בעוד ארבעים

אני מזיזה את הבגדים מערימה לערימה, לא יודעת מה לבחור. את הז’קט בייקר
בצבע בורדו והחצאית הלבנה? את השמלה הירוקה עם הכפתורים השחורים? או סתם בגדי בית נחמדים?

זה בכלל לא סתם. אומרים שהתוכנה הזו בונה אותנו לפי זיהוי עיצובי
והמאפיינים התרבותיים שלנו. זה אלוף! אני מתרגשת וחוגגת לי בשקט בפעם השמונה מאות
להיום את העבודה שלי בתור סטייליסטית. כניסה כזו עולה בסביבות אלף מאתיים שקלים,
ובגלל העבודה שלי, נתנו לי המתכנתים של הסימולטור המדהים הזה כניסה אחת חינם, כדי
שאמליץ ללקוחות.

אין ספק שזוהי חשיבה עסקית, אני מודה בפני, תוך כדי שמחפשת את משקפי
השמש, והמחשבות שלי הופכות להיות מקצועיות מאד עם שהן שולחות זהרורי אושר. ברור לי
שאמליץ ללקוחות על הסימולטור הזה. זה ייתן להן דחיפה לכיוון של דיאטה, כשצריך,
לכיוון של שתיה מרובה לעור הפנים שלא מזיקה לאף אחת ובטח לא לאסתי שבקושי שותה, וזו
תהיה טלטלה של ממש אם היא תראה את עצמה מקומטת בעוד ארבעים שנה. זה יזרז אותה
לשתות. ככה היא תראה זוהרת ורעננה. כמוני, אמן.

אז על מה להחליט? אני סורקת את הקולבים ותוך כדי כך מביטה בשעון, אויש
לא! עוד חמש דקות אני צריכה להיות מוכנה!

כמו תמיד במצבי לחץ אני עוצמת עיניים ובוחרת את הקולב הראשון. טוב.
בגדי עבודה הכי מהוקצעים שיש. החצאית הישרה הכחולה, החולצה הלבנה והז’קט השחור עם הפרח
האדום שם בצד. מתאימה נעלי עקב שחורות, מעבירה סרוק קל בפאה, איפה התיק השחור? מצוין.
מפתחות של הרכב, בקבוק מים. צריך משהו נוסף?

אני רצה. חבל על כל רגע.

אין ספק שזוהי חשיבה עסקית, אני מודה בפני, תוך כדי שמחפשת את משקפי השמש, והמחשבות שלי הופכות להיות מקצועיות מאד עם שהן שולחות זהרורי אושר. ברור לי שאמליץ ללקוחות על הסימולטור הזה. זה ייתן להן דחיפה לכיוון של דיאטה.

•  

המצלמות סורקות אותי מכל הכיוונים. לא רק אותי. גם את המפתחות של היונדאי
שלי. הפקידה שם מסבירה לי משהו על הקשר בין סוג הרכב לאופי הלקוח. את משקפי השמש,
את המוצרים של VICHY
שנמצאים דרך קבע בתיק היד. הם ממש מצלמים את הסוג של האנטי אייג’ינג שלי!!! וואו! אפילו
את היומן הדיגיטלי שלי הן סורקות, עם כל השמות של הלקוחות והתמונות שלהן. זו תוכנה
מהפכנית, אני לא מצליחה שלא לצחוק צחוק מופתע ומתרונן מאד. הדברים המגניבים האלו.
וואו.

בחמישים הדקות שהמערכת מעבדת נתונים ובונה אותי בעוד ארבעים, אני מצטערת
שלא הבאתי אתי את המחשב הנייד עם האילוסטרייטור שמאפשר לי לבנות סקיצות עיצוב
חדישות. אז באין ברירה אני מעלעלת בעלון תדמיתנות המונח שם. שיחה משיפי קוטעת
אותי. היא מבקשת פגישה דחופה להיום, לפני השבע ברכות של אחותה. בדיוק בגלל זה
היומן הדיגיטלי תמיד עלי.

אני שותה קצת מים מהתמי 4 שבפינת ההמתנה. מוצר חובה בכל חדר המתנה.
נראה לי שאקנה כזה גם למשרד החדש שלי. מכל מקום אני לומדת ולוקחת משהו. חושבת על
מסיבת החומש של דודי שלי ועל העוגה שאכין לו, למתוק הזה, שלומד בסלון שלנו בקול פעמונים.
אני רוצה שתהיה לו עוגה שתשווק אותי מהדלת האחורית, כמי שמוציאה מתחת ידה זהב,
ולכן אופה לו היום את העוגה הכי מקסימה שיש, שתי קומות ובובת ילדון מחזיק ספר.
בינתיים אני מכינה לי רשימת קניות. כולל בצק סוכר, שלא אשכח.

“אפרת?” מחייכת אלי נועה הפקידה ופותחת את הדלת השמאלית.
הבטן שלי מתהפכת. אני רוצה, אבל קצת קשה לי לקום. כאילו הרגליים שלי כבר רועדות.
ארבעים שנה הן לא עניין פעוט. רגע לפני אני נושאת עיניים למעלה. מבקשת מהשם שייתן
חיים ובריאות ושמחה בארבעים השנה האלו.

רק אני ומסך ענק. לרגע אני רוצה לעצום עיניים ולא לראות. אבל אני
מתאמצת להתגבר על הפחד הזה ופוקחת אותן.

ביפ. אאודי A1 נדלקת על המסך. בצבע כתום. רכב החלומות שהייתי מרשה לעצמי אם לא
הייתי חולמת להכניס לתוכה את ששת הילדים שלנו, במשכורת שמתחלקת ביניהם… אישה
מצודדת בשמלת מעטפת ירוקה וכפתורים שחורים (מה, זה יהיה אז עדכני?) ניגשת אליו עם
בקבוק מים ביד. מדליקה מזגן. מפעילה מוזיקה. הי! זה “הרועה הבודד” בחליל
רועים. איך הם יודעים? אני מהופנטת. הם סרקו גם את העדפות המוזיקה שלי בנגן! נוסעת
לעבודה. אני דומה לי. אין ספק. הפנים שלי לא ממש מקומטות, המים עשו את שלהם.

האאודי חונה ואני יוצאת בתיק אדידס קטן וכסוף לכיוון השער החשמלי.
החיוך שלי מתוח כזה – בכוונה? או שזו התוכנה שמעוותת את הפנים?

עולה למשרד שלי. טוב. איך המשרד שלי נראה הם ידעו כי נתתי להם כתובת.
יש כרזות מכל הכיוונים ובלונים, עכשיו אני מחייכת את החיוך יותר מתוח. מה זה. אני
לא מבינה. שני! שני יוצאת מהחדר שלי. שני הבחורונת הזו שאני חונכת עכשיו נראית
גברת אמתית. היא לוחצת לי את היד. מזמינה אותי למסיבה.

ביפ. אאודי A1 נדלקת על המסך. בצבע כתום. רכב החלומות שהייתי מרשה לעצמי אם לא הייתי חולמת להכניס לתוכה את ששת הילדים שלנו, במשכורת שמתחלקת ביניהם… אישה מצודדת בשמלת מעטפת ירוקה וכפתורים שחורים (מה, זה יהיה אז עדכני?) ניגשת אליו עם בקבוק מים ביד. מדליקה מזגן. מפעילה מוזיקה. הי! זה “הרועה הבודד” בחליל רועים. איך הם יודעים?

איך לא קלטתי. היום – בתאריך הלועזי, אני בת עשרים ושבע. עוד ארבעים
שנה אהיה מחויבת לפרוש, אם אמשיך לעבוד בתור שכירה בחֶברה שאני כל כך אוהבת היום.
אז זוהי מסיבת פרישה.

אני חוזרת לאאודי ופונה למשרד נסיעות, רוכשת כרטיסים לספרד. ההדמיה
מסתיימת ואני קמה עם טנקים בלב. מישהו פספס כאן משהו.

נכון שאני אוהבת סטייל. בטח שהעבודה חשובה לי ממש. אבל לא ככה. זו לא אני! קשישה משועממת, פנסיונרית חסרת תכלית, שמכינים לה בלונים והיא רואה את הכיוון החוצה, מנסה לבדר את עצמה. אני לא איזו וורקהוליסטית, בלי שום עולם פנימי, בלי ערכים, בלי בית! אם הם היו סורקים את הלב שלי, את המחשבות שלי, הם היו מוצאים שם את דודי ואת האחים שלו שעוד יבואו ואת העוגה למסיבת החומש ואת הסיר עם המרק שאכין גם בעוד ארבעים שנה! אוף. מה עשו ממני.

נועה ניגשת אלי, שמה יד על הכתף שלי. “קשה, מה?” היא מחייכת
בהשתתפות. “זו נשמעת תוכנה חלומית, אבל אנשים לא מבינים גם כמה היא מציפה
רגשית.” “זה לא זה,” אני רוצה לומר לה, ודווקא אני שיודעת לדבר היטב,
לא מוצאת מילים.

היא מצביעה לי על פינת השתיה. ובאופן דווקאי לחלוטין אני מכינה לי כוס
קפה, עם שתי כפיות גדושות סוכר וכפית ענקית של נס. דווקא לי. אחר כך אלך לקנות
בורקס ורוגלך. הם לא מבינים. גם אני לא מבינה מה צורח בי כל כך.

“אני רוצה עוד הדמיה.” נועה נרתעת מעט. בטח רואה את הגצים הפורצים מעיני. אני קובעת אתה יום ושעה. “כן, על חשבוני. אחר כך אתן לכם כמה טיפים לדיוק, ואם תרצו תשלמו לי. התמונה שאתם מציירים מעוותת ממש.” ואני מכתיפה את האדידס שלי ורק מסננת “שלום”.

•  

אני מכניסה ליומן הדיגיטלי תמונות של הילדים והרבה פעילויות שאנחנו
ממילא עושים יחד, רק שאני לא כותבת אותן בדרך כלל. משחק פלסטלינה מחר בארבע. אפיית
עוגה למסיבה של דודי, תור למרפאה בעיסוק עם ריקי, אני יודעת שהוא כתוב בלוח הבית.

 – בעצם את היומן הדיגיטלי
אשאיר בבית ואקח אתי רק את לוח השנה. אציין שם את העוגה ואת הפלסטלינה. לובשת
חולצת בית נוחה, הפאה עושה אותי אישה עובדת, אני מחליטה, ומגלה שאני שורטת את עצמי
מרוב גרוד ביד. המטפחת הסגולה הופכת אותי להרבה יותר ביתית וכשאני קושרת אותה מול
המראה אני אומרת לי את המשפט שאני אומרת תמיד ללקוחות שלי: “אנחנו אוהבות
שהחוץ משקף את הפנים שלנו.” אבל למה אמרתי את זה בטון של סטייליסטית ולא נגיד
של “דודי, תלמיד חכם צריך לשמור על הבגדים שלו”? אוף!

אז אני מרימה את המוצץ של ימי ומכניסה אותו לכיס של החולצה שלי. כמו
קנגורו. מחפשת תיק רגיל. אני צריכה תיק רגיל אם אני לא רוצה להראות פנסיונרית
משועממת בעוד ארבעים שנה. התיק שקיבלתי בבית חולים כשמאיר נולד. טוב שלא זרקתי
אותו. בלאו הכי אני נוסעת במונית, לא נורא. אני נאנחת בהשלמה. דוחפת לכחול סגול
המקומט הזה ציורים של מאיר ומחברת קשר של ריקי. שיִסרקו את זה! שיראו איזו אמא
אני! שולחת נשיקה לתמונה הענקית בסלון, שם אנחנו משפחה מאושרת על הקנווס.

רוצה לחפש קרוקס שפעם קנו לי ומעולם לא נעלתי, אבל מחליטה לוותר.
המראה שלהם גורם לי לדחיה ממשית, ואני מקווה שעד עוד ארבעים שנה ימציאו נעלי בית
שהן גם נוחות וגם יפות. הייתי נוסעת באוטובוס אבל אין לי רב קו. חבל.

נועה מחייכת אלי פחות. היא כנראה נבהלה בפעם האחרונה. מכניסה אותי
לחדר עם המסך ואני עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה עמוקה. תתגברי! אני נוזפת בי
ופוקחת אותן.

אני יושבת בגן משחקים עירוני עם שלושה קטנטנים שדומים מאד לדודי שלי,
כנראה הנכדים. הפנים שלי מקומטות, אבל שלוות. העיניים שלי – אלו שעל הכיסא, לא
המדומות – מתמלאות דמעות. אני מאכילה תינוקת מתוקה בול ריקי, כפית אחרי כפית פרות
מרוסקים או משהו כזה. מאיצה בה כבר לפתוח את הפה. זה חלוק, נכון? הוא דווקא נחמד.
והשמנתי (טוב, זה בגלל שהייתי מוכרחה להכניס בורקס גבינה לשקית של בית ההחלמה!)
לידי יש תיק שחור קצת דהוי. מציצה מתוכו חפיסה. מה כתוב עליה? NORMALOL. אוף. אני מכירה את זה
מהלחץ דם של סבתא. איזה אכזריים הם שם, עם התוכנה הזו. אז לא אוכל בורקס, שיירגעו.
אני שעל המסך מפהקת. נראה לי שמשעמם לה. לי. היא לא שמחה. אני על הכיסא צבוטה. לא
ככה רציתי. לא ככה. הם לא מבינים אותי בכלל. הכתפיים שלי נשמטות. התוכנה הזו לא
מצדיקה את המחיר נקודה.

אני יוצאת. נועה סוקרת אותי והטון שלה נשמע לי ממש ציני כשהיא שואלת
אם לקבוע לי הדמיה נוספת.

“לא,” אני עונה לה, ומבינה שאין לי שום כעס עליה. ואפילו לא
טיפים. אני צריכה זמן כדי להבין מי אני רוצה להיות בחיים שלי. מה אני רוצה מעצמי.

זה חלוק, נכון? הוא דווקא נחמד. והשמנתי (טוב, זה בגלל שהייתי מוכרחה להכניס בורקס גבינה לשקית של בית ההחלמה!) לידי יש תיק שחור קצת דהוי. מציצה מתוכו חפיסה. מה כתוב עליה? NORMALOL. אוף. אני מכירה את זה מהלחץ דם של סבתא. איזה אכזריים הם שם, עם התוכנה הזו. אז לא אוכל בורקס, שיירגעו.

אני לא קרייריסטית. לא.

אני כן אוהבת את העבודה שלי. אפשר?

ואני אוהבת גם את דודי ואת ימי שלי. ומאושרת באיש שבחרתי לחיות אתו את
חיי.

ככה יהיה הבוקר שלי, ממחר, כשאני לא רק סטייליסטית ולא רק אמא-בננה,
ככה אקום לי בבוקר: אלביש את דודי בשירים וחיבוקים, אספר לו את הסיפור על הגאון
מוילנא והציצית. אכין לו עוגה עם שוקולד וסוכריות, ככה הוא ביקש. אדגדג את הרגליים
של ימי תוך כדי שאני מלבישה אותה ועושה לה קוקיות קלושות עם גומיות בצורת מיקימאוס
מתוקים. אחזיק את הפיג’מה שלה ואסניף את הריח הממכר הזה של להיות אמא מרככת כביסה
ומרככת בכלל.

המחשבה על כך שבעוד חצי שעה יש לי פגישה ראשונה, תגרום לי לזמזם את
חליל הרועים תוך כדי, ולפתוח את הראש שלי למיליון יצירתיות, לכן אצייר לדודי
קומיקס מצחיק ואחביא לו את זה בתוך הקלמר, בקופסא של המחדד. הוא יצחק קצת בשיעור,
ויסתיר את זה מהרב’ה. המחשבה על כך מגלגלת לי צחוק ובזכותו אבחר לי ז’קט בצבעים
חיים יותר לעבודה ואשתה שלוש כוסות מים ברצף.

היומן הדיגיטלי שלי יזכיר לי את הפגישה הבאה. המנגינה שלו תהיה…
תהיה דודי שר “וזכני לגדל” תוך כדי שימי צועקת לה ברקע. ואני אספיק לצלם
את מאיר לוקח את דודי לחיידר, כי זה אושר.

זו דיפוזיה. זו מין פשרה שאני עושה לעצמי כדי לרקוד לצלילי כל החלילים.

לא.

זו אינפוזיה שמזריקה לי בכל רגע את מה שהלב שלי צריך.

אם היתה הדמיה שמצליחה לראות אותי כולי בעוד ארבעים, היו מביאים שם אותי חוגגת מסיבה משפחתית גדולה בצימר יפהפה ומעוצב. אישי יגיד דברי תורה. ריקי בעלת החוש הטכני תקרין מצגת שהכינה ברוב כישרון. הילדים יעלו זכרונות ילדות מצחיקים. הנכדים יתרוצצו מסביב וימשכו במפה האקסקלוסיבית וכמעט יהפכו את השלחן. הבוסית תשגר מרחוק זר גרברות כתום וסגול ומפיץ ריח של אברקרומבי. אני אחייך, וקשת צפופה של קמטים תתהווה מן העיניים ועד קצה החיוך. הקשת הזו יפה לי כל כך.

אני אמא. אני אשה. אני אפרת.