איכות הנשים בכל מקום נתון.”
“קיצר, הבנת אותי.”
שתיקה קצרה. הוא מתיישב, וכאילו מחבק את עצמו, נראה אפוף בזכרונות ובמחשבות שלו. בהסח דעת מוחלט הוא גם מתחיל לשתות את האייס קפה שלי בלגימות גדולות, לחוצות.
עידן היה שנתיים במזרח, ולדעתי חשב במלוא הרצינות לא לחזור בכלל. מבחינתו חיים נטולי מסגרת, נטולי כללים שרירותיים (והוא השתייך לסוג האנשים שלגביו כל כלל הוא כלל שרירותי) היו צורך פיזי כמעט. הוא הסתובב יותר משנה עטוף בשאלים ובסמים קלים, ורק האינטלקט האדיר שלו לא נתן לו מנוח, וכמו עגל רעב רקע ברגלו ודרש שיאכילו אותו לאלתר. זאת היתה הסיבה העיקרית שבסופו של דבר עזב את הבקתה הנוחה שלו בבאגסו וקנה כרטיס טיסה ארצה. הוא תמיד סיפר את זה בטון שטוח, כמעט מנותק, ולכן היום קצת הופתעתי לראות שזה נוגע לו, שהוא לא מרגיש שמיצה או סיים את כל מה שהיה לו לסיים עם המזרח.
הוא פונה אלי ומסתכל עלי בתשומת לב שמשתלבת באופן מרתק עם ניתוק מוחלט, כאילו הוא מסתכל בעניין רב על תמונה שניבטת אליו מבעד לגוף שלי.
“דבר ראשון תקני שאל גדול כזה. את לא מבינה איך זה שימושי. זה גם שמיכה, וגם שאל, וגם מגבת, וגם סדין כשצריך. זה פחות או יותר כל דבר שאת צריכה שם.” שאל, אני רושמת לעצמי. “ותיסעי לרישיקש. היא מדהימה!”
“מה יש שם?”
“יוגה. ויפנים. אבל זאת לא הנקודה, רונ, את מבינה? יש שם… שום דבר הוא לא צירוף מקרים שם. הכל מדויק, יש איזו יד נעלמה שמכוונת דברים.”
לשמוע את זה מעידן, זה כמו לשמוע הרצאה על הסכנות שבשימוש מוגבר בלקטוז מנציג של תנובה. אני לא מסוגלת אפילו להגיד שום דבר, ההגדרה שלי כדתייה תמיד הושמה בצד, הורחקה מהשיח כדי לא להרוס את המאזן העדין.
אחר כך, עמוק בתוך הרי ההימלאיה, חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו ישר בפנים, “אתה מדבר אתי על השגחה פרטית?”
אבל הוא דיבר על ידיים נעלמות, ועל שאלים, ואני לא העזתי להגיד שום דבר כי הוא היה לועג לי כל כך בקלות, וכל מילה שלו היתה כל כך משמעותית עבורי, וזה מסוג הדברים שלא הייתי מצליחה להגיד באופן ציני שהיה שומר עלי ממנו, מעצמי.
בסוף שאלתי אותו בקול קטן וחצי מתחנן־חצי מטופש “נכון שאני אהיה ממש חסרה לך?”
עידן פזל הצדה לעברי, כאילו היה בדיוק ממש ממש עסוק במשהו ואני הסחתי את דעתו עם השטויות שלי. הוא בחן אותי כמה דקות ואז הפנה מבטו חזרה לקיר מולו “אולי. לא נראה לי.” ידעתי שאני חשובה לו.
זו היתה אחת הפעמים האחרונות שראיתי אותו.
*
היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת. אבא היה זורק עליה בבקרים האלה מבטים של בהלה מהולה ברוֹך, ואלה היו הצלילים והמראות של הבית שבו הייתי ילדה, ואז נערה, ואז, בלי המון הכנה, יתומה.
היא שהתחילה עם הפסיפלורה, בעיקר כי היא התקמצנה להשקיע בפרגולה, אבל עדיין רצתה לשבת בחצר בלי שיישרף לה האף. היא שתלה אותה, וכיוונה אותה אל עבר השלד שהיא השאירה מהסוכה הגדולה שלנו (מה שהכריח את הסוכה להעתיק את מיקומה כבר בסוכות הבא לפינה של החצר). כמו מהפנט נחשים היא משכה את קצותיו של השיח, הזמינה והאיצה בהם לעלות מעלה מעלה, ולא לפספס את הזדמנות הפז שהיא נותנת להם. היא אמנם היתה משקיעה דקות ספורות בשיח, אבל היתה עושה את זה מדי יום, גם כשכבר חלתה.
התחביב העיקרי שלה היה ניקיון, והיתה לה הנאה ממשית מטאטוא של הדשא הסינתטי המאד פונקציונלי בחצר, או מארגון ארון – הוצאת בגדי הקיץ, הכנסת בגדי החורף, או להפך. היתה מרגישה שיש לה ייעוד בעולם הזה, ושהייעוד הזה נמדד על ידי כמות האקונומיקה שהיא מצאה לה שימוש ביום נתון. היא היתה תמיד דואגת שנהיה לבושים יפה, מסודרים, שלבנות תמיד יהיו קשת או פפיון בשיער. היא אפילו ניסתה כמה פעמים למסור אותנו לשיעורי פסנתר, כיאה לתלמידת עבר מחונכת של מוסדות הבולשביקים בברית המועצות, שמהם נקרעה כנערה צעירה. אבל חוסר הכישרון של דביר וחוסר ההתמדה שלי עקרו לבסוף את הרעיון הזה מלבה, והיא החלה להשקיע את כל מרצה האמהי בפיתוח היכולות הקוגניטיביות שלנו. הוחלט שתמר תהיה רופאה, שאני אהיה פסיכולוגית ושדביר יהיה עורך דין. שילת היתה קטנטנה ושמוליק עדיין לא נולד, ככה שהתכניות המגלומניות של אמא פסחו עליהם.
תמיד היתה מקפידה לבדוק את שיעורי הבית, להעיר הערות, חלקן בונות וחלקן פחות. היתה לה אנרגיה כמעט בלתי נדלית באותם ימים, שלא אפשרה לה לשבת במקום אחד, בטח ובטח שלא בבית, מקום בלי אינטראקציה אנושית.
כשנודע לה שהיא חולה, ממש חולה, מאד מאד חולה, וששום כמות של אקונומיקה לא הולכת לפתור את המצב הזה, חוסר אונים איום נפל עליה, והיא שכבה ברפיון ידיים על המיטה המתקפלת שאבא פרש עבורה בסוכה, מניחה לנטפי הפסיפלורה לרפרף על מטפחתה בתנועות אטיות ומדודות שביימה הרוח הסתווית של חשוון.
אני זוכרת שמצאתי אותה ככה, בשובי מבית הספר, מבט חולמני בעיניה, כאילו ענף פסיפלורה סורר אחד התנדנד והתנדנד הלוך ושוב, עד שהיא מצאה עצמה בהיפנוזה עמוקה. פחדתי לגשת וללטף את פניה כמו שרציתי מאד, כי בכל רגע נתון באותה תקופה הפחד הגדול ביותר שלי היה להיות הראשונה שתמצא אותה לא בחיים. היה לי המון מה לספר, דברים מרגשים של שמיניסטיות, דברים עצובים של מתבגרות, דברים דחופים של מתלבטות בין שרות לאומי לצבא, אבל אמא נראתה כשרויה בחלום, ואולי מתה, ולא יכולתי להתקרב אליה אפילו צעד יותר מהמרחק שהיה נתון בינינו.
לבסוף היא כנראה הרגישה את ההסתכלות הממוקדת שלי בה ונפנתה לעברי.
“רוני’לה, מתוקה.” היא הושיטה אלי ידיים, ואני רציתי לצנוח בתוכן ולחבק, ולא הצלחתי עדיין לזוז מילימטר. ובזמן שעמדתי והרגשתי את כל זה הידיים שלה רפו אט אט והוחזרו למצבן הפסיבי, ואני הרגשתי שפספסתי הזדמנות לתקן, לשקם אותה, ואולי לא תהיה עוד אחת יותר לעולם. אז ניגשתי אליה והתיישבתי לצדה. גופה היה חם וידיה הרפויות שוב נשלחו לעברי.
התכופפתי כדי לתת לה חיבוק ושמעתי אותה ממלמלת לי משהו. היא דיברה נורא בשקט משום מה, ושב נתקפתי בפחד המשתק הזה שאלה מילותיה האחרונות או משהו כזה.
התקרבתי בעל כורחי אל פניה והיא הסתכלה בי בעיניים טובות ומעט מודאגות ואמרה, עדיין מאד בשקט, “יש סיכוי שתעשי ספונג’ה אחת קטנטנה בקומה העליונה?”
הנהנתי והלכתי למלא דלי, וכל מחשבותי ורגשותי נותרו בתוכי, אבל אמא הרגישה שעשתה משהו מועיל באותו יום, חרף מצבה.
*
אבא סיים את הקידוש, ודביר אמר דבר תורה מאולתר שחציו בכלל נסמך על איזה רעיון של קאנט שהוא למד, ואז השולחן זרם אל עבר מחוזות החול, עוזב מאחור את הסוכה שבה הוא נמצא. שילת סיפרה על הבגרות שלה בספרות ועל המחזה המדהים של ארתור מילר שהם מעלים. שמוליק בעט בה מתחת לשולחן ואמר שזאת הפעם השמונים שהיא מספרת את הסיפור הזה ושנמאס לו לגמרי, דביר ניסה לחנך את שמוליק, ותמר היניקה בשקט בפינה, מעיפה מדי פעם מבטים יגעים אל עבר אודי שנרדם בכיסא שלו עם נווה, הבכור שלהם, פרוש על חיקו.
אני ישבתי והסתכלתי עליהם מהצד והרגשתי לא אמיתית, לא קשורה לכאן, כאילו כבר עזבתי, נסעתי, ואפילו כאילו אני לא חוזרת. חלק ממני אסף אל תוכו את המחזה הזה, את צורת פניו של כל אחד ואחד מהם, כי ידעתי שהרחק, בנכר, הם יסמלו עבורי בית. אבל חלק אחר הרגיש מנותק לגמרי, וכמה אל היישום הפיזי של הניתוק הרגשי שחשתי ממילא. התרוממתי בכבדות מהכסא שלי והתכופפתי כדי לא להיתקל בנטיפי הפסיפלורה שהשתלשלו מטה מגג הפרגולה שעל גביה נבנתה פעם הסוכה. דביר קרא לי מאחור, אבל כשהסתובבתי אליו שמוליק פצח במחרוזת נוספת של בעיטות מתחת לשולחן, והמאמץ החינוכי תפס את כולו.
בצעדים יגעים פניתי אל עבר המדרגות, והשארתי את נעלי הבית שלי בתחתיתן. הרגשתי את הבלטות קרות מתחת לכפות רגלי החשופות, והתחושה היתה נעימה, כי סוכות השנה היה חם באופן בלתי נסבל, וכנראה כי גם הכנתי את עצמי ללכלוך ולזוהמה של המזרח.
החג עבר מהר. רוב היום ישנתי, וכשהתעוררתי לשעתיים של הכנות לסעודה וסעודה, הייתי אפופת מחשבות ומעוכה אל תוך עצמי. דביר התיישב לידי בסעודה ודאג לשים לי אוכל בצלחת. בשלב מסוים פנה לעברי והסתכל עלי בריכוז. “תגידי, מה נסגר אתך?”
הצצתי עליו במבט חצי עייף וחצי משתומם שלא הצליח להסתיר ממנו שגם אני רוצה לדבר אתו. “מה נסגר אתי?”
“מה מה? לא אמרת מילה מאז שבאת בערך, ועוד כמה שעות את טסה.”
“ואם לא הייתי טסה? עדיין היית רוצה לשמוע מה יש לי לומר?” חייכתי אליו, כי ידעתי שאחרת הוא ייפגע.
הוא הוריד את עיניו ובחן את ציפורניו הקצרות והחלקות. “את טסה.”
“נו אז מה אם אני טסה? יש ברוך השם אינטרנט בעולם, טלפונים, יוני דואר. אנחנו נסתדר.”
“אולי די” הוא הרים את הראש שלו בהחלטיות, “עם הסרקזם הלא נגמר הזה? נמאס. אני מספר לך משהו אמיתי פה ואת לוקחת עשרה צעדים אחורה. את טסה ואני נשאר פה לבד, ואני לא יכול לשאת בכלל את המחשבה שאני צריך לחזור לשיזפון. ועוד יותר גרוע שכשאני אחזור משיזפון, אבא יהיה פה לבד, ושמוליק יהיה מעצבן ואת לא תהיי פה, וגם לא אף אחד אחר.”
אני יושבת בלי לזוז כי הוא מדבר עכשו בלהט אבל נורא בשקט ואני צריכה להתאמץ לשמוע מה הוא אומר. למרבה המזל, אודי התעורר ובדיוק פצח בנאום חוצב להבות על הקואליציה המתהווה, ככה שיכולנו לצעוק בשקט זה על זה מבלי למשוך תשומת לב. דביר הוריד את הראש שוב והסתכל על ידיו העדינות, שתמיד לא הסתדרו בראש שלי עם השעון שלו בשפצורו הצבאי. “אני אומר לעצמי כל הזמן – אני צריך להיות זה שטס. אני כל כך עייף, רוני, אין לך מושג בכלל. אני עייף ונמאס לי, ולא בא לי על החזות הזאת יותר, וכשאת תיסעי לא תהיה עוד שום נוכחות נשית בבית ואני אצטרך להיות אמא של אבא עוד פעם.”
“אני אומר לעצמי כל הזמן – אני צריך להיות זה שטס. אני כל כך עייף, רוני, אין לך מושג בכלל. אני עייף ונמאס לי, ולא בא לי על החזות הזאת יותר, וכשאת תיסעי לא תהיה עוד שום נוכחות נשית בבית ואני אצטרך להיות אמא של אבא עוד פעם.”
אני מרגישה ששמוליק קולט את השיחה שלנו ויושב עכשו כמעט בלי לנשום כדי לא לפספס אף מילה, תוך שהוא מסתכל בעניין מודגש על אודי, שעכשו מסביר לאבא למה הציונות הדתית חייבת להיות ממלכתית.
כואב לי על דביר, האמת. אני חושבת שמכולם הוא ספג את הפגיעה הכי קשה, כי הוא היה הכי טינאייג’ר, וכיאה לגילו הכי קשה ומרדני מבין כל האחים באותה תקופה. כשגילו את המחלה אצל אמא, אני באמת מאמינה שהוא הרגיש שהוא הביא את זה עליה, שהוא התיש אותה עד שנהייתה חולה. מאז ועד שהיא נפטרה הוא ניסה לפצות, ואחרי זה הוא ניסה לפצות עוד יותר. עכשו הוא התהלך עם זנב הטווס הצה”לי שלו בדמות שני ארונות על הכתפיים, אבל כשמינו אותו סוף סוף למפקד קורס הקצינים שהוא עצמו עבר, הוא הרגיש איך הכל מתנפץ לו בפנים, כי זה הגיע כל כך בקלות, והוא בכלל לא רצה את זה. הסתכלתי על פניו הנעריות, שהוא ניסה לשמר עליהן מעטה של זיפים כדי לסגל לעצמו מראה גברי יותר, תוך שימוש ציני בהיתר צבאי לא להתגלח מטעמי דת.
“אתה רוצה שאני לא אסע?”
“אני רוצה לנסוע אתך.”
“אז יאללה, מתי נגמר הקורס?”
“מצחיק.”
“ברצינות.”
“הקורס אף פעם לא נגמר.” הוא קם מהשולחן ופנה למדרגות. קמתי בעקבותיו, ותפסתי אותו במדרגה השישית מלמטה כדי לתת לו חיבוק, ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, ולהחליט ביני לבין עצמי שאני חייבת לעוף מפה בהקדם האפשרי, ואולי אפילו לא אחכה להבדלה.
“נו?” התאומה שלי קיפצה במקום כשנכנסתי והקוקו הכתום שלה התנופף באוויר. “איך היה? הייתה פגישה ממש ארוכה הפעם!”
כשהיססתי, היא ניתרה על רגל אחת לכיווני. “נו, יאיר! אל תגיד לי שלא חשבת כל הדרך הביתה מה לענות!”
“הוא השנייה נכנס,” נזפה בה אמא. “תני לו לנשום רגע, ותפסיקי לקפץ כל הזמן, איילת, את עושה לי סחרחורת!”
אחותי עיקמה את אפה ועברה למתיחות וגלגולי כתפיים.
“היה בסדר,” עניתי באיטיות ואיילת השמיעה אנחת רווחה קולנית ומוגזמת. “באמת? וואו! אז היא בטח ממש לעניין! נראה לי זאת הפעם הראשונה שאתה ככה בטוח בעצמך. אבל אתה לא מספר כלום! הוא לא מספר כלום, נכון, אמא?”
“תני לו מנוחה,” חזרה אמא שלנו. “יאיר, אם אתה רוצה שקט אתה יכול ללכת לחדר, אתה לא חייב לספק את הסקרנות של איילת כל הזמן.”
“היה לי מספיק שקט…” פלטתי בלי לחשוב, ואחותי צחקקה בקול. “מצחיק מאד! מתערבת שלא היה לכם רגע של שקט בפגישה, אחרת לא היית מתלהב ככה!”
כמעט פלטתי שוב בטיפשות: ‘אני לא מתלהב ככה’, אבל עצרתי למזלי ברגע האחרון, לפני שעיניה הזהות לשלי יתרחבו בזעזוע.
אני ואיילת דומים ברוב התחומים. שנינו מרגישים חזק, מתלהבים ומתעצבנים, פזיזים ומקבלים החלטות בלי לחשוב כמעט. ג’ינג’יים אמיתיים בדיוק כמו אבא שלנו.
חלק מהאחים דומים לנו, ואחרים דומים יותר לאמא. גם אמא טמפרמנטית ותוססת, אחרת היא לא הייתה מצליחה לשרוד את הגידול שלנו; אבל היא גם מסוגלת להיות יותר יציבה והגיונית ולקבל החלטות בשיקול דעת. אם אני צריך להתייעץ עם מישהו, תמיד אבחר באמא.
אבל לא הפעם. הפעם אני מרגיש שהמילים פשוט לא ייצאו החוצה. שאמא שלי, מלאת החיים והמרץ שלא מסוגלת לשבת רגע בשקט, לא תצליח להבין למה אני עדיין ממשיך עם שרי.
אבל לא הפעם. הפעם אני מרגיש שהמילים פשוט לא ייצאו החוצה. שאמא שלי, מלאת החיים והמרץ שלא מסוגלת לשבת רגע בשקט, לא תצליח להבין למה אני עדיין ממשיך עם שרי.
תמיד חשבתי שכשזה יהיה ‘זה’, אני ארגיש בעצמותיי שזו התשובה הנכונה. שאתלהב נורא ואשתוקק לחלוק עם כל העולם את האושר שלי. שכולם סביב יראו עלי שאני מבסוט וזורח. כי אם כשאני מארגן טיול משפחתי אני כולי עליז ומרוגש, אז בטוח שכשאמצא את הבחורה הנכונה, אהיה מטורף לגמרי מהתרגשות.
ואם אני לא ככה, ואם אני מהורהר ושקט וחולם – אז מי אמר לי שאני עומד להחליט נכון?
“אתה מרחף,” אבחנה אחותי ובחנה אותי כשהיא מסובבת בתנועות רחבות את זרוע שמאל. זזתי אוטומטית כדי לא להיפגע. “אני ממש מקווה שתסגור בסוף עם השרי הזאת, כי אני מתה מסקרנות לדעת מי היא הייתה. היא בטוח מתאימה למשפחה, נכון, יאיר? אני חייבת שתהיה כאן גיסה לעניין, כן? שיהיה לי עם מי לדבר סוף סוף!”
לאחותי מעולם לא חסר עם מי לדבר. נכון שרוב הגדולים אצלנו בנים, ושאר הבנות במשפחה הן ילדות בנות עשר ומטה, אבל איילת מסתדרת מצוין עם כולנו.
“תעזבי אותו!” אמא ממש תפסה בזרועה הפנויה של אחותי וגררה אותה אחריה, כשהזרוע האחרת מתנופפת באוויר.
לרגע אחד דמיינתי את שרי עומדת באמצע המסדרון, מכסה את פניה הבהירות בכף ידה ונרתעת מתנועות הפרפר החזקות של אחותי.
זה טיפשי. אני לא צריך לחשוב על זה בכלל.
איילת תהיה רק גיסה שלה. אני לא אמור להכניס בשיקולים אם אחותי התאומה תהנה לדבר עם אשתי לעתיד.
ובטח שלא להיות מוטרד מהחבטות שהיא עלולה לספוג אם תעמוד בדרכה.
*
יצאתי עם אבא מבית הכנסת והאצתי את צעדיי. שרי הגיעה אלינו אחרי הדלקת נרות ועכשיו יושבת שם עם אמא ואיילת והקטנות. ידעתי שאיילת מארחת מושלמת, ובכל זאת הייתי בטוח שהיא תרגיש יותר בנוח כשתראה אותי.
היה שקט מוזר מהסלון, ולרגע תהיתי אם האחיות שלי גררו איכשהו את גיסתן לעתיד לטיול בחוץ. עד כמה שהספקתי לקלוט, שרי לא חובבת גדולה של הליכות. כשסיפרתי לה שהתאומה שלי מדריכת שחייה והתעמלות מים, היה נראה כאילו היא מרחמת עליה.
תמיד כשאני מגיע הביתה אני שומע צחוק מתגלגל או וויכוח סוער או את איילת מתארת משהו בדרמטיות. השקט הזה הפחיד אותי.
האחיות הקטנות שלי שיחקו בפליימוביל על הרצפה בלי לדבר, אמא נמנמה בראש מוטה אחורנית, איילת תופפה באצבעותיה על מסעד הספה ונעליה קיפצצו על הרצפה, וכלתי ישבה וקראה כאילו הדממה בסלון נורמלית לגמרי.
“גוט שאבעס!” אמרתי לכולן. אמא זקפה ראש ומצמצה בהפתעה, האחיות שלי נופפו לעברי, כלתי הנהנה בביישנות והעיניים הירוקות של איילת ננעצו בי כמעט בהאשמה.
רק עכשיו כששרי ישבה ביניהן, קלטתי עד כמה הצבעים שלה חיוורים ואנמיים ביחס למשפחה שלי.
גם אלו שלא קיבלו את הגוונים הכתומים והירוקים של אבא, ירשו את הצבעים הכהים של אמא.
שרי הייתה בהירה מאד עם עיניים תכולות כמעט שקופות, ונראתה בבית שלי כמו חלק משחק שלא קשור לקופסה.
“היה בסדר?” שאלתי בשקט כשהתקרבתי אליה.
“כן, ברוך השם.” היא הניחה את העיתון בצד. “דיברנו קצת וקראתי, היה נחמד.”
קצת. כמה קצת? השתוקקתי לשאול את התאומה שלי אבל איילת ידעה להיות נחמדה כשרצתה, והייתי די בטוח שהיא לא תספר לי את כל האמת.
כשהיא ואמא הלכו יחד למטבח, צעדתי אחריהן.
“תהיה עם הכלה שלך,” נפנפה אותי אמא. “אל תשאיר אותה לבד!”
“היה בסדר?” זה היה המבחן הראשון של שרי מולן והייתי מוכרח לדעת אם היא קיבלה ציון עובר.
“היא מקסימה!” חייכה אלי אמא. “עדינה ואצילית!”
“מאאד עדינה!” אישרה אחותי והעבירה סלטים לצלוחיות. “מקווה שהיא לא תיבהל מאיתנו, יאיר.”
שרי לא נבהלה מהם, או שאולי בעצם היא קפאה לגמרי ולכן לא ברחה מהשולחן.
כשהאחים שלי צעקו/ נאמו/ צחקו/ כעסו/ ירדו זה על זה/ התווכחו בקול גדול/ נכנסו אחד לדברים של השני/ הדגימו סיפור עם סכין ומזלג – היא חייכה בנימוס ואכלה בפה סגור.
כשאיילת עצרה לנשום ושאלה אותה משהו, היא ענתה יפה תשובה מלאה ואז השתתקה. כשאמא ביקשה ממנה לספר על המשפחה שלה, היא ענתה בכמה מילים ונראתה מלאת הקלה לגלות שעברו נושא וויתרו לה על חלקה בהמשך השיחה.
כשאנחנו שתינו קולה, סודה וסבן אפ, היא קמה והלכה למלא לעצמה מים מהברז.
רשמתי לעצמי לקרר למחר בקבוק מים ולהניח על השולחן.
אולי הייתי צריך לזכור את זה קודם. כבר בפגישות שמתי לב שאני בוחר תמיד שתייה מוגזת ושרי מתעקשת על מים, אבל לא ניחשתי שגם בשבתות היא מתנזרת משתיה מתוקה.
אצלנו בבית מי שרוצה שישמעו אותו, חייב לדבר בקול. ומי שלא רוצה שייכנסו לו לדברים באמצע, צריך לצעוק עוד יותר חזק. זה אומר שמנעד הקול המשפחתי שלנו גבוה מהממוצע, ודי דאגתי לאוזניים של כלתי הטריה. כשאני התארחתי אצלם בבית הסעודות התנהלו כמעט בלחש יחסית אלינו.
לכן, כשעברתי ליד המטבח כדי למלא לשרי שוב את הכוס, הצלחתי לשמוע די בקלות את איילת ואמא מדברות ליד השיש. הן כנראה התכוונו ללחוש, אבל סמכו יותר מדי על הרעש מהסלון.
“היא פשוט ביישנית,” הרגיעה אמא שלי את אחותי התאומה. “יש טיפוסים כאלה שלוקח להם יותר זמן להיפתח. חכי קצת, ועוד תראי שהיא תפטפט פה במרץ כמו כולם!”
“אז את חושבת שעם יאיר היא כן מדברת הרבה?” אחותי לא נשמעה משוכנעת.
חזרתי לסלון בלי המים וחייכתי בהתנצלות לכלתי. לא הוגן להמשיך לצותת להן, וגם לא רציתי לשמוע את אמא מבטיחה לאיילת ש’ברור שכן! יאיר לא היה בוחר בחורה שלא פותחת את הפה!’
*
באמצע הפגישה הראשונה קלטתי שאני מספר לבחורה שהכרתי לפני חצי שעה, את אחד הסיפורים שהכי הביכו אותי בילדות. במקום להשתיק את עצמי, גיליתי שאני ממשיך ומתאר לה בהרחבה איך הרגשתי כשלא התקבלתי לישיבה קטנה, ולמה אני לא אוהב ללמוד עם אבא שלי.
אלו הדברים ששרי לא ידעה עלי עד הפגישה הרביעית:
שאני אוהב לארגן קעמפים וטיולים, מסוגל להיות ער יומיים רצוף ונהנה לשתות אלכוהול עם חברים, שאין לי בעיה להירדם באור ושאני מעדיף בהרבה לרוץ מלקרוא.
אבל היא כן ידעה עלי פרטים אישיים שאף אחד בעולם לא ידע.
סיפרתי לה סודות שכמעט הספקתי לשכוח, ושיתפתי אותה בתחושות שלא העזתי להודות בהן בעצמי עד אליה.
מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.
לפעמים אני חושב שהסיבה שסגרתי איתה הייתה כדי שלא תסתובב חופשי בעולם מישהי שיודעת כל כך הרבה סודות פרטיים שלי.
*
“ממש חשוב לך שאצא עם איילת?” שרי נעצה בי מבט מתחנן.
“לא בשבילי!” מיהרתי להבהיר. “סתם, חשבתי שיהיה לך נחמד לצאת קצת עם אחותי לקניות, להתאוורר.”
“אני לא אוהבת קניות,” מלמלה אשתי.
לקח לי רגע להתאושש מההלם. אני חושב שכבר ניחשתי שהיא לא נהנית לצאת לשופינג כמו האחיות שלי, אבל עד רגע זה היא לא הודתה בזה במפורש.
“וסתם לצאת איתה לאכול איפשהו? היא ממש רוצה להכיר אותך. היא אומרת שבשבתות אין לה הזדמנות לשמוע אותך כמו שצריך.”
“למה זה כל כך חשוב לך?” היא נעצה בי את המבט הזה, שאיכשהו, למרות שכבר הייתי אמור להיות חסין אליו, תמיד גרם לי לשפוך את מה שעובר לי בראש.
“כי אני… טוב, הייתי רוצה שהיא תכיר אותך יותר טוב. שתדע באמת מי את.”
“היא לא תגלה שום דבר חדש,” הזכירה שרי בחיוך קל. “אני באמת שקטה וביישנית. זה לא יעבור לי כשנצעד שלובות זרוע בקניון.”
“את לא שקטה!” התקוממתי.
“אני לא דומה למשפחה שלך, תודה בזה,” נאנחה שרי. “וכנראה שגם אתה לא דומה להם כל כך.”
הפה שלי נפער בחוסר הסכמה אילם.
אני כן דומה להם! אני כן! איך היא יכולה לומר דבר כזה? אני טיפוס מלא מרץ, אני חי מלארגן אירועים ולצחוק כל הלילה עם האחים שלי.
אולי גם המשפחה שלי חושבת שהשתניתי. שבגלל האישה שבחרתי הפכתי לאיש אחר, שקט ומהורהר ורציני. אולי יום אחד אגלה שהתרחקתי מהם כל כך, עד שאני כבר לא מבין את כל הניואנסים והבדיחות.
וזה לא נכון! זה לא! איך היא יכולה לחשוב שנכביתי, או שתמיד הייתי כזה ורק היא מכירה אותי לעומק? באמת נראה לה שמכמה סיפורים אישיים היא יכולה לאבחן את האישיות שלי? שהיא יודעת מי אני יותר מכולם?
“מצטערת!” שרי כנראה קראה בפניי את הזעם והתסכול. “לא התכוונתי להגיד שאתה… אוף, לא התכוונתי להגיד כלום! סליחה, יאיר, בוא פשוט נעבור נושא, בסדר?”
לעבור נושא? ומי בדיוק יעבור נושא? שוב אני? או שאולי היא תתנדב לשם שינוי לעשות את זה בשבילנו?
חייכתי במאמץ והלכתי לחדר השינה. הכרתי אותה מספיק כדי לדעת שהיא לא תלך אחריי.
היא חכמה היא מקסימה היא אישיות נדירה. שיננתי לעצמי את המילים האלה כשישבתי בקצה כיסוי המיטה הלבן והאצבעות שלי עקצצו בעצבנות.
זה נכון, הכל נכון. אבל הייתי רוצה שהיא תהיה קצת יותר כמותם.
קצת יותר כמוני.
או לפחות כמו מי שהייתי לפני שהפכתי לאיש אחר בגללה.
*
נקשתי פעמיים על דלת הבית שלנו ופתחתי אותה. קוקו כתום חלף על פני בסערה כשנכנסתי פנימה.
“איילת?”
אחותי התאומה לקחה נשימה עמוקה ונרעדת, והעיניים שלה… היה משהו ממש מוזר בעיניים שלה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, זה לא משהו שאיילת עושה ליד אנשים. אבל הייתי בטוח שהן אדומות.
“איילת? מה את עושה כאן? שרי נמצאת?”
“אני פה!” אשתי הופיעה בחיוך מחדר השינה. היא נראתה רגועה והחזיקה כוס ריקה. “להתראות איילת, בהצלחה!”
איילת נגעה בזרועה. “תודה, שרי, אין לי מילים! אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו!”
“הכל בסדר?” עמדתי באמצע הבית שלי, ולא הצלחתי בשום אופן לפענח מה קורה כאן.
איילת נגעה בזרועה. “תודה, שרי, אין לי מילים! אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו!”
“הכל בסדר?” עמדתי באמצע הבית שלי, ולא הצלחתי בשום אופן לפענח מה קורה כאן.
“כן,” התאומה שלי חלפה על פני ונעצרה ליד הדלת. “פשוט הייתי חייבת לדבר עם מישהו אז באתי אליה.”
הנהנתי כאילו הבנתי. כאילו היה בזה היגיון. וכשאיילת הלכה, נעצתי מבט נוקב באשתי.
“היא רצתה לשתף אותי במשהו,” שרי משכה בכתפה כאילו זה משהו שאיילת פשוט עושה בזמנה הפנוי. “אז רק הקשבתי לה זה הכל.”
בהיתי בה כשהתרחקה אל השיש והתחילה להכין לנו ארוחת ערב, ורגש זעיר פעם בחום בתוכי.
אולי לא התארסתי עם שרי כי פחדתי לגורל כל הסודות שהצפנתי אצלה.
אולי פשוט רציתי להמשיך לגלות לה אותם לנצח.
מזגן טרטר בחוץ, ממלא את ראשה בכאב עמום. כל הגוף כאב לה, והיה לה קר. כל כך המון דברים צריך בשביל לחיות. כל החיים רק צריך לקנות דברים. איזה טעם יש לזה? כל הזמן להצטרך. כל הזמן להיות בעמדת נחיתות מול החיים.
הרחשים המוזרים והשריטות על הפחים בחוץ צמררו אותה. היללות של החתולים נמשכו, עולים ויורדים כמו קינה.
פתאום נזכרה בחתולה של ססיל.
ססיל גרה בכניסה ב’. אבל כולם הכירו אותה. היא היתה צועקת על כל מי שלכלך או השאיר שובל של קליפות גרעינים על המדרכה. בזכותה הבנין שמר על חזות נקיה, ואיש לא העז לחנות מול הכניסה בחוסר התחשבות או לחסום את הכניסה למקלט עם האלטע זאכן שהוא לא רוצה לזרוק. אבל היא עצמה פחדה ממנה, כי תמיד היא היתה מוצאת סיבה לצעוק על משהו. כשהיתה קטנה והיתה נשלחת לזרוק את הפח, היתה מפלסת לעצמה דרך במבטים כדי להמנע מהפה הגדול שלה. ססיל היתה רוטנת על ששולחים ילדה קטנה כמוה לזרוק את הזבל ותכף היא תיפול בעצמה אל הפח. או היתה צועקת שהנה אמרתי לכם וחצי נשפך אל המדרכה.
ססיל נפטרה מניתוח שהסתבך. אין לה מושג מה זה היה. היא היתה אז קטנה. כשהבעל ושלושת הילדים שלה חזרו מההלוויה באה חתולה אפורה והתמקמה ליד הדלת שלהם.
הם ניסו לגרש אותה. ושקד, הבן הגדול שלה, היה בועט בה כל הזמן כדי לגרש אותה, אבל החתולה האפורה היתה חוזרת. בורחת ממנו וחוזרת להתמקם ליד הדלת. יושבת ומייללת לעצמה בשקט. אף אחד לא נתן לה אוכל, ולאף אחד לא היה מושג ממה היא חיה. או מתי היא ישנה.
הם ניסו לגרש אותה. ושקד, הבן הגדול שלה, היה בועט בה כל הזמן כדי לגרש אותה, אבל החתולה האפורה היתה חוזרת. בורחת ממנו וחוזרת להתמקם ליד הדלת. יושבת ומייללת לעצמה בשקט. אף אחד לא נתן לה אוכל, ולאף אחד לא היה מושג ממה היא חיה. או מתי היא ישנה.
ביום השנה הם עלו לקבר של אמא שלהם, וכשהם חזרו החתולה נעלמה.
ואז שקד חזר בתשובה. בהתחלה רק שם כיפה ושמר שבת, אחר כך התחיל ללכת לתפילות, ואז הלך לישיבת הסדר. אחריו גם אחיו הקטן חזר. רק מיטל נשארה אותו דבר.
היא הלכה פעם עם הבת של השכנים לראות את החתולה. לא התקרבו מדי, בגלל שפחדו. זו היתה סתם חתולה. אפורה. אבל כשהיא הסתכלה עליה החתולה הסתכלה בחזרה. וזה הבהיל אותה עד עמקי נשמתה. כאילו החתולה יכלה לראות אל תוך תוכה.
עכשו היללות של החתולים בחוץ גירדו לה על הנימים הכי רועדים. פעם היא קראה על אנשים שהגיעו לבית שנחשב מכושף. ואז כשנכנסו תקף אותם פחד עצום והם ברחו. אחד מהם התעקש להשאר, ואז גילה שיש שם במרתף מישהו שמנגן על עוגב, ויש מיתרים מסוימים שמפיקים קול שאי אפשר לשמוע באוזן אנושית, אבל הוא מעורר רגשות של חרדה.
היללות של החתולים פרטו לה על כל הנימים של החרדה.
חבקה את ברכיה. היא לא תחשוב על דברים מפחידים. היא תרכז את המחשבות שלה בחיובי. אי אפשר לחשוב שתי מחשבות בבת אחת. היא תילחם בפחד.
היתה צריכה להביא את הספר שלה. החלום והיום. כמה פעמים קראה אותו והוא נתן לה כח. כמעט ידעה אותו בעל פה.
איך הם שמרו את ליל הסדר במחנה. איך הם הצליחו להרגיש את חרות הרוח בתוך הכלא של הגוף.
הספר הזה היה מעניק לה כח בזמנים שהרגישה רע. אם הילדה הקטנה יכלה לגלות כאלו כוחות במצבים כל כך אפלים, אז היא, שהחיים שלה הרבה הרבה יותר טובים ובטוחים, בטח יכולה.
וגם בטי, כמוה, מצאה את עצמה מחוץ לבית כשהרגישה לא רצויה. גם היא היתה בת בלי בית.
אבל בטי לא הרגישה לא רצויה בבית של ההורים שלה. זה היה בית של אנשים זרים.
והיא רננה נפלטה מהבית של ההורים שלה… זה הרבה יותר גרוע. אם היה להם אכפת ממנה לא היו עושים הכל כדי להבריח אותה.
אבל אז, כשהיא נעלמה להם ונסעה לסבא וסבתא, הם הפכו את העולם… היו היסטריים… התקשרו לכל מי שאפשר באמצע הלילה… אז מה זה אומר?…
אבל עכשו זה משהו אחר. אז הם לא ידעו שהיא עזבה. חשבו שקרה לה משהו. עכשו הם יודעים. הם לא יהפכו את העולם, הם יחכו שהיא תתקפל ותבוא.
כמה שיהיה לה רע יותר מחוץ לבית, ככה הם יהיו יותר מרוצים.
והאחים הקטנים שלה… הם חושבים עליה עכשו? היא חסרה להם בכלל?
הלל בטח כבר ישן עכשו. בועט בשמיכה מתוך שינה, לפעמים מתגלגל אל הרצפה, ובבוקר לא מבין מי הפיל אותו. ואולי משחק מתחת לשמיכה בגיימבוי שקיבל באבות ובנים. פינג! פינג! פינג! טאנגגגג!!! מתקפל לפקעת ועוצם עיניים כשהיא נכנסת לחדר.
הלל, לך לישון! אבא יהרוג אותך.
אני ישאאאןןןן. באמת, ברגע הבא היה כבר רדום.
לפעמים לפני שהיתה עולה לישון היתה נעמדת ומתבוננת בו. הפוני הקצר שלו נתלם על מצחו הלח, העיניים שלו מרצדות מאחורי העפעפיים החצי סגורות. תמיד נראה שהוא לא באמת ישן. כאילו הוא מתרוצץ מתוך שינה בתוך מגרשים או מטפס על איזו גבעה או רודף אחרי איזה חתול. הריסים שלו מתנועעים כמו מניפות יפניות קטנות, שומרים על ווליום פעילות נמוך. אבל אף פעם לא העזה לנשק אותו כמו שרצתה.
ואיך הוא נורה אליה כמו טיל, כשהיא ביקשה אז בליל הסדר אופניים בשבילו. כבר בחול המועד הלכו לקנות לו, בחנות בתלפיות. בחרו לו אופניים מבהיקים בצבע כחול טורקיז, והוסיפו לו פעמון ומחזירי אור. הוא שמר עליהם כמו אוצר. ממרק אותם, משעין אותם ברכות על הגדר, מקפיד לקשור אותם בלילה בשרשרת, הילד שתמיד מתנהל רק בקפיצות ובנפילות.
ונתנאל – אולי כבר נרדם, אולי קורא באור הקלוש שנכנס מהרווח הצר שבין הדלת למשקוף.
הילד השקט והטוב הזה. העיניים הבהירות שלו נראות תמיד מוצלות, כאילו חושב לעצמו מחשבות ארוכות שקשה להסביר. לפעמים קינאה בו, על שהוא כל כך ילד של נחת. על שהמחשבות שלו אף פעם לא מרגיזות אותו. על שהוא יודע על החיים משהו שהיא עוד לא למדה.
ריח מתוק טייל בחצר וחדר אל תוך הקיטון הצר. מישהו בישל אי שם ארוחת לילה עבור מאחרי שבת. פתאום השתלט עליה הרעב. רעב עמוק, מטריף. שום לחמניות לא יכלו לכבות אותו. רעב לצלחת על השולחן. לפרוסות עגבניה ומלפפון שמישהו חותך בשבילך.
באופן מוזר, עלה באפה ריח של אורז בחלב. הפינוק שאמא היתה מכינה לה כשהיתה חולה. היתה מוסיפה סוכר וקינמון… הריח המתוק היה עובר את מסך הערפל והכאבים, וחודר לתוכה. זה היה הדבר היחיד שהצליחה לבלוע כשכאב לה הגרון. נתנאל והלל העדיפו לשים מלח. גם עם מלח זה היה טעים. אבל עם סוכר וקינמון זה היה בלתי מובס…
כשהיתה קטנה, אמא היתה יושבת לידה, משדלת אותה להכניס לפה כפית ועוד כפית. מתוך חום היה נדמה לה שמפלצות היו באות לטרוף אותה. ואמא היתה אומרת לה שהן לא כאן. שהיא גרשה אותן. ושאם היא תאכל הכל הן יראו כמה שהיא חזקה ולא יחזרו. והיא האמינה לה והתאמצה לגמור הכל.
*
ופתאום לא היתה מסוגלת יותר. קפצה ממקומה, ותפסה את הנייד שלה ואת האוזניות. לרגע נורא אחד לא זכרה היכן הניחה את המפתחות. גיששה בתוך התיק, בפראות, בחוסר נשימה. הם היו שם, בכיס הפנימי. שמרה אותם מדי טוב. תפסה אותם וסובבה את המפתח במנעול.
הדלת חרקה והיא עצרה את נשימתה. נעלה אחריה פעם ופעמיים.
המעקה החלוד בצד החצר חרק והתמרמר. כמעט נכשלה בכמה קרשים שמישהו זרק. פילסה את הדרך בתוך החושך אל הרחוב. סוכה בלי סכך, אוסף עגלות רעועות ומטונפות, שיחים שפרצו מסדקי האבן, בימבה שכוחה. ארון כתר וחבלים מתוחים מגדר לגדר.
היא היתה זקוקה להסחת דעת. רצתה לברוח מעצמה, כמו הצבי של הברון מינכהאוזן, לברוח מתוך העור של עצמה, להשאיר את הכאב מאחוריה ולהמלט משם. לא להיות שם כשזה קורה. יצאה אל הרחוב הראשי. השכונה לא ישנה בלילה. בחורי ישיבה הלכו בקבוצות קטנות ונינוחות לאן שהוא. נערים רוקנו פחיות שתיה תוך כדי שוטטות.
היא היתה זקוקה להסחת דעת. רצתה לברוח מעצמה, כמו הצבי של הברון מינכהאוזן, לברוח מתוך העור של עצמה, להשאיר את הכאב מאחוריה ולהמלט משם. לא להיות שם כשזה קורה. יצאה אל הרחוב הראשי. השכונה לא ישנה בלילה. בחורי ישיבה הלכו בקבוצות קטנות ונינוחות לאן שהוא. נערים רוקנו פחיות שתיה תוך כדי שוטטות.
התיישבה בתחנה שישבה בה קודם, מוקדם בערב. עכשו היא היתה נטושה. סככת התחנה היתה מלאה מודעות על תכשירי פלא וגמ”חים של דברים ודירות להשכרה, שהסתירו את השילוט שאוסר להדביק מודעות ושהעבריין צפוי לקנס.
הרחוב היה אחר בלילה. במשך היום הוא היה שייך להמון אנשים. עכשו הוא היה שלה.
*
הספסל זע. איזו צללית כהה נחתה לידה.
היא נרתעה.
הדמות אמרה, הבהלתי אותך? אני מתנצל.
נֶחָמָה פּוּרְתָּא נִרְשְׁמָה בֵּין פְּעִימוֹת הַמְּשֻׁחְרָרִים
אַחַר כָּךְ הָלְכָה לְאִבּוּד בְּכִכַּר הַמּוֹחִים
לָאַחֲרוֹנָה נִצְפְּתָה בְּפֶתַח בֵּיתָהּ
בְּאַשְׁמֹרֶת הַחֹשֶׁךְ הַשְּׁנִיָּה
וְשׁוּב נֶעֶלְמוּ עִקְבוֹתֶיהָ.
*
נֶחָמָה פּוּרְתָּא הִגִּיעָה מֵאַרְהָ”ב,
וּבַעֲלָהּ שֶׁהִמְתִּין לָהּ זְמַן רַב
תָּלָה בָּהּ אֶת חֲלוֹם נְעוּרָיו
אַךְ לְבַסּוֹף הִסְתַּפֵּק בָּהּ כְּנֶחָמָה פּוּרְתָּא.
*
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִתְאַהֲבָה בְּחַלּוֹן חַדְרָהּ וְטָמְנָה בּוֹ אֶת עַצְמָהּ לְאֵין סוֹף.
יוֹדְעֵי דָּבָר מַצְבִּיעִים עַל דֶּלֶת הַחֵרוּם בְּבִנְיָנָהּ
הַפּוֹנֶה לְאִיֵּי יָוָן, לְשָׁם נָסְעָה לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמָהּ.
אֲחֵרִים מִנֶּגֶד מְעִידִים שֶׁרָאוּהָ מִסְתּוֹבֶבֶת
בֵּין הֶהָמוֹן לְאוֹר הַיּוֹם כְּלֹא הָיָה דָּבָר,
וְנִרְאִים דִּבְרֵיהֶם מִכָּל הַשְּׁאָר.
*
אָז הַפְעִילוּ מַנְגִּינַת רִקּוּדִים
וְהָרִימוּ כּוֹס יַיִן לְנֶחָמָה פּוּרְתָּא.
עצירה. תחנה. העיניים יורדות לקרוקס הדהויות שלי, שנמצאות עלי רוב הזמן מתחת לג’ינס, כאילו זה מה שייתן לי תחושה של בית בתוך המולת העיר הבינונית בגודלה. הן לא לגמרי נוחות לי כבר, כי כמויות אדירות של קוצים ממקור לא ידוע התיישבו בתוך כל גומחא מפלסטיק. בכל צעד הן דוקרות את רגלי מבעד לגרביים העבים, ועדיין אני לא יכולה לוותר על נוכחותן המנחמת של הקרוקס בצבע בורדו שליוו אותי בכל כך הרבה נקודות בעלות משמעות.
האוויר הצלול של תשרי נותן לירושלים מראה אחר לגמרי משאני רגילה. היא מאבדת באחת את הפונקציונליות שלה ונהיית רכה ונוסטלגית, כאילו נחלאות יצאה מגבולותיה והתפשטה על פני העיר כולה, מן הקצה אל הקצה. העוצמה של הרגעים הקטנים האלה היתה משכרת פעם, באמת. הייתי יכולה לאבד את עצמי בתוכם ולחשוב שאני מאושרת. למשך תקופה ארוכה אפילו ניסיתי שכל החיים שלי לא יהיו אלא רצף של הרגעים הללו, כדי שלא ארגיש שיש מכלול של מציאות ממשית שאני צריכה לחזור אליה. אבל עכשיו הרגעים הקטנים הללו, על אף שיכולתי להעריך את יופיים, כבר לא עושים לי כלום. אני מנסה לשווא לעורר את מנגנון ההתרגשות הקמאי שלי, ושוב ושוב אני נוכחת לדעת שהוא התקלקל.
האוטובוס מתחיל להאט בסיבובים של עין כרם. הייאוש הקטן שאוחז בי כל פעם שאני מתקרבת לבית החולים, אין די לתאר אותו. כל התנועה של השנים האחרונות היתה לכאן, זה מה שרציתי ובשביל זה עבדתי. מדי בוקר, בשגרת המסקרה על הריסים והסוואת המאמץ על ידי הג’ינס הדהוי והקרוקס המונומנטליות שלי, באיסוף השיער על הראש כי זה פותח את המצח; מדי בוקר נעתי להיות הכי טובה, יותר מוצלחת מכולם, יותר מוצלחת ממי שרציתי להיות כמותם בנערותי, ותמיד עיני נשואות לעין כרם, כי יותר סטטוס מזה אין. אני נהנית כל כך כשהקוקו המרושל והמראה החצי־נערי גורמים לאנשים לחשוב שאני עובדת מזנון, ואז אני עוטה את החלוק הלבן, כורכת הסטטוסקופ על צווארי כמו ענק יהלומים, והכח בידיי.
מדי בוקר נעתי להיות הכי טובה, יותר מוצלחת מכולם, יותר מוצלחת ממי שרציתי להיות כמותם בנערותי, ותמיד עיני נשואות לעין כרם, כי יותר סטטוס מזה אין. אני נהנית כל כך כשהקוקו המרושל והמראה החצי־נערי גורמים לאנשים לחשוב שאני עובדת מזנון, ואז אני עוטה את החלוק הלבן, כורכת הסטטוסקופ על צווארי כמו ענק יהלומים, והכח בידיי.
היום שמעון המאבטח לובש חולצה חדשה שנראית מגוהצת ומאווררת ואני לא טורחת להסתיר את פליאתי על התפקוד הגבוה הזה, שלא אופייני לאיש הדכאוני והמוזנח בדרך כלל. אין זה כי אם שמעון מצא לו אשה, אני לוחשת לעצמי, והמחשבה הזאת נוסכת בי כמה דקות של שקט. בחדר ההלבשה של בית החולים הוא כבר מופר על ידי ההמולה האופיינית, וכשאני יוצאת עם החלוק, אין אפילו זיכרון של השקט אלא המהום אינסופי של דיבור, שאוחז איפהשהו בלה במול ומלווה מדי פעם על ידי קולות סירנה רחוקים.
החודש, באורתופדית ילדים, משעמם לי עד אבדן שפיותי, ורק המראה של עידן שמופיע מדי פעם במסדרונות המחלקה משאיר לי מוטיבציה כלשהי בכלל לטרוח ולקום בבוקר. הוא עובר על פני תמיד באגביות ונראה עסוק מאד, עד שהוא מרים את הראש ושולח לעברי מבט שובב ומחייך, ובגלל שאני פחות או יותר הבן אדם היחיד בכל הדונמים של עין כרם שעידן מחייך אליו, זה גורם לי להרגיש כל יום מחדש קצת כמו העם הנבחר.
את עידן הכרתי עוד כשאני הייתי בשנים הפרה־קליניות והוא כבר היה בקליניות, שנתיים מעלי ליתר דיוק. התנדבנו ביחד פעם בשבוע באונקולוגית ילדים, בעיקר בייעוץ ובהרגעת ההורים שנעו לאטם מהכחשה לכעס, וכן הלאה על פני כל שלבי האבל. עידן דוקא אהב לשבת עם הילדים עצמם, אף שזה חרג לחלוטין ממסגרת תפקידו הרשמי, ולספר להם על התיאוריות של הוקינג. כשהדיון היה מגיע לרובד התת־אטומי הוא לרוב היה זונח את המאמץ ומפנה את השיחה לכיוון של רובוטריקים שבדרך כלל הוכיח את עצמו פורה הרבה יותר מקודמו. החלק המדהים היה, שכל פעם מחדש הוא היה מנסה את הוקינג, כאילו ציפה בסופו של תהליך לדוג לפחות איזה גאון קטן אחד, עטור במשקפיים ובולט בגודל הגולגולת המרשים שלו על רקע שאר הילדים הקרחים.
כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, וההורים עוד לא הספיקו להגיע, שמעתי אותו מסביר לילדה שמנמנה שראשה עדיין היה עטור שיער על הקבוע הקוסמי של איינשטיין. הילדה שאלה אם הקבוע הקוסמי היה קיים לפני שהעולם נברא, ועידן ענה לה שהקבוע הקוסמי אולי בכלל ברא את העולם. כשהילדה הקטנה שאלה איך, הוא אמר לה בפנים רציניות ומכוונות מטרה, “על ידי גיאומטריה.”
לא יכולתי להתאפק ומהצד הוספתי, “ואוריגמי.”
עידן הביט בי בהפתעה, שכן מעולם לא ראה אותי קודם, ובאותו רגע ברית קטנה וצינית נכרתה בינינו.
זה המשיך בפגישות השבועיות שלנו, מחליפים הערות שהצחיקו בעיקר אותנו מעל לראשי הילדים שהיו בטוחים שכל תשומת הלב הזאת מיועדת להם ורק להם. כשהבנתי בשלב מסוים שכל העניין שלי בכיוון האונקולוגי וכל הכוונות שלי להיטיב עם הילדים הקטנים התחלפו ברצון חד ומכלה לראות את עידן, וכל מחשבותי נעו אל עבר הרגע הנכסף שאכנס למחלקה, היה כבר מאוחר מדי. הסוציומט החביב הזה השתלט על התודעה שלי. בהתחלה זה נשאר בגבולות המרפאה, אבל ערב אחד החלטתי עם עצמי בנחישות של קמיקזה שהיום אני מזמינה אותו ללכת לאנשהו. ישבתי מולו במבואה של אונקולוגית, הרגשתי שהדם אוזל מהפנים שלי והיכולת שלי להגיד כל דבר נהיר שהוא כבר איננה, עד שבנס מופלא הפקק השתחרר ואני פלטתי את ההזמנה החלושה שלי כמו כדור תועה מרובה מקולקל. עידן לא התרגש, רק חייך.
צריך להבין מה זה אומר שהוא חייך אלי, כי עידן לא נטה לחייך לאנשים. עיקר יחסי הגומלין שלו הסתכמו בדיאלוג אינטנסיבי, שבדרך כלל לווה בגבות מכווצות, או הערות ציניות שהגיעו עם הבעת גיחוך מלגלגת. חיוך בכלל לא היה בתפריט, והייתי כל כך המומה כשנוכחתי לדעת שהשיניים שלו ממש ישרות ויפות, שהייתי בשקט כמה דקות אחרי שהוא חייך ורק עיכלתי את האינפורמציה החדשה הזאת בזמן שירדנו לחפש את האוטו שלו בחניה.
עידן מעולם לא נסע בתחבורה ציבורית. זה לא שהוא לא ידע להגיע לתחנת אוטובוס או לתפוס מונית במקרה הצורך. הוא פשוט לא היה טורח להוציא את עצמו מפתח ביתו אם זה לא כלל שינוע עצמאי מנקודת המוצא (קרי, החדר שלו בבית הוריו) אל נקודת היעד, תהא אשר תהא. הקטסטרופה הגדולה ביותר עבורו היתה כשהבין שאין שום דרך לחנות בעין כרם צמוד למחלקות עצמן. הוא החל מערכת יחסים מורכבת עם מערך הפיקוח של בית החולים, כשחנה במקומות של אמבולנסים, של ראשי מחלקות, ופעם אחת אפילו של דיקן הפקולטה לרפואה. היה קשה לבלבל בין הרנו הקצת מעוכה שלו לבין הטויוטה ההיברידית של פרופסור בלובשטיין, אבל זה לא ממש הסעיר את רוחו של עידן, ובטח שלא הפריע לתכניתו העיקרית – לא ללכת יותר מחמישים צעדים מנקודה אחת לחברתה, באשר הן.
עד שנפגשנו באוטו לא החלפנו הרבה מלים, ורק כשיצאנו ברוורס מהיר מדי לטעמי מהחניה של האחות הראשית, הסתכלתי עליו בריכוז ואמרתי, “נראה לי שזו פעם ראשונה שחייכת אלי”.
“באמת?”
“כן.”
“וואללה. חשבתי שלפני שבועיים כשהבאת לי את המחקר הישן ההוא על ניתוחים קורטיקליים חייכתי גם.”
“גיחכת. גיחכת אלי ואמרת שניתוחים קורטיקליים הם הדבר הבא ברפואה קוסמטית.”
“אני עדיין עומד מאחורי זה. תחשבי מה זה, כמה נגיעות באזורים המוטוריים ויש לך הליכה של דוגמנית.”
כך או כך, החיוך של עידן פתח תקופה חדשה ביחסינו, שהתאפיינה בחוסר סימטריה בולט.
לפעמים הייתי מנהלת בינינו דיאלוגים דמיוניים שבהם הוא ניגש אלי ושואל אותי מה העניינים כי נראה שיש משהו קצת מוזר בינינו לאחרונה, ואולי עובר עלייך משהו, ואני הייתי עונה לו בטח שעובר עלי משהו, עוברים עלי הרבה משהואים, אני כל כך כל כך שמחה ששאלת סוף סוף, כי ברגע שאגיד משהו בקול רם העוצמה שלו תפחת, כי כשזה גולמי ולא ניתן לתמלול זה הולך ותופח לממדים של מפלצת. תודה ששאלת. אתה עובר עלי.
אבל אז קרו כל כך הרבה דברים, דברים קשים של עונה גשומה, שלא השאירו מקום בינינו, והכמיהה הלכה והצטמקה, עד שנשארה רק כגלעין קטן בתוכי, תקוה יוקדת ובלתי ניתנת לכליון בשום נסיבות חיים, קפסולת כיסופים סגורה וחתומה.
*
בקיצור, בעומק האורתופדית אני לובשת את החלוק הקצת מקומט שלי, יוצאת למסדרון, נושמת עמוק ונכנסת לחדר של ד”ר פיין שמכווץ גבות עבותות מעל למשהו דמוי מאמר. הוא מלחלח את אצבעותיו בלשונו לפני שהוא מעביר עמוד ומשרה בי נוסטלגיה, כי אני לא בטוחה אם הוא מזכיר לי את סבתא שלי זכרונה לברכה או איזשהו דימוי כללי שיש לי בראש על הזדקנות לא חיננית. לוקח לו כמה דקות לקלוט שאני בחדר, ואז הוא מרים אלי עיניים דומעות קלות.
“כן?”
“אהמ, ד”ר פיין, רציתי לדבר אתך על משהו.”
“כן?”
“קוראים לי רוני, רוני לוין, אני סטאז’רית כאן…”
הוא קוטע אותי ורוכן קדימה בשולחנו.
“כן?”
“אני, אני לא ממשיכה ישר להתמחות…”
“חבל.”
“כן, ואני, לכן אני טסה, די בסמיכות לסיום הלימודים. תהיתי אם אפשר להקדים לי את המבחן המחלקתי בכמה ימים? זה פשוט ממש ממש יעזור לי מבחינת זמנים ו־”
“למה את לא ממשיכה ישר להתמחות?” נדמה לי שאני מזהה שאריות של מבטא יידישאי בדיבורו.
“מאד רציתי, אבל אני לא מרגישה טוב כבר כמה חודשים…” אני מנחמת את עצמי בזה שזה רק שקר חלקי. “התייעצתי והמליצו לי לנסוע לפרק זמן מסוים לשהות באקלים טרופי.” כאן אני כבר משקרת לגמרי, אבל למען השם, איך החבר המלבין הזה יבין את הצורך הבלתי נשלט שבוער לי בעצמות עכשו להיות בכל מקום שהוא לא כאן ושמעולם לא שמעו בו על סטטוסקופ?
“את יודעת שיש הטוענים שאזורים מסוימים בבקעת הירדן יכולים להיות מוגדרים כסמי־טרופיים?” הוא מסתכל עלי בעניין, מצפה לתגובה ואז מחליט שלא. “אבל זה בטח לא מספיק טרופי. ולא מספיק רחוק.” כאן הוא קורץ לעברי. “אז למתי להקדים לך את המבחן? ומה הם הסימפטומים העיקריים של תסמונת התעלה הקוביטלית?”
“אהמ… אז למתי להקדים את המבחן או את התסמונת?”
“הא בהא תליא,” הוא אומר לאט ובטון חצי פדגוגי וחצי מסתורי, ככה שקשה לדמיין אותו יותר מרוצה מעצמו מאשר ברגע הזה, שהצליח לשזור בשיחה בינינו ביטוי בארמית באופן כל כך נון־שלנטי שאני בחיים לא אנחש שזה בגלל שהחצאית־מכנסיים שלי מסגירה שאני מתנחלת והוא רוצה להראות לי שלא רק מתנחלות משכילות יודעות ארמית, אלא גם רופאים מזדקנים שהסבא שלהם היה רב בקרפאטים עוד בשלהי המאה התשע־עשרה.
“נימול אצבעות, חולשה בכף היד, בפרט האצבעות הרביעית והחמישית… שימוש מופחת בסלולרי גם נחשב? שמתי לב שגברת מאירסון בחדר 6 כמעט הפסיקה לגמרי עם הסמארטפון פשוט כי כואב לה לקפל את המרפק, ואפילו הילדים שלה אומרים שהם לא ניהלו אתה שיחות כל כך ארוכות ומשמעותיות לפחות שנתיים, ככה ש־”
“בסדר, בסדר. לכי לד”ר מרגוליס, תגידי לה מתי את טסה, ותגידי שאמרתי לקבוע את הבחינה לשבוע לפני. שתספיקי לארוז. צפרא טבא!”
אני מחייכת לד”ר פיין הנצחי, חמוד כזה, שנראה כאילו גירדו אותו מבול של תקופת חומה ומגדל, ונכנסת לחדר של אילנה, שבדיוק מדברת בטלפון. אני מתיישבת בכבדות על הספה שלה, כשהגוף שלי גולש מטה מטה, עד שאני כמעט שוכבת. היא מרימה את הפנים החדות שלה, ושמה יד על השפופרת שלא ישמעו אותה, מחווה קצת מיותרת כי תמיד שומעים. “מה?”
“את מסיימת?”
“תכף. תעשי לך קפה.” אני קמה בכבדות וניגשת לתמי 4 האדום הבוהק שנח בחדר שלה ליד הכיור. ממלאת לעצמי כוס חומה וריחנית, מוסיפה חלב מהמיקרו־מקרר שלה ומתיישבת באותו מקום, גולשת מטה, ומסתכלת עליה באופן שאותי אישית היה מעצבן. לבסוף היא מנתקת ונפנית אלי.
“נו, מה?”
“פיין הסכים להקדים לי את הבחינה.” אני מחייכת. היא מחייכת בחזרה. “אז אני צריכה את זה, נגיד, לשבוע האחרון של אוגוסט.”
“אוקיי. תמסרי לאבא שלך שהוא חייב לנו עוד מאתיים חמישים שקל לפיתוח התשתיות! לא תשכחי?”
“לא, אילנה’לה. תודה.” כל כך מוזר להיות באותה מחלקה עם ד”ר אילנה מרגוליס, אחת מהחברות הפועלות ביותר של הוועד הפועל ביישוב שלנו. אני זוכרת אותה בתור ילדה, אז עוד עם כיסוי ראש מלא, מטפחת מעוצבת ומגולגלת על ראשה, משכנעת את אמא שלי בלהט לשלוח את דביר לבית ספר החדש ביישוב ולא לבית ספר ביישוב השכן
“לא, אילנה’לה. תודה.” כל כך מוזר להיות באותה מחלקה עם ד”ר אילנה מרגוליס, אחת מהחברות הפועלות ביותר של הוועד הפועל ביישוב שלנו. אני זוכרת אותה בתור ילדה, אז עוד עם כיסוי ראש מלא, מטפחת מעוצבת ומגולגלת על ראשה, משכנעת את אמא שלי בלהט לשלוח את דביר לבית ספר החדש ביישוב ולא לבית ספר ביישוב השכן, שנחשב ותיק ואיכותי הרבה יותר, כדי לחזק את גאוות היחידה היישובית. היא דיברה בהמון רגש, פיסות רוק ניתזות מפניה הנאות והחלקות באופן שכבר אז היה נראה לי לא שייך לגילה. עכשו היא לובשת בנדנה, העור שלה עדיין חלק, והשאיפה העיקרית בחייה, אחרי מציאת פתרון מניעתי לשחיקת סחוסים, היא להעביר צינורות גז מתחת ליישוב, כך שלא נצטרך יותר להשתמש בבלונים. המועצה האזורית לא התלהבה, כי זה סתם היה נראה לה עוד פתח לפיגועים חבלניים ובזבוז כסף. אילנה התעקשה ולבסוף – אחרי שיחות טלפון יומיומיות, שהיא לא התעצלה לנהל בהפסקות הצהריים הקצרצרות שלה – תהליך הבנייה החל. כמובן, כעבור שבוע היה נסיון חדירה ליישוב דרך הצינורות החדשים שבהם עדיין לא זרם גז. הצינורות הוגדרו מפגע בטחוני, ועכשיו אילנה מגייסת כספים מכל חברי היישוב כדי להביא את הסיפור הזה לבג”ץ, מהלך שהיא ממשיכה לקרוא לו “פיתוח תשתיות”.
אני יוצאת החוצה למסדרון של המחלקה וקשה לי להאמין שהנה זה הולך להיגמר בקרוב. שנים ארוכות של הליכה בתלם, של מימוש חלומות שלא אני חלמתי, של כניעה לסמלי סטטוס דהויים ושל חיים למען העתיד הרחוק, שעם כל יום רק הולך ומתרחק.
אני עוצרת בקפיטריה הראשונה שנקרית בדרכי, קונה לעצמי אייס קפה, ובאצבעות רועדות כמעט מחייגת לעידן.
“כבר אכלתי,” הוא נוהם לשפופרת.
“תקשיב, אני חייבת שתבוא רגע. אני ליד הקפיטריה של מזל, בכניסה הדרומית.”
“אבל כבר אכלתי.”
“נו בוא כבר. ברצינות.”
“טוב.”
כשדנדנה את הצעדים שלה אל תוך החנות, פליאה כבר ניחשה. מה הפעם, היא שאלה, אבל בלי סימן שאלה. כאילו היה ברור שאם היא מופיעה על הבוקר, זה לא מרוב געגועים.
היא לא ידעה אם תעמוד בדיווח על קורות הלילה האחרון, אז היא שלפה בדממה את הטלפון המנופץ והניחה אותו על הדלפק.
פליאה שלחה לעברה את המבט האלכסוני הזה, כאילו ציר הצוואר שלה מוגבל בזווית התנועה שלו לעשרים ושבע מעלות מקסימום, וחזרה להקיש על הנייד של עצמה.
נשכה את השפתיים כדי לא לפרוץ בבכי.
תגידי משהו, לחשה.
על מה? ששברת את הטלפון שלך על היום הראשון?
התגובה של פליאה הרגיזה אותה. היא שברה? למה שתשבור לעצמה את הטלפון? למה היא לא שואלת איך זה קרה, מצטערת אתה לפחות, מתרגזת אתה ביחד. תשכחי מזה, פליאה לא מצטערת על שום דבר.
הטלפון הוא שלך. פליאה אמרה. באחריות שלך.
זה היה נראה כאילו היא מטיילת לה בתוך הראש, קוראת את המחשבות שלה ועונה להן בלי להתייחס למה שהיא אומרת מבחוץ.
היא אמרה בשפל קול, הלכתי מהבית… ישנתי אצל סבא שלי… אבל עכשו אני לא יכולה להיות שם…
פליאה נשרה לתנוחת ישיבה על השרפרף הגבוה שמאחוריה ושלחה את רגליה הארוכות אל הרצפה. למסירה ילדה במצב מעולה, היא אמרה ומתחה את הזרועות הארוכות שלה בסיבוב, כמו בשרטוט המפורסם של דה וינצ’י. יד ראשונה. חסרים כמה ברגים.
פליאה נשרה לתנוחת ישיבה על השרפרף הגבוה שמאחוריה ושלחה את רגליה הארוכות אל הרצפה. למסירה ילדה במצב מעולה, היא אמרה ומתחה את הזרועות הארוכות שלה בסיבוב, כמו בשרטוט המפורסם של דה וינצ’י. יד ראשונה. חסרים כמה ברגים.
אני אמצא מקום לישון… אולי עם זקנה… אני אעשה משמרות בחנות… פה…
ואז התעוררתי, אמרה פליאה.
אני רק צריכה מקום לקצת זמן. אני לא יכולה ככה, פליאה. שוב דיברו היבבות במקומה. למה היא לא יכולה לשלוט בעצמה. אם נגזר עליה לשאת בכל זה לבד, שתעשה את זה בהדר. שלא יראו עליה. שהיא תהיה חידתית וטראגית בעיני כותבי קורות הימים.
אין לה לאן לחזור. היא כבר נגמרה שם. כל הזמן צועקים עליה, כל הזמן מאשימים. כמה שהיא סבלה בשקט לא עזר. כל מה שהיא עושה לא טוב. רע לה שם. רע ורע ורע. הוא מחכה שהיא תחזור כי אין לה איפה להיות. הוא יחגוג על זה. ואז טבעת החנק תתהדק עליה. הוא ייקח לה את הטלפון. הוא יעקוב אחרי הצעדים שלה. הוא ‘ישגיח’ עליה. היא תמות סופית.
פליאה אמרה, לגרום לאנשים לעשות מה שהם לא רוצים נקרא להכריח, תסתכלי במילון.
והוסיפה, לכי לעדכן קודים. הטלפון שלך יסתדר עם זה. אם את צריכה עזרה… היא נעצה את האגרוף שלה בדלפק, אני לא פה.
*
בשש בערב היא סיימה משמרת. היא אמרה לפליאה שלום רפה ועמדה לצאת, לא היה לה מושג לאן. אולי תתגנב לאיזה חדר מדרגות בסביבה… או תלך לגן הוורדים.
פליאה נעמדה, השליכה את המפתחות של החנות על הדלפק ואמרה, תפתחי פה מחר משמרת. בנת?
היא גמגמה. מ… מה? את לא…? והיא אמרה. אני אבוא אח”צ. ואל תשאירי אוכל או קרטונים או פיג’מה. קפיש? כי אני לא קשורה לזה.
והיא אמרה, פיג’מה?
פליאה רפרפה בעיניה לכיוון המחסן.
ההארה נחתה עליה.
היא אמרה… שם?
כן שרלוק, פליאה אמרה.
אבל האזעקה… היא גמגמה.
פליאה אמרה, אם לא תלכי לטייל בין אקסטרה אקסטרה לארג’ לפטיט… אין סיבה.
ואז הוסיפה, בלילה אחרי עשר. מהדלת האחורית.
בעשר החנות כבר תהיה סגורה והקופה מאוזנת. מסודי תגיע מקסימום בתשע תשע וחצי ותקח את המעטפה של המזומן ותלך. היא תבוא מהחצר האחורית, שכבר תהיה עזובה בשעה הזאת וחשוכה ולא יהיה מי שישאל שאלות. חוץ מזה, אם מישהו יראה, הוא כבר יזהה אותה. מהדלת הזו היא מוציאה את הקרטונים לדחסן. זה שעשתה פה את כל העבודות השחורות עבד עכשו לטובתה.
הפחד התערבל לה פתאום בבטן. ואם יעלו עליה? איך מותר לה לעשות דבר כזה? אם היתה שואלת את מסודי בטח לא היתה מסכימה לכזו בקשה משונה. אבל אין לה ברירה. זה פה או ברחוב.
רצתה לומר, תודה פליאה, אבל פליאה אמרה בתנועת יד חדה, לא היה כלום.
.
יצאה מן הכניסה הקדמית אל הרחוב הראשי. ההקלה שטפה אותה. ברוך השם שיש לה ארבע קירות. משלה. אבל שמחה לא היתה בה. חצתה את הכביש לכיוון הסופר. חיפשה בעיניה בין המדפים. שלפה אריזת לחמניות ולבן, ביקשה בקופה כפית חד פעמית אם אפשר. יהיה לה אוכל גם למחר. הנס שלה שהיא עובדת. היא תשמור על העבודה הזו בציפורניים. אסור לה לאבד אותה. בחיים לא.
מצאה מקום על ספסל בתחנת האוטובוס והתיישבה. לא היה לה כח ללכת רחוק מזה. היא היתה רעבה עכשו ממש, ולחכות עד עשר היה ממש קשה. אבל אין לה איפה ליטול ידיים ולשבת לאכול. ביקשה בלבה שהשעות יימסו וייזלו במהירות. עקבה מכאנית אחרי כל אוטובוס שפקד את התחנה. כמה עולים כמה יורדים. כמה דחוס. כמה זוחל. כמה עשן הוא פולט. כמה צפירות הוא תורם לקקופוניה.
הרחובות התרוקנו אט אט, תריסים של חנויות הוגפו. צעדים אטיים יותר של אנשים שחוזרים מתפילה, או של זוגות שיצאו לסיבוב לילי. לאנשים אין מושג כמה טוב להם. כמה טוב פשוט ונקי ומזוקק יש להם.
קמה ללכת. נכנסה אל תוך הסמטאות הקטנות של גאולה, וניסתה להזכר איך מגיעים אל החצר. פקידים ואמרכלים. עברה מתחת גרם מדרגות שנראו תלויות באויר, אל שדרת חצרות של בתים שנראו עשויים טלאים טלאים, ויצאה אל חצר גדולה, שאליה השקיפו מספר בניינים מסביב. סבא אמר לה שפעם היו בונים כך בגלל ההתקפות של הערבים. היו בונים את החזיתות ישרות, כדי שיהיה קל להגן על הבתים, וכל החיים היו מתנהלים בחצר הפנימית, שהיתה משותפת לכל הבתים. יש שכונות, כמו שכונת הבוכרים, שנבנו ממש כמו מבצר, ובלילות היו נועלים את שערי הברזל הגדולים, שער אחד מכל צד. הדברים חלפו עכשו במוחה. הם לא עניינו אותה באמת, אבל פשוט קמו מול עיניה. יש לה נטיה משונה להתפס לפרטים לא חשובים בזמנים הלא קשורים.
מצאה את הפתח של החנות ‘שלה’, ודחקה את המפתח אל חריץ המנעול. הדפה את הדלת אל פנים המחסן. הסולם עוד עמד שם, פתוח, בזוית אלכסונית לדלת, חוסם את הדרך. היא קיפלה אותו, השעינה אותו על הקיר, ודחפה לעברו קופסא מלאה חולצות בסיס כדי לייצב את תנוחתו ליד הקיר. לא נשאר הרבה מקום באמצע. יהיה לא הכי נח, אבל יהיה לה שקט. ואף אחד לא ישנא אותה, לא יחפש אותה בסיבוב. זה כל מה שהיא רוצה בחיים. מקום לשים את הראש, ושקט. כל השאר שטויות. החיים שלה השתנו וגם החלומות שלה השתנו. היום המשאלה שלה היא משאלה של חתולי רחוב: מקום לשים את הראש, וזנב של משהו לארוחת ערב.
סובבה את המפתח ליתר ביטחון סיבוב שני כדי לנעול, וכיבתה את האור. לא היתה צריכה בכלל להדליק. אסור לה להשאיר סימנים. הנורה הזעירה במתג החשמל הבהבה לשניה וכבתה, סוגרת סופית את היום שעבר. מבחוץ חדר די אור שאפשר לה לגשש את דרכה. בחושך הפכו עמודי הבגדים לגושי עב”מים כהים. הם לא יעשו לה כלום, חלפה בראשה מחשבה אווילית. סגרה את הדלת המובילה אל פנים החנות. עכשו היא צריכה לארגן לעצמה מיטה. פירקה דפנות של שתי קופסאות קרטון והשטיחה אותן למין מזרן מאולתר. ואז התיישבה והתארגנה באפלולית. מהחלון הקטן נכנסו פסי אור מחורצים ונפלו אל משטח הקרטון.
נשכבה על הקרטון. היה לא נח. אבל גם בבית היה לה לא נח, וגם אצל סבא. היא צריכה לבחור איזה סוג של אי נוחות היא מעדיפה.
קולות של ערב, צעקות של אמהות ביידיש ואיזה שיר במבטא חסידי חצו את החצר וחדרו דרך שבכת החלון, עוזרים לה במרווחים לא להרגיש לבד.
היא לא הצליחה להרדם. קולות הערב התחלפו בהדרגה בקולות הלילה. יללות של חתול עלו מקצה החצר, ולרגע נשמעו כמו יללות של תינוק נטוש, חרד.
קר לה. ואין לה מה לשים על עצמה. אם רק היתה לה איזו שמיכת פלנל, או אפילו סתם פשמינה… ירושלים קרה בלילות. לבשה את הבגדים שלה על הכתונת. מחר תקנה איזו שמיכת פלנל קטנה. משהו שיעטוף אותה אבל לא יתפוס הרבה מקום. זה יספיק לה. כבר לא קר כל כך בלילות.
עברה לתנוחת ישיבה, גבה אל הקיר של המחסן. אולי היתה צריכה להשאר בבית. כל כך הרבה דברים קרו ביומיים האלו.
מה יכלה לעשות אחרת?
להחביא יותר טוב את הטלפון.
אבל אם לא, מה האלטרנטיבה שלה? זה היה כמעט בלתי נמנע. זה להיות או למות.
הרב שהגיע אליהן באלול דיבר על הכסיל הזקן, שזה הצרורות רשע שבתוכנו. איזה צרורות רשע כבר יש לו לרב? בטח התכוון אליה. לבנות מהסוג שלה. שמתאבדות על השגעונות שלהן, שלא יגידו סליחה ולא ירדו על הברכיים. למה את כזו. למה למה למה. ומאיפה זה בא לך. זה לא שאת הכי מוצלחת, או הכי חכמה בעולם, או שאבא שלך ראש ממשלה. זו גאוה עוד יותר גרועה, עוד יותר נמוכה. זה מהחלק הכי יצר הרע בתוכך, תפסיקי כבר. תקבלי את מנת חלקך באהבה.
הרב שהגיע אליהן באלול דיבר על הכסיל הזקן, שזה הצרורות רשע שבתוכנו. איזה צרורות רשע כבר יש לו לרב? בטח התכוון אליה. לבנות מהסוג שלה. שמתאבדות על השגעונות שלהן, שלא יגידו סליחה ולא ירדו על הברכיים.
אבל איך?
ממ… לא לקנות טלפון.
וטלפון אחר הוא כן היה מסכים לי?
ל… לא. כנראה שלא.
אבל יהיה לך מקום לישון.
וספסל בכיתה, ריק, בצד. ומיטה עם דמעות, ונעליים שמתפרקות כשאת הולכת ברגל כשנגמר לך הכסף.
ולא היתה לך פליאה. הבחורה הכי מטורפת והכי מותק בעולם.
מחצה את שפתה בשיניה. טעם מתקתק מלוח של דם מילא את פיה. יהיה מי שיהיה שהחליט בשבילה על החיים האלו, לכל זה היא לא חוזרת.
בשביל כולנו זה יום עבודה רגיל, ואני מנסה להדחיק בכוח את המחשבות על איך נתארגן בערב, ומתי נקום בבוקר, ומי יקח את הילדים לשירה בלילה ואיך הם יישנו שם, פעם ראשונה בלעדי.
בהתחלה אין עומס. רוב האנשים מעדיפים להעביר את המצרכים שקנו בקופות השירות העצמי, תוך כדי ניהול שיחות טלפון קולניות. אני מחליפה חיוכים עם נעמה, אישה נחמדה היושבת בקופה שלצידי.
“מה שלומך הבוקר?” היא קוראת לי.
“טוב, תודה,” אני לוחשת בתנועות שפתיים מודגשות.
“אני לא שומעת אותך,” היא עונה בקריאה שקטה יותר, ושתינו צוחקות.
מישהי מתקרבת אל הקופה שלי. אישה זקופה, גבוהה, כשאני מסתכלת בעיניים שלה, אני חושבת לרגע שזאת אמא שלי, וקופאת. אבל מיד מתעשתת.
“בוקר טוב,” אני מקבלת את פניה, ומפנה אבק דמיוני מעל הפס הנע של הקופה שלי.
“בוקר טוב,” היא מחייכת חיוך מתוח. “אני, מעולם לא חשבתי שאגיע למצב שאלך לחנות כדי לדבר עם מישהו. אבל אני מרגישה שאני מתפוצצת, ואף אחד לא באמת מתעניין בי.”
אני מחייכת אליה חיוך משתתף.
“והפסיכולוגית שלי, כבר שנים שלא הייתי אצלה. טוב, מה לעשות,” היא שולפת חלב ומניחה על המשטח.
“אני כאן, בשבילך,” אני אומרת לה בעדינות.
“אז זהו,” היא נושמת עמוק, ופולטת מהשקית בבת אחת שני יוגורטים וממרח חומוס. “זה הבן שלי. יש לך בן?” היא מסתכלת עלי.
אני מהנהנת.
אז את יכולה להבין אותי, אולי. כל החיים השקעתי בבן הזה, לפעמים על חשבון עצמי. בהתחלה כשהוא נולד, בשנתיים הראשונות, לא עשיתי כלום חוץ מלטפל בו. גם אחר כך, אחרי שהתגרשנו, אבא שלו ואני היינו סביבו כל הזמן. היו לו בעיות קשב וריכוז, רצנו איתו לאבחונים. כמה ימי חופשה לקחתי בגללו!
“אז את יכולה להבין אותי, אולי. כל החיים השקעתי בבן הזה, לפעמים על חשבון עצמי. בהתחלה כשהוא נולד, בשנתיים הראשונות, לא עשיתי כלום חוץ מלטפל בו. גם אחר כך, אחרי שהתגרשנו, אבא שלו ואני היינו סביבו כל הזמן. היו לו בעיות קשב וריכוז, רצנו איתו לאבחונים. כמה ימי חופשה לקחתי בגללו! אני לא יודעת, אבל נראה לי שפספסתי לפחות שני קידומים בקריירה שלי בגלל ההיעדרויות שלי. אבל מה לא עושים בשביל הילד שילדת?” היא לא מחכה לתשובה. “יש לי אחריות כלפיו, אני לא יכולה לתת לו פחות מההכי טוב, נכון?”
אני מהנהנת.
היא מתכופפת ומרימה שקית נוספת, ואז מטיחה על הפס הנע, שמתעורר לחיים, עוד חבילת פיתות.
“ומה עכשיו?” אני מעזה לשאול, קצת בהססנות.
“עכשיו,” היא מזדקפת, ושוב אני מדמיינת לרגע שהעיניים שלה הם של אמא שלי. “עכשיו הוא נשוי, ויש לו תאומים יפהפיים ובת מדהימה, בת כמעט שנתיים. והוא החליט שלא מתחשק לו להתגרש, הוא רוצה להישאר נשוי. שמעת פעם דבר כזה?”
שמעתי. בטח. אבל היא לא מחכה לתשובה הזו.
“אחרי כל מה שהשקעתי בו כדי שירכוש כישורי חיים, כישורי חברה, שלא יהיה תלותי, שיהיה אינדיבידואל מפותח, פתאום הוא זורק לי את הכל בפרצוף. כאילו אומר לי שהכל היה לחינם. מה יצא ממנו עכשיו? הוא גומר לעצמו את הסיכוי בחיים.”
הכאב ניבט מכל תנועה שלה. אני מסתכלת בעיניים שלה ומתכווצת.
“אני מבינה,” אני לוחשת כמעט אוטומטית את מה שלימדו אותי לומר כשאין שום דבר אחר מתאים יותר.
“את מבינה?” היא נראית מתעודדת.
“כן, זה מאוד… קשה,” אני בוחרת במילה לא מקטלגת יותר מדי. “אחרי כל מה שהשקעת בו, ונשמע שהשקעת בו המון, הרבה יותר מכל ילד אחר בעולם.” אני מנסה לתמצת את מה שהיא אמרה, בלי להוסיף משהו מהותי.
“הרבה יותר,” היא נאנחת ומתחילה לאסוף את הפיתות לשקית. “היו אנשים שאמרו לי לעזוב, שאמא לא יכולה לוותר על עצמה בשביל ילד אחד. אבל אני התעקשתי, ותראי מה שקיבלתי.”
אני רוצה לומר לה כל כך הרבה דברים.
אני רוצה לספר לה שהבן שלה לא גומר את הסיכויים של חייו. הוא בסך הכל יתחיל חיים אחרים מאלו שהיא מכירה. אולי הם מורכבים יותר, אולי מאתגרים, אבל הם יכולים להיות מלאי סיפוק, בדיוק כמו החיים שלה. אולי אפילו יותר, זה הרי תלוי רק בו.
אני רוצה לספר לה, שאם הבן שלה החליט שזה מה שהוא עושה, כנראה שזה טוב עבורו. ואם לא – אז הוא יישבר בשלב כלשהו של התהליך, ושהיא לא צריכה לדאוג כל כך הרבה.
אני רוצה להגיד לה שהבן שלה עדיין זקוק לעזרה שלה. אבל לא לחינוך. הוא כבר גדול ועצמאי. כעת היא צריכה לתמוך מהצד, לתת לו לנהל את מערך העזרה לה הוא זקוק. אולי הוא ירצה עזרה בשמירה על הילדים? אולי הוא ירצה להשיח את ליבו במהלך התקופה הקרובה? אולי הוא יצטרך דברים אחרים שאני לא יכולה להעלות על דעתי, כי כל אחד חווה את הדברים האלה אחרת, וכי התהליך של כל אחד שונה עכשיו?
אני רוצה גם לומר לה שזה לא אומר עליה כלום. שהיא השקיעה בבן שלה כל כך הרבה, והיא לא אשמה בכלל. היא לא היתה יכולה למנוע ממנו את מסלול חייו אם היתה מתנהגת אחרת שנים קודם לכן. וגם אם כן, היא לא ידעה שזה מה שצריך לעשות.
והכי אני רוצה להגיד לה, שאהבה ומשפחתיות שווים את כל זה. שלא תוותר עליהם בעצמה, רק כי הבן שלה מתעקש להשאיר לעצמו את המסגרת המדהימה הזו שבנה לעצמו.
אבל אסור לי לומר את כל אלה, וזה גם לא יעיל בכלל.
“את אמא מדהימה,” אני אומרת לה. “אני לא אשת מקצוע, את יודעת. אני בסך הכל קופאית שנמצאת כאן כדי לשמוע אותך. ואני שומעת את הכאב שלך, והלב שלי איתך.”
כואב לי כשאני אומרת את הדברים האלה. כי היא כל כך טועה. כי אם היא רק היתה מתייחסת אחרת לדברים האלה, הכל היה שונה כל כך. אבל לא מזיזים את זווית ההסתכלות של אדם בכוח. והתפקיד שלי זה רק לשמוע, להשאיר לב פתוח. גם אם זה קשה.
“אם רק הייתי יודעת מה לומר לו,” היא מסיימת להכניס את הדברים שקנתה לשקית, “הכל היה פשוט יותר. הוא מתקשר אלי,” דמעות בעיניים האלה, שמזכירות לי את אמא שלי. אפילו שהן אפורות ואלה של אמא חומות. “הוא מתקשר, ואני חוששת לענות לו. מה שאני אומרת, מפוצץ אותו. אבל מה, שאני לא אגיד כלום? אז למה הוא מתקשר אלי בכלל?”
הוא מתקשר כדי לשתף אותך, אמאל’ה, אני לא אומרת לה, רק מהנהנת.
“את לא יודעת מה לומר לו,” היא נאנחת. “אף אחד לא יודע. אולי אני באמת צריכה ללכת לפסיכולוגית שלי שוב. אולי לה יהיו תשובות בשבילי, איך להסביר לו שזה כואב אבל כך גדלים?”
אני מתכווצת. הכאב חשוף כל כך. וגם אני פגיעה כל כך.
“את אמא טובה,” אני חוזרת על המילים שאמרתי קודם, “ואני מאחלת לך רק נחת מהבן שלך ומהמשפחה שלו.”
“תודה,” היא נוטלת את השקיות שלה, ויוצאת מהחנות. הגו שלה זקוף עד מאוד, והצעדים נמרצים, אבל אני רואה את גב היד שמנגבת עין אחת בחוזקה, והלב שלי נצבט מחדש. זו הסיבה, כנראה, שאני מוותרת על נטילת ידיים בהפסקה שלי, ומתקשרת במקום זה לאמא.
“מה נשמע, אמא?” אני שואלת אותה בקול טבעי. לא מתאמצת לייצא קול עולז, כמו בכל פעם.
“הכל טוב, מה שלומך ליבי חמודה?” אמא נשמעת דאוגה כמו תמיד.
“בסדר, מתרגשת לקראת מחר,” אני משתפת אותה.
“כן?” אמא כנראה היתה דרוכה מראש, כי האזכור של מחר בבוקר לא גורם לקול שלה להימתח עוד יותר.
“כן, מאוד,” אני מאשרת. “ואמא,” אני משתהה לרגע, ואז זה פורץ ממני. “אמא, רק רציתי לומר לך שאת לא אשמה בזה, אם חשבת לרגע שאולי כן.”
אמא שותקת, ואני מתחרטת פתאום על הפתיחות הנוראית הזו. אולי הייתי צריכה לברר קודם אם היא מרגישה אשמה כלשהי.
“באמת?” הקול של אמא מגיע פתאום לאוזניים שלי, שקט שקט.
“כן, באמת, אמא,” אני מתפללת שאצליח להרגיע אותה. מותר לי לדבר איתה. “אמא, אני חושבת שהגיע הזמן שאגיד לך. את ואבא גידלתם אותי, כל אחד לחוד, בצורה הטובה ביותר. נתתם לי הכל. לא חסרה לי תמיכה משפחתית, ולא אהבה, ולא שום דבר. וחיתנתם אותי עם האדם הכי מקסים עלי אדמות. מכאן, כל השאר, זו אחריות שלי בלבד.”
“אני לא בטוחה, ליבי,” אמא נאנחת. “אולי הייתי צריכה לתת לך להיות יותר עצמאית מגיל צעיר יותר. או אם הייתי שמה לב לתלות שלכם בשלב מוקדם יותר, והייתם עוברים הדרכת נישואין, אולי היה טוב יותר היום.” אמא שוב נאנחת, ואני מבינה שלא אוכל להרגיע אותה. יש רגשות אשם אימהיים שאין דרך לבטל אותם, גם אם הם לא נכונים.
“אני שמחה שהכל קרה כפי שקרה,” אני מתעקשת בכל זאת לומר את זה לאמא. “וששום דבר לא שינה את דעתנו, למרות התהליך המייגע והקשה הזה. אמא, את רוצה שאני אהיה מאושרת, נכון?”
“בוודאי,” אמא מאשרת את מה שאמרתי ביותר מדי החלטיות. “זה הכי חשוב ליבי.”
אני נפרדת ממנה ומנתקת את השיחה בלב כבד. חבל שלא נטלתי ידיים.
אולי בזמן אחר אמא הולכת לקנות כמה מוצרים וניגשת אל הקופות האנושיות. אולי היא מספרת לקופאית אחרת על הבת המוצלחת שלה, והמוכשרת, שהיא השקיעה בה את כל חייה ומתעקשת להישאר נשואה. הקופאית ההיא לא תגיד לה שהיא לא אשמה. היא לא תגיד לה שהיא רוצה שאהיה מאושרת. היא רק תשמע ותיתן לה לב.
אולי גם אני צריכה לעשות את זה?
אולי שתינו צריכות לעשות את זה זו בשביל זו? אמא תקשיב לי, בלי לחנך אותי, ואני אשמע אותה בלי להרגיע אותה?
המחשבות מלוות אותי עם חזרתי אל המשמרת. אם צעירה לילד היפראקטיבי שצרח כל הקניה בגלל סוכריה על מקל שהיא לא הסכימה לקנות, שופכת את הלב שלה בפני. הילד חסר סבלנות, מושך לה בחצאית ומנסה לגרור אותה משם. העיניים והאף שלו עדיין אדומים, והוא משהק. אני לא מצליחה להתרכז בסיפורים שלה עליו, גם בגלל הילדון שמסיח את דעתי כל הזמן, וגם בגלל הרעש שיש לי בראש ובלב.
בסוף גם היא יוצאת.
“את מסיימת היום מוקדם, נכון ליבי?” יוליה קופצת מהקופה הראשית אלי.
“כן,” אני מהנהנת.
“אז אם את רוצה, נראה לי שאת יכולה לצאת עכשיו. ממש רגוע פה היום,” היא מציינת.
אני מסתכלת על הפנים הטובות שלה, על החיוך.
“היית נפלאה היום,” היא אומרת לי, “אבל אני מזהה שאת מתחילה להיות קצת מוצפת. קחי את השעה הזו בשביל עצמך. נתראה מחר?”
“מחר לא,” אני מזכירה לה. “ביום חמישי.”
הבית מקבל אותי בשקט עמוק ומכיל. אני מתיישבת על הספה ומקפלת רגליים. אחרי כמה דקות אני מתעשתת, והולכת לחדר הילדים להכין להם תיק קטן ללילה. פיז’מות, בגד למחר, בגדים.
אחר כך הם נכנסים הביתה וממלאים אותו בצהלות השמחה והרעש הבריא שלהם. אני שולחת את אבי להתקלח, עוזרת לזהבי גם כן. כשנתי חוזר אני מנופפת להם לשלום, שולחת אותם ללילה הזה אל שירה. נתי לוקח אותם.
זה לא להרבה זמן. ביום חמישי אחרי הלימודים הם כבר יחזרו.
אבל הערב הזה, נתי ואני יחד לבד. רק שנינו נהיה בבית.
*
הבית היה מואר חלקית כשנכנסנו. אני בשמלת כלה מפוארת, נתי בחליפת חתנים ועניבה לבנה. החיוך על פנינו קיבל אותנו מהמראה הענקית שבכניסה.
“הנה אנחנו, זוג מאושר,” הוא קירב אלי את פניו, קורץ לדמויות שלנו במראה.
“שנהיה מאושרים תמיד,” מלמלתי. משהו סנוור אותי, טשטש לרגע את הראייה שלי.
*
משהו מטשטש את הראייה שלי גם עכשיו, כשאני רואה מהחלון את נתי מתקרב אל הבניין בצעדיו הנמרצים. אחר כך אני שומעת את הפסיעות שלו בבניין, והנה הוא פה.
“שנהיה מאושרים תמיד,” אני אומרת לו במקום שלום.
“תמיד,” הוא מחייך אלי.
כבר אין מראה. היא נסדקה יום אחד. אבל כשאני רואה את החיוך של נתי, ומרגישה את שלי על פני יחד עם הדמעות הקטנטנות האלה בעיניים, אני יודעת שאנחנו זוג מאושר.
הבוקר מגיע אל החדר שלנו מוקדם מדי. השמש עוד לא התעוררה, כשהשעון המעורר שכיוונתי מצלצל בקולניות. אנחנו קמים, מתארגנים, ויוצאים אל בית הדין. מונית לבנה אוספת אותנו מהבית.
הבוקר מגיע אל החדר שלנו מוקדם מדי. השמש עוד לא התעוררה, כשהשעון המעורר שכיוונתי מצלצל בקולניות. אנחנו קמים, מתארגנים, ויוצאים אל בית הדין. מונית לבנה אוספת אותנו מהבית.
“בית הדין?” שואל אותנו הנהג ומציץ מהמראה שמעליו על שנינו.
“כן,” אני עונה בטון של סיום.
הוא מכחכח, אך לא מוסיף מילה. הנסיעה, למזלנו, עוברת בשקט.
*
אבא לקח אותי לחתונה ברכב השחור שלו. חגי ושירה קשטו אותו בפרחים לבנים ובדי טול מתוחים. הוא היה יצירת מופת אמיתית. אני ישבתי מקדימה. אמא ישבה מאחורי, שירה לידי וחגי מאחורי אבא. זה היה נחמד.
המכונית פלטה אותנו אל האולם הריק ואבא התעכב לחפש חנייה. הוא הצטרף אלינו אחרי שסיימתי להצטלם עם אמא, הצטלם איתי גם קצת, ואחר כך פנה לעזרת הגברים.
הוא היה נרגש. גם אמא.
שניהם לא דברו כמעט מילה. לא ביניהם, לא איתי, לא עם חגי. אמא בלעה רוק מדי פעם. אבא ניקה את עדשות המשקפיים שלו פעמיים או יותר, למרות שהיתה לי תחושה שהן נקיות למדי.
אחר כך התחילו להגיע אורחים. ואז, כשהתחילה מנגינת החופה ישבתי על כסא הכלה. ברגע אחד נעמדו כל האורחות בשתי שורות ישרות, כאילו הן ליוו את היציאה שלי לחיים החדשים. אמא שלי ואמא של נתי התקרבו, העיניים של שתיהן היו מלאות בדמעות התרגשות. אמא התפללה. גם אמא של נתי נעה קדימה ואחורה, לקצב המנגינה. ואז ראיתי את נתי, בין אבא שלי לאבא שלו. העיניים של אבא נצצו, ולרגע אחד התמקדתי בהן, ואז הסתכלתי רק על נתי. הוא התכופף לכסות אותי, ולרגע חשתי את הנשימה שלו על פני. ואז הוא צעד אל החופה, מוקף באבות של שנינו. דקות לאחר מכן אמא תמכה בי, וגם אני קמתי והתחלתי לצעוד אל החופה. הידיים של האימהות שלנו תמכו בי בביטחון בזמן שהתקרבנו אל החופה, אל הגבר שעמד שם וחיכה רק לי. בינתיים הוא התפלל על שנינו.
*
הבוקר כבר עולה עד שאנחנו יורדים מהמונית ליד בית הדין.
“הסכם הממון אצלך, כן?” אני שואלת את נתי בלחץ.
“כן.”
אנחנו נכנסים.
המתנה קלה. אני יושבת על כיסא לא נוח. מדי פעם אני מנסה למצוא את עצמי בתוכו, זזה מצד לצד. נתי כאילו מודד את המסדרון בצעדיו. הוא ממולל את חוטי הציצית שלו, ומסתובב הלוך ושוב.
קוראים בשמנו. מעלעלים בדפים של תיק הפחתת התלות שלנו. קצת מלמולים לא ברורים מעל הדפים שהעובדת הסוציאלית רשמה וחתמה עליהם. מבקשים לראות את הסכם הממון. בודקים. יש חתימה של המגשר, חתימות של שנינו. בית הדין נותן להסכם תוקף משפטי. חתימות.
הכל יבש כל כך, ואני מוצאת את עצמי מזמזמת מנגינה שקטה. רק אחרי שנתי מגניב אלי מבט מתפלא, ואני משתתקת, אני קולטת שזו מנגינת חופה.
חצי שעה מאוחר יותר אנחנו יוצאים מן החדר. אישור הארכת נישואין בידינו. תיק הארכת הנישואין שלנו חתום.
“זהו?” אני שואלת את נתי. “סיימנו?”
“לא,” הוא מחייך אלי בעיניים רטובות. “רק התחלנו.”
אנחנו יוצאים אל הרחוב, אל השמש. ושם, בראש גרם מדרגות בית הדין, אנחנו נעצרים בהפתעה.
כי למטה מחכים לנו כולם. אמא שלי ואמא שלו, ואבא שלי ואבא שלו, וחגי אחי, ומוריה אחותו, וסבא וסבתא ואפילו דודה אהובי. הם עומדים בשתי שורות, כאילו מחכים ללוות אותנו אל החיים החדשים שלנו.
וכשאמא מתנתקת מהקהל הקטן, ואמא שלו אחריה, ושתיהן ניגשות ומחבקות אותי בלי מילים, אני מתחילה לבכות. לא יודעת למה. גם אמא בוכה, אבל זה צפוי. וגם אמא של נתי. מזווית העין אני רואה שנתי המוקף באבות שלנו דומע גם הוא, ואבא מסיר את המשקפיים, ומנגב אותם היטב.
“מזל טוב, ליבי,” אמא אומרת לי בקול חנוק.
“שתהיו מאושרים תמיד,” מברכת אמא של נתי, וגם בקול שלה יש התרגשות.
אחר כך אנחנו נכנסים למונית שהזמנו, וכולם מנופפים לנו לשלום.
אנחנו יוצאים לחיים חדשים.
הצלצול מרעים ברחבי התיכון, גואל אותה מייסוריה.
היא זורקת כמה משפטי סיכום לשיעור, מנחיתה שיעורי בית ואורזת את התיק. היא חייבת לעבור בספריה לפני השיעור הבא, והראש שלה כואב. מרגישה שהשיעור הזה סחט ממנה אנרגיות כמו תפוזים במכונות מיץ טבעי.
הבנות מתחילות לצאת מהכיתה, מייללות או צוחקות. היא מרימה ראשה, “תהילה, בואי רגע.”
נערה נמוכה, קצת מלאה, בקוקו ארוך וגבוה מתקרבת לשולחן שלה.
“הבנת את החומר היום, נכון?” היא שואלת.
“כן,” תהילה מהנהנת.
“אז שיהיה לך ברור,” זוקפת אצבע בחומרה, צמיד פנדורה עם שלושה תליונים מתנדנד על מפרק ידה, “שאם את מגיעה לשיעור הבא בלי שיעורי בית – אני מבטלת את הפרטני שלנו באנגלית.”
תהילה פוערת את פיה בדרמטיות, “מה, המורה! אני תמיד – “
“לא מעניין אותי.” קוטעת אותה, “מבחינתי תעשי אותם עכשיו בהפסקה. את מגיעה ביום ראשון לשיעור. ומגיעה עם שיעורי בית מושלמים. שמעת?”
תהילה מחייכת בתבוסה, “פסדר, משתגידי. תתחדשי על הצ’ארם.” ויוצאת מהכיתה.
יש הקבצות 3-ב’ שהיא אוהבת. בנות חלשות לימודית, אבל עם אופי, עם חזון. כיף איתן. אבל כיתה ט’ הזו מוציאה אותה מדעתה. צריכה להתחנן בשביל לקבל את תשומת ליבן, דבר שבדרך כלל לא קורה לה במתמטיקה, והפערים בין התלמידות בלתי נסבלים.
כולן מאובחנות, ברמה כזו או אחרת. חלקן חסרות הרגלי למידה הכי בסיסיים ולא יודעות איך מדליקים מחשבון, חלקן באמת מתקשות להבין את ההיגיון, ותהילה. שמבינה הכל בלי להניד עפעף, שמשתעממת מיד ואז מתחילה להריץ דאחקות. שבוכה אצל המנהלת שהיא חייבת שעות פרטניות דווקא אצלה, אצל המורה ריקי, ואז מגיעה לפרטני באיחור של 20 דקות.
הכיתה כבר ריקה. ריקי מניפה את התיק, צועדת בהחלטיות לספריה, עד שהיא מגיעה לחדר מורות נגמרת ההפסקה. 1 קפה, 2 סוכר והיא כבר בדרכה לכיתה י”א.
*
“המנהלת,” ריקי פורצת את הדלת, מתעלמת מהמזכירה הרכונה על יד השולחן, “אמרתי לך!”
היא כמעט דוחפת את קבוצת הדפים שבידה מול אפה של המנהלת. “תראי.”
“בסדר, ריקי, בסדר.” המנהלת לוקחת את הדפים ומעיינת. מרימה מבט אחרי רגע, “וזה מבחן – “
“של ארבע יחידות!” ריקי אומרת בלהט. “הכנתי לה מבחן שונה מכולן והושבתי אותה מתחת לאף שלי. אמנם זה חומר פשוט של תחילת שנה, אבל עדיין. יש פה גם הבנה של דברים שלא לימדתי בכלל.”
“של ארבע יחידות!” ריקי אומרת בלהט. “הכנתי לה מבחן שונה מכולן והושבתי אותה מתחת לאף שלי. אמנם זה חומר פשוט של תחילת שנה, אבל עדיין. יש פה גם הבנה של דברים שלא לימדתי בכלל.”
המנהלת נאנחת ונשענת אחורה, משלבת את אצבעות ידיה. “היא לא תעמוד בלחץ של ארבע יחידות.”
ריקי נושכת את שפתה. “אפשר לתגבר אותה.”
“אי אפשר לעשות הכל פה,” המנהלת מנידה בראשה. “היא צריכה לרצות, והיא צריכה תמיכה מהבית. אלו שני נעלמים חסרים.”
“אולי – ” ריקי מתחילה, אך לא יודעת איך להמשיך. למה כל כך אכפת לה מתהילה הזו? עברו תחת ידיה עשרות תלמידות מאובחנות, חלקן מוכשרות פחות חלקן יותר. במה היא שונה מכולן?
*
“בואי נעשה עסק,” ריקי מתיישרת על הכיסא שלה ומשלבת את אצבעות ידיה. תהילה יושבת לידה, שעונה לאחור בשעמום מתחמק.
“אני נותנת לך עכשיו אנסין לשיעורי בית, ואת עושה אותו לבד. אבל לבד באמת! כמה שיש לך כח. אם תחזירי לי ליום רביעי לפחות 5 שאלות מלאות, ורובן תהיינה נכונות – אני אדבר עם המורה לדקדוק שתוסיף לך 5 נקודות במבחן.”
תהילה פוערת את עיניה לרגע. “אני בחיים לא אצליח לעשות את זה לבד.”
“יש לך שישה ימים, אני רוצה חמש שאלות.” עונה ריקי ברוגע, “תעשי שאלה ביום.”
“לא הבנתי, המורה, נראה לך אין לי חיים? שאני ישב כל יום ויעשה שאלה באנגלית – “
“כן אני יודעת שאת עסוקה,” ריקי מסיטה את עיניה לקיר הנגדי, העמוס בספרי ספריה ישנים המתחננים שמישהו יעיין בהם, “מה שלום רחלי? הייתה טעימה הגלידה?”
תהילה צוחקת בהתרסה, אך ריקי רואה את הסומק מטפס במעלה לחייה. “מה המורה, את עוקבת אחרי?”
“ברור,” ריקי קורצת.
הן עורכות קרב מבטים קצר, שבמהלכו תהילה תוהה מה עוד ראתה המורה ריקי בגלידריה בכיכר או מסביב לה, וריקי מתלבטת כמה ידע עולם להפגין.
שתיהן שותקות.
*
“את קולטת שהן כבר בי’א?” שואלת אותה שפרה כשהן מציצות מפתחו של חדר מורות, מסתכלות על הבנות המשולהבות רצות הלוך חזור בין המזכירות לכיתות הלימוד. שירי פורים מתנגנים בקולי קולות במסדרונות, וההכנות ליריד השנתי בעיצומן.
ריקי מנידה בראשה, “האמת שלא. הן כאלה…”
באותו רגע קבוצה של בנות רצות לכיונן, סרטי קרפ אדומים קשורים לפרקי ידיהן כמו צמידים והן צוחקות וצווחות בהתרגשות.
“המורה!” החבורה מתקרב לדלת חדר המורות, “וואי את חייבת לבוא ולראות איזה מהמם עיצבנו את החדר פוטו!”
“ברור, נבוא עם הילדים.” שפרה מחייכת.
“המורה, את גם תביאי את התאומים?” שואלת אותה אחת הבנות.
“בטח,” ריקי מחייכת, “הם רק בכיתה א’, עדיין אפשר להכריח אותם להצטלם.”
הבנות צוחקות ודוהרות להן הלאה.
“אמרת שאת לא חושבת להביא אותם,” מזכירה לה שפרה.
“בעיקרון לא תכננתי,” מודה ריקי, “אבל חיים מפנטז על הדוכן של הימבמבם, ודני החליט שהוא לוקח פיקוד על הבת של אחותי. כך שהוא לא ירגיש שהוא מחפש את עצמו. אני מקווה שהם יהנו.”
*
“הלו,” ריקי נוקשת באצבע צרדה, “את איתי?”
תהילה מפהקת, “כן המורה, סליחה. אני פשוט גמורה עוד משבת.”
“נכון, הייתה שבת שבע ברכות!” ריקי נזכרת, “איזה יופי. איך היה?”
“היה נחמד,” תהילה מותחת את זרועותיה, “כאילו, בהתחלה היה סבבה. אחר כך פחות. אבל חזרנו מזה מאוחר, אז זה למה אני עייפה.”
“למה פחות? לא נחמדה הכלה החדשה?”
“אה לא, היא בסדר גמור. כאילו, חננה כזאת, עדינה. והמקום היה יפה כזה, הייתי בטוחה שזה סתם יהיה באיזה ישיבה מעפנה, אבל היה דווקא נקי ומסודר, ועם עציצים וכזה.” היא נעצרת, מתלבטת. לבסוף ממשיכה. “אבל אחרי הסעודה אבא שלי שתה. ביקשתי ממנו שיפסיק והוא לא שם עלי, ועשה פאדיחות.” קולה דועך, “אז עליתי לחדר ולא יצאתי עד סעודה שלישית.”
ריקי מרגישה איך ליבה מחסיר פעימה, כמו בכל פעם שתהילה זורקת לה הצצה אקראית לחיים שלה, “את לא אוהבת שהוא שותה?” היא משתדלת שקולה ישאר ענייני, ולא מדי אמפטי או מנדנד.
תהילה נוחרת, “ברור שלא! איך אפשר לאהוב את זה? שותה כמו איזה שיכור, מדבר שטויות, יעני לכבוד קדושת השבת, ברור. ואז מקיא – ” היא נעצרת. “טוב, לא’משנה. אני שונאת את זה וזהו.”
“חברים של אח שלך היו בשבת?” ריקי שואלת, לא יודעת אם היא דורכת על יבלת או לא. מנסה להעביר נושא.
“היו כמה שאכלו איתנו,” אמרה תהילה, “אבל הרוב הגיעו לסעודה שלישית – ואת יודעת, אפילו שולברג הגיע!”
ריקי מחייכת בהפתעה, “באמת?”
“כן,” ריקי מרגישה שכתפיה של תהילה מנסות להזדקף, “הוא היה בחתונה, ברור. הוא מת על אח שלי, הוא הכי גאון בישיבה שלו. אבל שהוא הגיע לסעודה שלישית – זה הפתיע את כולם. אבא של הכלה מה-זה התרגש.”
נעלם נוסף שריקי אף פעם לא הצליחה להציב. איך אחיה של תהילה, נער מוכשר, בוגר משפחת מצוקה משכונת עוני קטנה, הצליח להתקבל לאחת הישיבות הטובות ובעלות השם בארץ. ועוד יותר, להיות בן טיפוחו של ראש הישיבה הנודע, עתיר המוסדות, הרב שולברג.
“את יודעת שגם את חכמה כמוהו, נכון?” היא שואלת.
“משו,” תהילה צוחקת, “המורה, אני לא 07 אני 012 מרוב שאני – “
“את הבדיחה הזו כבר שמעתי,” ריקי קוטעת אותה, “ואני לא אוהבת אותה בכלל. וכן, תהילה. את חכמה מאוד. אין הרבה בנות שהצליחו לעלות מ-3ב’ ישר ל-4 יחידות באנגלית. וגם במתמטיקה אנחנו לא מדברות על פחות מ-100.”
תהילה מגלגלת עיניה. ילדה שלא מאמינה בעצמה. שאף פעם לא האמינו בה. “כולן מקבלות 100 ב-3 יחידות מתמטיקה.”
“מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?” ריקי שואלת אותה פתאום.
תהילה מופתעת מהתפנית החדה בשיחה, “מאיפה אני יודעת?”
“אף פעם לא חשבת על זה?” שואלת ריקי, “בתור ילדה קטנה. מה חלמת להיות?”
“אולי אני אלמד איפור,” תהילה זורקת.
“מה היית רוצה להיות?” ריקי רוכנת קצת קדימה. מתעקשת. “אם היית יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.”
“אם הייתי גאונה שעושה 5 יחידות בהכל יעני?” תהילה מרימה גבה. שותקת רגע. “הייתי רוצה להיות אחות.”
“אחות.”
“אממ… כן.”
“למה?”
“אני יודעת.. לעזור לאנשים.”
“מדהים.”
“מה מדהים? הכל אצלי 3 יחידות ואני סתומה.”
“כבר אמרתי לך שלא. ואם תרצי – את תהיי אחות. את לגמרי יכולה.”
“מ’שתגידי”.
“520 בפסיכומטרי קטן עלייך.”
“המורה, את חיה בסרט.”
*
השעה כמעט חצות וריקי עולה את הרחוב בעייפות.
‘פעם אחרונה!’ נוזפת בעצמה, ‘פעם אחרונה שאת מעיזה להתפתות וללכת לחתונה של בוגרת בקצה הארץ, עם טרמפ רק עד אמצע הדרך! כשהדודה חייבת להישאר עד הסוף…’
אז נכון שהיה ממש נחמד לפגוש את הבוגרות החמודות מהשנים הראשונות שלה, כשהייתה יותר חברה שלהן מאשר מורה. היה מרתק לעשות מחקר של צפיה מהצד, מה יצא ממי ומה הסיכוי שהיה יוצא אחרת. אבל כמה אפשר? שפרה צדקה.. לשרוף ערב על יציאה מיותרת. מה היא אשמה יכול לעשות שהיא לא עומדת בפני הקדשות אישיות, ושהיא בין המורות הבודדות שיכולות לצאת בערב בלי להשתגע עם בייביסיטר?
אז נכון שהיה ממש נחמד לפגוש את הבוגרות החמודות מהשנים הראשונות שלה, כשהייתה יותר חברה שלהן מאשר מורה. היה מרתק לעשות מחקר של צפיה מהצד, מה יצא ממי ומה הסיכוי שהיה יוצא אחרת. אבל כמה אפשר? שפרה צדקה.. לשרוף ערב על יציאה מיותרת. מה היא אשמה יכול לעשות שהיא לא עומדת בפני הקדשות אישיות, ושהיא בין המורות הבודדות שיכולות לצאת בערב בלי להשתגע עם בייביסיטר?
היא ממשיכרה לרטון לעצמה בחולפה על פני הספסל הנסתר שליד בניין מספר 13.
כשלפתע, דמות של בחורה במכנסיים מתרוממת ממנו וחולפת על פניה במהירות.
הנערה מבחינה בה, זורקת לעברה מבט מזוגג, שנאטם לשניה כשהיא מזהה את ריקי.
ממשיכה הלאה, מתעלמת. מרימה את הכובע של הקפוצ’ון על שיערה המפוספס בגווני ג’ינג’י בלונדיני של צביעה
לא מקצועית. ריח של עישון לא מזוהה נודף ממנה כשהיא מתרחקת.
משהו בריקי מתכווץ כשהיא עושה חשבון פשוט – הכלה שבירכה אותה היום הייתה בי”ב, כשהמפוספסת הייתה בט’. עם אותו מבט משועמם ועונשים אצל המנהלת מהשבוע הראשון.
ריקי מביטה לכיוון הספסל. הוא ריק. זו רק רחלי, לבדה. תהילה לא פה.
נושמת בהקלה.
“טוב,” ריקי מנסה להתגבר על ההמולה בכיתה הקטנה, מעוטרת הבלונים, “רק כמה נקודות לפני ש-“
“המורה! אמרנו לא לומדים!” מיכל מתפרצת לדבריה בדרמטיות.
“כן, כבר הסכמתי מסיבה.” ריקי מחייכת, “אבל רק רגע, בבקשה. מדגישה וחוזרת שכמה שזה מחמיא לי שהחלטתן לחגוג את חזרתי מחופשת לידה, אנחנו עושות מסיבה על שיעור אחד בלבד. מיד אחריו – כוס מים וספרי מתמטיקה. הבגרות מתקרבת ובואו נאמר שהקצב לא מדי מזהיר.”
“וואי המורה, לא התחלנו וכבר את הורסת?!” תהילה צועקת ממקום עומדה בכניסה לכיתה, “בואי בואי תאכלי עוגה. אל תדאגי, הכל בד”ץ.”
“לבגרות במתמטיקה לא אכפת מה ההכשר של העוגה, וכמה קלוריות אני צוברת בגללה,” ריקי נוזפת, “את חייבת להוציא 100, להזכירך.”
“יאללה המורה, חלאס עם הבגרויות האלו. אכלתם לנו ת’ראש.” חני מתיישבת על אחד השולחנות האחרויים, “גם ככה כולנו נהיה מטפלות במעון או מוכרות בחנות וזהו. מי צריך את התעודה הזו בכלל?”
“אני מאחלת לכל אחת הצלחה בכל אשר תלך.” אמרה ריקי, “ואתן תהיו מקסימות בתור מוכרות, מטפלות, מאפרות, מזכירות או אחיות, זה לא סותר – “
“פחחח המורה שכחת באיזה כיתה את? נראה לך מישהי פה תהיה אחות?!”
ריקי מתעקשת לא לפזול לעברה של תהילה ופותחת את פניה לענות, כשזו מקדימה אותה :”אני הייתי רוצה להיות אחות.”
שאגת צחוק עולה מהקבוצה שבסוף.
“תהילה, אל תבלבלי את המוח,” חני נוזפת בה, “את עובדת אצל שולמית הלוי, לא?”
“פסדר, מה זה קשור?” תהילה אומרת, “אה, המורה לא אמרתי לך, התחלתי לעשות תסרוקות אצל שולמית!”
שולמית היא מתסרקת צעירה שנהייתה שם דבר בעיר, ריקי לא יכולה שלא להתרשם מזה שהיא הכניסה את תהילה לעבוד אצלה, אך בכל זאת היא אומרת: “לא על חשבון הלימודים אני מקווה.”
“ברור שלא!” תהילה דרמטית.
“נו את רואה, אז תמשיכי לעשות תסרוקות כמו שאת טובה וזהו.” חני חותמת את הדיון. “את יכולה לעשות בזה מלא כסף, מה הקשר אחיות?”
“וואי חני תרגעי,” סומק קל מטפס על לחייה של תהילה כשהיא מבינה שמנתחים את עתידה המקצועי מול תריסר בנות ההקבצה שלהן, “אמרתי שאם הייתי יכולה בכללי – “
“וואלה לחץ דם אני לא נותנת לך לבדוק לי.”
“למה את מורידה אותה ככה?” שואלת פתאום מיכל מצידה של תהילה, “למה מי ישמע במה את תעבדי שנה הבאה?”
“מי חושב על זה בכלל?” מפטירה חני, “נעבוד באיזה חנות או לויודעת מה, העיקר שיהיה כסף.”
הקבוצה האחורית מתחילה לדון באיזה חנויות משתלם לעבוד וכמה מכניסה מזכירה רפואית, כשמיכל אומרת לתהילה ברצינות, “את הכי חכמה בהקבצה שלנו, ברור שהיית יכולה להיות אחות.”
*
“יופי,” ריקי סוגרת את הספר, “אז נתראה ביום שלישי, ואל תשכחי להביא מחשבון מדעי, טוב?”
הילדה הצנומה מהנהנת ומתחילה לארוז את חפציה, כשדלת הספריה נפתחת בבעיטה.
“הנה את!” תהילה רצה אל תוך הספריה, נעמדת מול השולחן באגרופים קפוצים, “אני צריכה לדבר איתך, המורה.”
ריקי מופתעת מנימת הכעס בקולה של תלמידת הי”ב. “בטח,” היא אומרת, ממתינה שהתלמידה שלצידה תסגור אחריה את דלת הספריה. נעמדת לאט, “קרה משהו?”
“למה עשית את זה?” תהילה מסננת.
“סליחה?”
“למה הלשנת עלי?!”
“מה?”
“אל תשחקי לי אותה תמימה,” קולה של תהילה הולך ומטפס, “את היחידה שידעה על הפלאפון! את הלשנת למנהלת!”
ריקי נעצרת, היא מסתכלת על תהילה, מנסה לשדר רוגע. “אני לא סיפרתי למנהלת על הפלאפון שלך.”
“אני אמרתי לך, שהוא כשר! אפילו ווצאפ אין בו! מה הקטע שלך?!”
“תהילה,” ריקי מנסה לשמור על טון שקט, “תרגעי בבקשה. מה המנהלת אמרה לך?”
“בגללך היא תעיף אותי מהבצפר!” תהילה משתנקת. “יאללה, למה נשארתי פה בכלל? הייתי צריכה לעוף מפה לפני שנתיים כבר! צרחה עלי זאתי מול כולם.”
“אני אדבר עם המנהלת,” ריקי מנסה “היא לא-“
“לא צריך טובות!” תהילה נועצת בה מבט נזעם, “ראיתי מה יצא לי מזה שאני סומכת עליך.”
*
בפעם השלישית היא עונה.
לא אומרת מילה.
“תהילה,” ריקי משתדלת להיות עניינית, “דיברתי עם המנהלת בסוף היום על המתכונת בדקדוק שפספסת. היא הסכימה שמחר נעשה את זה ביחד, הזזתי תלמידה אחרת ונעשה את זה בשיעור שלישי-רביעי, תבואי לחדר מורות ונמצא כיתה ריקה.”
שקט מהצד השני.
“את תבואי מחר, נכון?” ריקי שואלת.
היא לא עונה.
“תראי, תהילה,” ריקי מנסה שוב, “אני יודעת שאת כועסת על כולם, אני יודעת שאת מאוכזבת. ואני מבטיחה לך שאם תתני לי הזדמנות, אנחנו נשב ונדבר ונראה מה בדיוק קרה שם עם הפלאפון. אבל אני מתחננת אליך, באמת, מתחננת – אל תוותרי עכשיו. נותרו לך רק עוד ארבע בגרויות, ויש לך תעודה ביד. בבקשה. גם המנהלת רוצה שתהיה לך בגרות. את יודעת את זה.
“ארבע שנים השקעת, הגעת לתיכון, למדת, ניגשת למבחנים למרות שהיה לך קשה – אל תוותרי עכשיו.
אני יודעת שאת יכולה. ואנחנו נשלים את המתכונת ונלמד לבגרות בדינים בשבוע הבא.
בבקשה, תהילה. אם יש לך עוד טיפת אמון בי – רק תבואי.”
ולמחרת, רבע שעה אחרי תחילת השיעור השלישי, כשריקי המיואשת כבר מערבבת את הקפה שלה ומתלבטת אם לבדוק מבחנים או לקרוא לתלמידה שהזיזה-
י”בתית עם קפוצ’ון שחור ופרצוף כרית דופקת על דלת חדר מורות.
ריקי רוצה לחבק אותה מרוב גאווה.
***
ריקי שומעת את דפיקות הלב שלה בתוך ראשה.
עכשיו היא נזכרת שבכל פעם זה קרה לה. היא לא בוכה. כנראה כך הגוף שלה מפצה על זה.
ראשה שעון אחורה בריפיון על מיטת בית החולים, עיניה עצומות. היא מנסה לנחש באיזה כיוון ישראל עומד, “לאן היא הלכה?”
“להביא את הטפסים לחתימה.” ישראל עונה. הוא בכלל בצד השני.
מסיטה את ראשה לעברו, פוקחת עיניים אדומות ועייפות. גם שלו נראות אותו דבר.
“גיבורה שלי,” הוא מנסה.
היא מנידה בראשה בחדות, “לא. אני לא. אני מרוסקת לחתיכות, ישראל. הפעם אני גמורה.”
היא יודעת מה יקרה. היא תתנצל, הוא יכעס. ינסה להסביר לה שה’ נתן ה’ לקח יהי שם ה’ מבורך, אבל היא תישאר מרוסקת. כי היא יודעת שזה אולי היה הצ’אנס האחרון –
הדלת נפתחת, שתי נשים נכנסות פנימה. ריקי עוצמת את עיניה חזרה.
“וזו רבקה – ” האחות החייכנית עם הבובו גוררת את מד לחץ הדם המתגלגל אל מיטתה של ריקי. “רבקה האלופה, שמתגברת על הכל.” היא מתכופפת כדי להרים את התקע, “רבקה תכירי, זו הסטאז’רית המתוקה שדיברנו עליה שתתלווה אלינו לתהליך – רגע, איפה הדפים? אויש נו השארתי על הדלפק… טוב, תמדדי לה לחץ דם, אני כבר באה.”
רשרוש עדין נשמע כשהסטאז’רית מחברת את התקע לשקע.
עוברות כמה שניות לפני שהיא לוחשת בהיסוס, “אפשר?”
ריקי נושמת עמוק ומושיטה לה את זרועה השמאלית. המכשיר מזמזם ומתהדק. היא רושמת כמה מספרים, ואז מתרחקת.
ריקי פוקחת את עיניה לאט, מסתכלת על המכשיר הנגרר אל הצד השני, וסוף סוף מרימה את עיניה אל הבחורה שבחדר.
נשמתה נעתקת.
“תהילה?!” היא מנסה לבלום את הצעקה, שיוצאת יותר כמו לחישה.
סומק ורוד מטפס על לחייה של האישה הצעירה העומדת מולה. “היי.. המורה.”
“אני – את – ” ריקי לא מוצאת מילים, “את – “
“כן,” תהילה מצחקקת במבוכה, “אני פה בסטאז’.. האמת מזה התלבטתי אם להיכנס לפה, ראיתי את השם שלך וישר זיהיתי. חשבתי אולי לא יהיה לך נעים, אבל אז אמרתי שאני חייבת..” קולה דועך.
ריקי לא יודעת מה לומר, ההלם חונק אותה. עברו למעלה מעשר שנים מאז מסיבת הסיום שלה. פגשה אותה אולי פעם אחת מאז. היא לא מצליחה להציב את הנעלמים. מה קורה פה?
“איך?” זו המילה היחידה שהצליחה להפיק מפיה.
תהילה נועצת את מבטה ברצפה כמה שניות לפני שהיא עונה, “היה לי קשה. מאוד. ועדיין קשה. כמעט נשרתי איזה שבע פעמים בדרך, אבל… לא הרשתי לעצמי. כי ידעתי שאם אני רוצה, אני יכולה.”
וכשישראל מבין שמשהו מתרחש ויוצא מהחדר בשקט, ריקי כבר לא מצליחה לכלוא את הדמעות בעיניה.