הייתי מוכרח להתגלש עם הראש למטה במגלשה הכתומה.
ניערתי את הראש וניסיתי להזכיר לעצמי שזה רצון טיפשי לגמרי. אני בן שמונה עשרה, המגלשה הכתומה היא באורך הרגל שלי ובגינה יהיו המון ילדים שיחשבו בצדק שאני לא נורמלי.
הילדה בת השש עדיין חיכתה בסבלנות שאחצה איתה את הכביש. “בואי,” אמרתי לה כשהכביש התרוקן. צפיתי בה כשרצה לגינה בזרועות פרושות, טיפסה על המגלשה הכתומה והתגלשה בה בחיוך גדול עם הראש למטה.
נאנחתי. עכשיו, כשהילדה התרחקה ממני, הרצון הזה היה נראה לי אווילי לגמרי, בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
“לרנר!” אבוקסיס קרא לי משער הישיבה. “הבאת קולה?”
נופפתי לו בשתי הפחיות האדומות. אפרים אבוקסיס רצה לסיים את הפחית כאן ועכשיו ליד השער. ידעתי את זה, כי הרצון שלו מילא לי את כל תאי המוח, עד שכמעט לא הצלחתי לזהות מה אני רוצה.
מה שאני רציתי, היה להניח את הפחית במקרר הזעיר בחדר ולשמור אותה לערב.
אפרים פתח את הפחית בתנופה ונשען על גדר האבנים. “אתה לא שותה?”
“אני…” לפני רגע רציתי לשמור את הפחית. הייתי חייב לזכור את זה.
פעם, כשהייתי צעיר יותר, הרצונות הסותרים האלה בלבלו אותי כל כך עד שהרגשתי בחילה. רציתי לברוח ולצרוח בו זמנית מרוב תסכול.
היום זה קל יותר.
את הרצון שלי אני צובע בתוך המוח במרקר צהוב זורח. לרצונות של האחרים אני נותן גוון אפרורי יבש, וככה אני לא מתבלבל.
כמעט.
“קר,” הצטמרר אפרים והרחיק את הפחית מפיו. עכשיו הוא רצה להשליך אותה לפח למרות שהגיע רק עד החצי. לפתי בחוזקה את הפחית הקפואה שלי. אני לא אכנע לרצון של אפרים. אין סיכוי. אני שומר את הפחית שלי ומניח אותה במקרר למשמרת.
“קר,” הצטמרר אפרים והרחיק את הפחית מפיו. עכשיו הוא רצה להשליך אותה לפח למרות שהגיע רק עד החצי. לפתי בחוזקה את הפחית הקפואה שלי. אני לא אכנע לרצון של אפרים. אין סיכוי. אני שומר את הפחית שלי ומניח אותה במקרר למשמרת.
חציתי את החצר הקטנה עם הפחית הצוננת עטופה בכף ידי.
“אתה הולך?” קרא אחריי אפרים.
“כן, נכנס ללמוד.”
הוא הניף את ידו לשלום ואני מיהרתי קדימה.
“חנן! תעצור שנייה, מה אתה רץ?”
נעצרתי באנחה.
דודי התנשף מאחוריי, לחייו וורודות ממאמץ. “מה אתה רץ?” הוא גער בי. “מי רודף אחריך?”
“אתה.” ציינתי, אבל עצרתי למענו. כבר ידעתי מה הוא רוצה עוד לפני שפתח את פיו. הרצון שלו הסתלסל בתוכי, ארוז בעטיפה זוהרת ומפתה.
“אנחנו עושים ערב על הגג היום,” אצבעותיו העבות פרטו על כלי מיתר דמיוני. “ואנחנו צריכים את הגיטרה שלך.”
משכתי בכתפי ונאבקתי בצבעים. זה אפור! זה אפור, חנן! אתה לא רואה? לא רציתי לעלות לגג ולנגן עד שיעלה השחר. אין שום סיכוי שאלמד משהו אחר כך במשך היום.
“שמעוני יכול לקחת אותה אם הוא רוצה.”
דודי נשף בבוז. “לעשות רעש עם המיתרים גם אני יודע. אנחנו צריכים אותך, אוף! אתה רוצה שאכרע ברך כדי לשכנע אותך?”
“אם יש לך כוח.”
הוא כופף את ברכיו לחצי קידה והזדקף בקושי. “אז אתה בא? נהיה שם בערך באחת עשרה. טרודל יבוא עם המפוחית ואליהו יעלה עם החליל.”
ודודי ישיר, ידעתי את זה. הוא עשה את זה טוב, וזה היה כמעט הדבר היחיד שהוא עשה טוב כל כך.
עצמתי עיניים, והכמיהה של שנינו התנחשלה בתוכי. רציתי להיות שם, עם הקור החריף הירושלמי, עם החברים שלי סביב, הכלים והאקורדים. רציתי להיות שם כל כך, עד שהראש שלי כמעט הנהן מעצמו.
זה כבר לא היה רק דודי שרצה. זה הייתי אני. הייתי כמעט בטוח שזה אני.
אפור אפור אפור אפור. כיסיתי כל פיסה של צהוב זורח באפור יבשושי. מילאתי את כל תאי המוח שלי בגרגרי אבק עד שכמעט השתעלתי.
“לא,” אמרתי לו ופקחתי עיניים. החזה שלי כאב. “תיהנו, אבל אני חייב לישון הלילה.”
בשמונה בערב יצאתי מבית המדרש וירדתי לחדר האוכל. לא הייתי רעב. תכננתי להסתפק בירקות חתוכים ובקצת קרקרים. ליותר מזה לא היה לי כוח.
דודי כמעט התנגש בי כשחציתי את הסף. “ערב,” הוא נופף לי. עכשיו הוא לא חשב על הקומזיץ שמחכה להם הלילה. עכשיו הוא רק רצה ארבע פרוסות לחם עם חמאה, הר של ירקות וגבעות של ביצה מקושקשת.
לאאאאאא.
לא רציתי ביצה. אני לא סובל את הביצים כאן. הן תמיד שרופות או צמיגיות וגורמות לי לתהות למה בכלל חשבתי שאני אוהב חביתות.
אבל עכשיו, כשדודי פנה אלי, לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מעל לחם, חמאה וביצים.
תלך מפה, חשבתי נואשות. לך, ותן לי לקחת את מה שאני באמת רוצה! לא רוצה לקחת ביצים, דודי, ואתה לא תכריח אותי.
דודי פטפט על משהו לא חשוב, לא הצלחתי לשמוע מה, ועיניו שוטטו בינתיים על פני הבחורים שהתגודדו ליד מיכל הביצים. הרגליים שלי רצו לפסוע קדימה, להצטרף אליו עם צלחת ולקחת מלוא הכף פירורים צהובים חלבוניים.
נטעתי אותן בכוח ברצפה הסדוקה.
לא הולך. לא רוצה. כשנכנסתי לפה רציתי… מה רציתי בעצם?
שני בחורים נוספים נעצרו לידינו, והצטרפו לשיחה של דודי עם עצמו. אילו רק לא היו פונים אלי… אבל הם כן דיברו איתי. לפי תנועות הידיים שלהם הם אפילו התווכחו איתי, אפילו שלא הבעתי שום דעה.
עכשיו הצטרפו למשאלות שלי גם מיונז שתיעבתי, מלפפון חמוץ שגרם לי לבכות בגיל שלוש, ועוד לחם, נוסף על אלה שאילץ אותי דודי לרצות.
שתלתי את הרגליים שלי במרצפות וקיוויתי שהפנים שלי לא נראות מוזר מדי. הרגשתי מכווץ, מעוך. חבל נחוש משך אותי אל מוצרי מזון שלא אהבתי, ואני נאבקתי בו חזק כל כך, עד ששריריי הרגליים שלי צרחו.
עמדתי שם, עד שהתור הידלדל קצת, והחברים שלי הלכו לכיוונו. ואז לקחתי נשימה עמוקה והתרכזתי בתכנון הראשוני שלי; ירקות וקרקרים, בצהוב זורח וברור.
בשמונה וחצי כבר יצאתי, והתנערתי מכמה בחורים שקראו לי כדי לומר משהו. זה היה יום ארוך ומתיש, ורציתי רק ללמוד שעתיים וללכת לישון. לא רציתי שום תשוקה אחרת שתבלבל אותי עכשיו.
הנייד שלי צלצל ועניתי לו בהקלה. הכי נוח לדבר בקלות בפלאפון. אנשים רחוקים מעבר לקו לא משתלטים לי על המוח, ובחורים אחרים שחולפים על פניי, בדרך כלל לא מפריעים לי באמצע השיחה.
יש לי חברים שמדברים עם ההורים שלהם פעם בשבוע, בקושי. אני מוכרח לנהל שיחה יומית. בניגוד לחברים שלי, להורים שלי אין ילדים אחרים שיכולים למלא את מקומי.
“חנני!” אמא השתעלה כשעניתי לה. “מה נשמע? איך אתה מרגיש? אכלת כבר? אתה עדיין רעב?”
“קרקרים עם ירקות,” סיכמתי לה קצר וקולע.
“זה כלום,” הצטערה אמא. “עד שתחזור הביתה לא יישאר ממך כלום. למה שלא תאכל לחם אולי? וביצים?”
“לא!” קטעתי אותה, חזק משהתכוונתי, ואמא נבהלה והשתעלה שוב.
“אפיתי עוגת ליקר בננות היום,” היא סיפרה כשהתאוששה מהשיעול האחרון. “בשיעור של אבא סיימו מסכת ברכות, ואבא מאד רצה להביא להם משהו.”
“יפה מצידו.” דמיינתי את אבא שלי, נמוך וקטן, מחליק בתקווה על זקנו הקצוץ הלבן, ומותח את זרועותיו קדימה, עם המגש הירוק של אמא.
אם זה היה תלוי בו, הוא היה מביא כל יום עוגות וקפה לשיעור שאירגן. פעם, כשהשיעור רק התחיל לבצבץ, אמא הייתה אופה מדי ערב מגש עוגות מלא.
כשאבא היה חוזר עם המפתח של בית הכנסת מתנועע בין אצבעותיו, אמא הייתה קמה לקראתו לאט, בעיניים פעורות. “נו? איך היו העוגות?”
“מצוינות.” היה אבא מפרט. “נהנו מאד, תודה.”
ואז, יום אחד, זה נגמר. אף אחד לא לקח לאבא את הארגון של השיעור, אבל את העוגות לקחו לאמא.
הרב שטלר שמסר את השיעור, ביקש מאבא בעדינות להפסיק. “האכילה גורמת לפטפוט,” הוא העיר לו. “וזה גוזל לנו זמן יקר מהשיעור. חבל, נכון?”
לא ראיתי איך אמא הגיבה כשאבא סיפר לה מה נגזל ממנה. שמחתי שלא הייתי צריך לשאת את הזיכרון הזה.
“חיסלו את המגש!” התפרצה אמא למחשבות שלי. “פשוט חיסלו אותו עד הפירור האחרון! אבא היה המום! הוא עוד חשב שיישאר לך משהו, כשתבוא הביתה.”
“לא נורא.” הרגעתי אותה. “ו… הרב שטלר? איך הוא הגיב?”
המילים פשוט התפוצצו מאמא, כאילו כבר השתוקקה שאשאל. “לפני כמה דקות אישתו התקשרה לבקש את המתכון! עד כדי כך! אתה קולט? זה אומר שנהנו מאד!”
“וואו!” התרשמתי ברצינות.
מישהו משך בזרועי. משכתי את הזרוע חזרה אלי והפניתי אליו את הגב. באמת! אני באמצע שיחה!
“לרנר!” לחשש הבחור שזיהיתי במעורפל. “כשתסיים, אפשר את הפלאפון שלך? אני רוצה לעשות שיחה חשובה.”
נפנפתי אותו בתנועת יד מהירה וחשקתי בכוח את שפתיי.
בבת אחת השתוקקתי למתוח את אחיו של הבחור הזה. להתקשר אליו ולהפחיד אותו, ולצחוק בקול כשיאמין. מה עובר עלי? אני אפילו לא יודע מי זה האח שלו! ממתי אני מותח אנשים?
“לא יכול,” לחשתי בכעס לעברו. “אני באמצע שיחה עם אמא שלי!”
התרחקתי ממנו מהר ככל שיכולתי וחיכיתי בנשימה נעולה שזה יעבור.
“אבא רוצה אותך,” נפרדתי מאמא שלי וקולו הצרוד של אבא ברך אותי בערב טוב.
“הרב שטלר ביקש ממני לארגן מסיבת חנוכה ללומדים,” בישר לי אבא. “הוא רוצה משהו שמח, עם מוזיקה ושירה. אמרתי לו שהבן שלי מנגן מאד יפה על גיטרה.”
“ואז אשתו ביקשה את המתכון של הגיטרה?” מלמלתי.
“אה?” תהה אבא, ואז התעשת. “לא חשוב. המסיבה היא בנר חמישי של חנוכה. אתה תבוא, כן?”
“נר חמישי?” משהו הבהב בראשי. לא נר. המסיבה.
“יש לנו מסיבה בישיבה,” פלטתי במצוקה. “בדיוק בנר חמישי, לפני שנוסעים הביתה!”
“בדיוק אז?” נחרד אבא. “אי אפשר לעשות ביום אחר?”
“ואתה?” ניסיתי. “את המסיבה שלכם אי אפשר לקבוע ליום אחר?”
“אי אפשר.” הודיע אבא נחרצות. אמא השתעלה ברקע. “זה היום שהרב שטלר אמר. לא בטוח שהוא יוכל לבוא ביום אחר.”
כיווצתי את עפעפיי בתסכול.
“אני חייב להיות במסיבה,” הצמדתי את הנייד לפי, כאילו זה יעזור לאבא להבין. “זה… אני חייב את זה. אני מחכה לזה כבר מהקפות שניות!”
אמא שאלה משהו, ואבא לחשש לעברה: “הוא לא יכול. יש לו מסיבה.”
“אז לא?” אבא חזר אלי עכשיו. הבנתי ככה, כי הקול שלו כבר לא לחש.
“מצטער.” הלוואי שלא הייתי צריך לומר את זה. הלוואי שהרב שטלר היה… טוב, הלוואי שהוא היה מרשה לאבא להביא עוגות כל יום. נתחיל בזה.
“אז נשיר לבד,” סיכם אבא בהשלמה. “לשיר זה גם טוב.”
“טייפ,” השתעלה אמא מאחוריו. “אפשר להביא טייפ.”
“אמא אומרת שאפשר להביא טייפ,” דיווח לי אבא.
“כן.” הפה שלי היה יבש. “כן, טייפ זה רעיון.”
באחת עשרה וחצי הנחתי את הגמרא והלכתי לפנימייה. כשנכנסתי לחדר הרגשתי כאילו מישהו הצמיד לי שמיכה עבה וישנה מאד ישר לפרצוף.
“חנוק פה,” פתחתי במשיכה את החלון, ורוח ירושלמית יפהפייה צרבה את ריאותיי חסרות הסבלנות.
“קור אימים,” התלונן שריאל מהמיטה שלו. רק עכשיו קלטתי שהוא שכב שם. “תסגור, תסגור!”
כמובן שרציתי לסגור. באותו רגע ששריאל פתח את פיו, זה היה הדבר היחיד שעלה בדעתי. לסגור את החלון כי קר נורא.
רגע אחזתי במסגרת החלון, ואצבעותיי התעקלו סביבה. לפתוח, כי זה מה שרציתי. לסגור, כי זה מה ששריאל ואני רוצים. לפתוח. לסגור.
סגרתי בטריקה. לא היה לי כוח אלינו היום.
הלכתי פעם נוספת לבדוק את הנרות שלי, שהבהבו בעדינות בתוך בית החנוכייה, וירדתי בדילוגים לחדר האוכל.
נרתיק הגיטרה התנדנד על כתפי, וחבט בעליזות במותני. המעברים היו מלאים בבחורים שדהרו אל חדר האוכל, חלקם עם נרתיקים זהים לשלי, או תרמילים גדולים יותר.
מוזיקה תוססת התפקעה מחדר האוכל כמו בועות שמפנייה, והרגליים שלי דילגו קדימה, משתוקקות להצטרף אליה.
חיוך ענק ומטופש היה מרוח על פניי. לא יכולתי לשלוט בו. כולם סביבי חייכו ככה, מלאי ציפייה ואדרנלין מטורף.
עוד מעט תשטוף המוזיקה את אוזניי, אניח את הנרתיק בצד עד סוף הערב, ואז נרקוד בלי הכרה. אחר כך, בסוף הלילה, ייכבו האורות, וכולנו נשב על הרצפה ונייצר מוזיקה חדשה בעצמנו. הידקתי אלי את הנרתיק וחייכתי אל טרודי שנופף לי בהתלהבות.
כשנכנסתי פנימה, הרגליים שלי בקושי הצליחו לעצור. המון בחורים דיברו איתי בו זמנית, אפילו לא שמעתי מה אמרו כולם, וזה גם לא היה חשוב. רק חייכתי עד ששריריי הפה שלי כאבו, והרגליים שלי תופפו בחוסר סבלנות על הרצפות הישנות.
רציתי לרקוד. כאן ועכשיו והרגע. ועשרות בחורים אחרים שהחליפו איתי מילים וטפיחות שכם – רצו את אותו הדבר בדיוק. זאת הייתה התשוקה שלי, מבזיקה בצהוב זורח וזוהר – וגם הרצון שלהם במקביל. ולא יכולתי, וגם לא רציתי להפריד ביניהם עכשיו.
אחד הר”מים המבוגרים חלף על פניי בחיוך סלחני. “מתרגשים, אה?” הוא הצביע על הגיטרה שלי.
חייכתי במהירות והתחלתי לסגת. לא רציתי את הרצון שלו עכשיו. לא רציתי בשום פנים ואופן לחזור הביתה ולישון, הרחק מכל הרעש.
היה קל להתרחק ממנו. היה קל להיסחף אל המוזיקה ואל החלום המשותף שלנו להתלכד איתה ולקפוץ כאילו אין מחר.
רגע עקבתי בעיניי אחרי זקנו הלבן של הר”מ, והרצון העייף שלו, שעדיין דעך חלושות במוחי, עצר אותי לרגע.
נר חמישי הלילה. אי שם, בבית שלי, יושב אבא מוקף בחברים המבוגרים מהשיעור, והרב שטלר מוסר להם כנראה שיחה קצרה. עוד מעט הם ישירו, בקולות צרודים ונבוכים, ואמא תכניס מגש עוגות חדש. אחר כך, מהר מאד, הרבה יותר מהר ממה שאבא ירצה, הערב ייגמר וכולם ילכו הביתה.
בלעתי את רוקי.
אבא רוצה שאבוא, אבל הרצון שלו היה רחוק ומטושטש ולא שייך לי. ומאחוריי ומלפניי הייתי מוקף בכמיהה אחרת לגמרי.
אבא רוצה שאבוא, אבל הרצון שלו היה רחוק ומטושטש ולא שייך לי. ומאחוריי ומלפניי הייתי מוקף בכמיהה אחרת לגמרי.
איך אני יכול ללכת, כשאני וכולם ואני, נואשים שאשאר?
אלף חוטים קשרו אותי לחדר האוכל ואל השירים, ולא היה בי שום כוח להשתחרר מהם.
“לרנר,” מישהו משך בזרועי. “אתה בא?”
“כן,” רציתי לומר לו, כי הוא רצה שאבוא, כמעט חזק יותר משאני רציתי.
אבא יבקש שישירו משהו שמח, אמא תנסה להפעיל את הטייפ המרצרץ.
“לא,” אמרתי לו, אבל הוא כבר לא היה שם.
“לא,” ניסיתי להגיד לעצמי על רקע הרעש והמעגלים שכבר התחילו להסתדר סביבי. עצמתי עיניים, כיווצתי את שריריי פניי, וניתקתי כמעט באלימות את החוטים. תפסתי את הגיטרה שלי…
ואז רצתי. מהר, לפני שמישהו יקרא לי לחזור.
רצתי והשארתי את החוטים משתלשלים מאחורי גבי. ואולי מישהו שיתכנן לצאת מחדר האוכל יחליק עליהם, וירצה להישאר.
עליתי על האוטובוס, וכמעט אטמתי את אוזניי מפני המנגינות שעדיין היו שם. הרחקתי ממני את הגיטרה כדי לא לחשוב עליה.
ירדתי בתחנה ודהרתי מתנשף הביתה. לא לחשוב לא לחשוב. לא לחזור.
הבית היה שקט ולרגע הלם הלב שלי בחרטה. הייתי צריך לברר אם זה היום, אם הם לא שינו את התאריך או השעה או המקום…
“חנן!” אבא רץ אלי ותפס בזרועי, והאושר בעיניו הדהים אותי. “יופי! יופי שבאת! חיכינו לך! סיפרתי להם שיש לי ילד שמנגן מצוין בגיטרה, אבל הוא לא יכול לבוא. אז באת! איזה יופי!”
הוא היה להוט שאוציא את הגיטרה שלי ואנגן כבר. הלהיטות שלו בערה גם בתוכי והאצבעות שלי פתחו במשיכה מהירה את הרוכסן.
עשרה משתתפים מבוגרים ליוו אותי בעיניהם כשנכנסתי, אבל הם לא דיברו.
לא יכולתי לדעת אם הם רוצים שאנגן, אם הם רוצים לשיר בעצמם, או רוצים, כמו הר”מ שלי, קצת שקט.
וברגע זה, כשאבא אחז בזרועי בעיניים זוהרות, גם לא היה אכפת לי.
“אז באת בסוף,” אמר לי הרב שטלר שעמד והתבונן בי. הוא רצה לדעת. “איך זה קרה?”
התנשמתי והריאות שלי כאבו. חיכיתי רגע לפני שיכולתי לענות.
“כי רציתי,” אמרתי לו, והתכוונתי לזה.
2 Responses
וואו
מיוחד. חדמש