מה היה קורה אם לא הייתי פוגש את מני לפני חמש שנים בחדר אוכל, או אם הייתי פוגש אותו אבל הוא לא היה שואל אותי אם החלב טרי? ואם לא הייתי נותן לו את הקפה שבדיוק הכנתי לעצמי, והוא לא היה מכין לי קפה חדש בתמורה?
אותו דבר, למען האמת. כלומר הייתי נשאר עדיין רווק בן שלושים ואחת, ומני רווק בן שלושים ושתיים. עדיין, לא הייתי יודע את כל מה שאני יודע בזכותו.
אני חושד שהחלב ההוא כן היה חמוץ קצת, וכשמני ראה שאפילו טריות של חלב אני לא מזהה, הוא החליט שאני זקוק לכמה שיעורים חשובים על החיים.
מאז, אני עדיין תלמיד שלו.
די מהר מני גילה שאין לי כמעט הצעות. בניגוד אליו, שנפגש אחת לשבועיים בערך, לי היו שתי הצעות לחודש בממוצע, ובדרך כלל הן לא התקדמו לכלל פגישה.
“בוא נעשה סימולציה של פגישה,” הוא הופיע ערב אחד בחדר שלי. העפתי מבט מודאג בחבר החדר הצעיר ממני שישן עמוקות עם הכרית על ראשו.
“במרפסת,” הציע מני שקלט את המבט שלי. “אתה מוכן?”
“לא מתאים לי,” מחיתי כשנגררתי אחריו. “עברתי את הגיל של תרגילים לפני פגישות. ועשיתי מספיק ניסיונות על אמת, שהספיקו לי לגמרי.”
“עברת את הגיל, זה נכון.” עיקם מני את אפו. “ודווקא בגלל זה אתה חייב להתאמן כדי לא לעבור עוד כמה גילים.”
“מה כבר אמרתי שגורם לך לחשוב שאני עושה טעויות?” דרשתי לדעת. ככל הזכור לי בשיחות הבודדות שניהלנו בחדר אוכל ובמסדרון, בעיקר מני נאם, ואני המהמתי.
“לא אמרת כלום,” אישר מני. “זה מה שאני מנסה להסביר לך. בחורות פוגשות המון בחורים, נכון?”
לא הייתי בטוח שזה נכון. ככל הזכור לי האחיות שלי התלוננו תמיד שלבנות אין כמעט הצעות ביחס לבנים. אבל לא התווכחתי, רק הנהנתי.
מני ניגש לשפת המרפסת ונשען על המעקה. הוא הידק את הכיפה שלו בסיכה והסתובב אלי. אני תפסתי את שלי עם היד.
“אז תחשוב שבחורה יושבת מול בחור בלובי של מלון, ויש על השולחן בקבוק קולה. היא מדברת, מספרת על העבודה, החברות, טיולים, בנות דודות – והבחור שותק. בדיוק כמו הקולה, רק שהיא מוגזת והוא אפילו זה לא.”
“אז תחשוב שבחורה יושבת מול בחור בלובי של מלון, ויש על השולחן בקבוק קולה. היא מדברת, מספרת על העבודה, החברות, טיולים, בנות דודות – והבחור שותק. בדיוק כמו הקולה, רק שהיא מוגזת והוא אפילו זה לא.”
“מה הוא צריך לעשות?” תהיתי בתסכול קל. “לקטוע אותה באמצע הנאום?”
“חס וחלילה!” מחה המורה שלי. “אבל הוא גם צריך ליצור בידול בינו לבין הקולה, זה מה שאני אומר. אם בחורה חוזרת הביתה ומנסה לסכם לעצמה מה היה, וזוכרת שהיא דיברה והוא הקשיב, והיא שאלה והוא ענה – אז הוא פשוט נופל בין החורים של המסננת והיא מורידה אותו בלי לחשוב פעמיים. אתה צריך להיות בחור, אתה מבין? לא קולה. מישהו שהיא תזכור, שייכנס לה לראש והיא תדע להצביע עליו באופן אישי. לא איזה טיפוס חיוור שרק יתווסף לרשימת הפגושים שלה, ועוד שנתיים היא תגיד לשדכנית שהיא אף פעם לא פגשה אותו.”
רוב הבחורות שפגשתי הזמינו תמיד מים. אבל אולי גם זאת הבעיה שלי. אולי משהו בי הזכיר להן נוזל מימי וחסר טעם.
“שיווק, זה שם המשחק,” נופף מני אל המגדלים המוארים מולנו. “אתה צריך לחשוב מה החוזקות שלך, מה יש לך להציע, ולשווק את זה בכל הכוח.”
“פעם הלכתי לאיזה יועץ לענייני שידוכים,” פתחתי בהיסוס. מני זקף את גבותיו.
“זה היה אחרי תקופה ששום דבר לא זז אצלי, אז חבר המליץ לי ללכת אליו. לא זוכר הרבה ממה שהוא אמר, אבל הוא לא דיבר על שיווק אני חושב.”
“ברור שלא,” גיחך מני. “בן כמה היה היועץ הזה, תרשה לי לנחש? ארבעים ושתים? והוא סגר עם השלישית? ועכשיו הוא מוכר את הסיפור המרגש שלו לכל הקרבנות שמגיעים אליו? אף פעם אל תסמוך על יועצים, תאמין לי. הם עשויים משילוב של ביטחון עצמי, ערמת קלישאות ואפס ניסיון. מהניסיון שלי יש בשידוכים, הייתי יכול לכתוב ספר. הם בקושי יצליחו לנסח הקדמה.”
מאד רציתי להוסיף משהו לשיחה כדי לשווק את החוזקות שלי, אבל בדרך כלל כשמני דיבר הצלחתי רק להמהם ולהסכים איתו.
מני היה מורה מצוין. הוא קלט אותי די מהר, וכשראה כמה מסובך לי לנסח בעצמי משפטים שיראו מי אני, עזר לי לכתוב אותם ולהקריא לו בקול כדי להתאמן.
“שידוך זה כמו ריאיון עבודה,” הוא אהב להגיד. “לבוס יש המון מועמדים. מה יגרום לך להיזכר במועמד האחד שתרצה להזמין לריאיון נוסף – המועמד עצמו, שיגרום לך להיזכר בו. כמה שיותר נוכחות, ביטחון עצמי, מישהו שיודע לספר על עצמו, להתבדח, להביע דעה. כמובן שצריך להקשיב ולשאול שאלות, אבל לא לרדת מהבמה כשהיא עונה לך.”
לא ידעתי להתבדח, ומני הסכים שיהיה נלעג מצדי לנסות. במקום זה דיברתי על תורת המשחקים, ומצאתי דוגמאות מספרי היסטוריה לסיפורים שלהן.
זה לא היה קל, ולפעמים אחרי פגישה הרגשתי שמתפוצץ לי הראש.
אהבתי לקרוא את הספרים שלי, אבל לתאר אותם לאנשים אחרים היה מעייף וגם הוציא לי את הטעם לפעמים. בפרט כשהן בהו בי כאילו במקומי היו מדפדפות מזמן.
אבל הן ידעו מי אני, וזה מה שהיה חשוב.
“זוגיות זו עבודה קשה,” אישר מני כשתהיתי מה הטעם. גם ככה שום דבר לא התקדם, למרות שעכשיו הבחורות ידעו לפחות את מי הן מורידות. “אבל אתה משתפשף, וזה העיקר. עם הזמן זה יבוא לך באופן טבעי.”
*
בדרך כלל יכולתי לנחש שמני באמצע משהו, כי הוא דיבר יותר מהרגיל, חייך לעצמו או הגיב ברוגז לא תואם סיטואציה. לרוב לא שאלתי, ורק ניחשתי שהעניין הסתיים כשהוא נרגע וחזר לאכול כמו תמיד.
אבל השבוע הזה הוא הפסיק לגמרי לדבר. הייתי רואה אותו יושב מול הגמרא ונועץ מבט בפלורסנט. מסתובב בחצר ונאנח. מקרב את הקפה לשפתיו ואז מניח אותו ומטלטל את ראשו.
זה היה רציני. הייתי משוכנע.
הוא כמעט לא דיבר איתי באותם שבועיים, וכשפניתי אליו בהה בי במבט מעורפל כאילו הוא לא זוכר מי אני. האמת שזה התחיל לסקרן אותי. עוד לא הייתה שום בחורה שהשפיעה עליו ככה, ככל שידעתי.
ולרגע קטנוני וזעיר אחד, העזתי לתהות איך הוא יגיב אם היא תוריד אותו הפעם.
בליל שישי באחת עשרה וחצי הוא הופיע בפתח הבית מדרש וחיכה שאצא ואגש אליו.
“זה ירד,” הוא אמר בקול עמום, כאילו ברור שאני יודע.
“מצטער,” מלמלתי.
“מה אתה מצטער?” זעף מני. “למה ברור לך שהיא הורידה? אני החלטתי להוריד.”
“טוב, אז אני מצטער בשבילה.”
“למה? אתה מכיר אותה? ומי אמר לך שהיא רצתה בכלל?”
“אין לי מושג,” לפתי את ראשי בין ידיי. “יש משהו שאני יכול להגיד שלא יעצבן אותך?”
“לא,” הודה מני בעצבנות. “כנראה ששום דבר.”
אז שתקתי.
כמו שציינתי, אני ממש טוב בזה. בערך חצי שעה הסתובבנו בחצר בדממה, עד שמני הנהן לעברי ועלה לחדר.
*
“אמא של חבר שלך התקשרה,” עדכנה אותי אמא ביום שישי כשגרפתי את השיש.
“איזה?”
“מנחם, זה שאתה לומד איתו חברותא סדר ג’. היא רצתה להציע לך שידוך.”
“אמא של מני?” מצמצתי והתזתי בטעות טיפות על הקרמיקה. “את בטוחה?”
“זו בחורה שהוא נפגש איתה לאחרונה, והיא חושבת שזה ממש יכול להתאים לך. יפה מצידה, לא? בכל מקרה, יש לי כאן רשימת מספרים אז אשב על הטלפונים במוצאי שבת.”
כשלאמא הייתה משימה שקשורה לשידוכים שלי היא התמלאה בעיזוז ומרץ. לא היה לי לב לקחת לה אותם ולהזכיר לה ששום בחורה שפויה שרצתה את מני, לא יכולה לרצות גם אותי.
*
“קצת מוקדם בשבילה להתחיל משהו חדש עכשיו,” עדכנה אותי אמא בצער, אבל עיניה זרחו בתקווה שכל הצעה חדשה הביאה איתה.
“כנראה השידוך ההוא עם החבר שלך היה ממש רציני והיא צריכה להתאושש. אבל לא נורא, נראה לי שעוד שבוע נוכל לנסות שוב.”
“כנראה השידוך ההוא עם החבר שלך היה ממש רציני והיא צריכה להתאושש. אבל לא נורא, נראה לי שעוד שבוע נוכל לנסות שוב.”
יכולתי רק לקוות שתוך שבוע יקדים אותנו מישהו אחר ואז היא תהיה באמצע משהו. אבל התקווה של אמא שוב ניצחה את שלי, ושבוע וחצי אחר כך בחרתי עניבה לקראת הפגישה הראשונה עם עדינה. עכשיו גם ידעתי איך קראו לה.
לא דיברתי עם מני על הפגישה שלי, למרות שהיה ברור לי שהוא יודע. אילו הייתי מתחיל, הייתי גם צריך לספר לו איך בדיוק זה יסתיים.
*
“איפה גרתם קודם?” שאלתי בתגובה לאזכור שלה שהם עברו דירה לפני כמה שנים.
היא לא ענתה, ועיניה התמקדו במשהו בגבי והתעגלו מעט. התאפקתי לא להסתובב.
“איפה?” שאלתי שוב בעדינות.
“אה… מה?” היא גמגמה ועשתה מאמץ להתמקד בי. “סליחה, חשבתי שראיתי את… לא חשוב. מה שאלת?”
“איפה גרתם קודם,” חייכתי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בשיחה שאיבדתי אותה. כמה פעמים גיליתי שהיא בוהה בחלל או מקמטת את מצחה בניסיון להתרכז במשהו פשוט לגמרי שאמרתי.
“אה, בירושלים. עברנו לפתח תקווה בגלל שאמא שלי מצאה עבודה ב… אוי, אבל כבר אמרתי לך למה עברנו, נכון?”
“נכון,” שוב חייכתי. זה קרה לי יותר מדי בפגישה הזו, ושיערתי שאני נראה שוטה מוחלט. “אבל לא נורא, לא אכפת לי לשמוע פעמיים.”
“אז מה…” היא שיחקה בצמיד שלה ורגלה תופפה על הרצפה תחת השולחן. “אתה אממ… אתה אוהב לקרוא?”
“מאד, ואת?”
זו לא הייתה התשובה הנכונה. הייתי אמור לתאר לה באריכות מה אני קורא ומתי, מי הכותבים האהובים עלי ומה אני מבקר בכתיבה שלהם. כי זה מה שאני, נכון? או לפחות, זה מה שאני אוהב לקרוא.
אבל מה הטעם? איך בחורה שרצתה להמשיך להיפגש עם מני, אמורה להתעניין בהגיגים שלי? וממילא לא הרגשתי צורך לשתף בהם מישהו. אף פעם לא הרגשתי צורך. אהבתי לקרוא ספרי עיון, אבל שיחות על הספרים וניתוח שלהם בעיקר עצבנו אותי.
הגילוי הזה הדהים אותי וגם לקח זמן ארוך מדי כנראה. הרמתי מבט חרד כשקלטתי שאולי היא שאלה משהו בינתיים ופספסתי.
“מצטערת,” היא מלמלה כשהבחינה במבט שלי. “שאלת אם אני אוהבת לקרוא, נכון? אז כן, מאד, בעיקר ספרי מתח, אל תצחק עלי. עם הרבה אקשן ויריות. אם כי לאחרונה אני לא כל כך…”
קולה דעך והמבט התועה ההוא שוב חזר לעיניה.
“את רוצה שנפסיק?” הצעתי בעדינות. “ז’תומרת אני נהנה מאד, אבל אם את עייפה או משהו, אז אפשר להמשיך בפעם אחרת… אני מתכוון, אם תרצי להמשיך כמובן.”
“לא, לא!” היא התעשתה בחרטה. “אני בסדר, באמת! בדרך כלל אני ממש מרוכזת. רק שזו הפעם הראשונה מאז ה… אוף, אני לא ממש מאופסת, מצטערת. כל שנייה אני נזכרת ב… תגיד,” היא רכנה קדימה ועיניה ננעצו בי בתחינה. “קורה לך לפעמים שאתה מתחרט על דברים שאמרת או לא אמרת? ותוהה מה היה קורה אילו היית פועל נכון?”
“אלף פעמים בשבוע,” עניתי בכנות.
היא חייכה. “באמת? לא התרשמתי שאתה מדבר שטויות. נראה לי שאתה שוקל חמש פעמים כל משפט שאתה אומר. זה יפה. חברים שלך בטח מתייעצים איתך המון.”
משכתי בכתפי. “לא נשארו לי כל כך הרבה חברים רווקים, את יכולה לשער. יש לי בעיקר חבר אחד ממש טוב.”
כתפיה נדרכו ומאוחר מדי קלטתי מה אמרתי.
“אתם חברים כבר הרבה זמן?” היא השפילה מבט לבקבוק המים ושיחקה בפקק שלו.
לקחתי נשימה עמוקה וצללתי. “בערך שנתיים. כשכבר לא נשארו כמעט רווקים בגיל שלנו.”
“ולפני זה?” היא שאלה חרש. “לא הכרת אותו?”
“אנחנו שונים בכל פרט אפשרי,” פרשתי את כפות ידיי בהדגשה.
“אני לא מסוג הבחורים שהוא היה אמור להתעניין בהם מלכתחילה. זו חברות שיירים כזו. ואני משער שהוא לא היה מוצא סיבה לדבר איתי אם לא הייתי האחרון.”
בהיתי בה באימה כשהמילים האחרונות נפלטו משפתיי. חשבתי אותן לא פעם. הן עלו בדעתי הרבה בשנים האחרונות. אבל מעולם לא העזתי לומר אותן בקול. ובדיוק לה.
“אני לא מסכימה,” היא אמרה חרש והרימה את עיניה אלי.
הנדתי בראשי, חסר מילים.
“אין לי מושג מה אתה חושב על עצמך, אבל אני מכירה בחורים. וזה נדיר…” היא כחכחה בגרונה ואני הסטתי את מבטי. “זה מאד מאד נדיר, מישהו שמסוגל להקשיב בריכוז כזה, ולהיות פנוי לגמרי בשביל השני.”
“היה לי מעניין,” חייכתי בחוסר אונים.
לא הייתי בטוח שהיא שמעה אותי. “אני חושבת ש… אני בטוחה שה… שהחבר שלך מחפש את זה. מישהו שיהיה משקל נגד לכל המילים והתסיסה שלו, ופשוט יקשיב ויכיל אותו לגמרי. הוא צריך את זה, אני בטוחה. ואני…” היא בלעה את רוקה. “אני חושבת שגם אני. למרות שרק עכשיו אני מתחילה להבין את זה.”
3 תגובות
וואו אני לא מאמינה שאני קוראת את זה בתזמון כזה
בול בזמן
תודה!!
וואו! אחד הסיפורים הטובים!
קצת דמעתי עכשיו.
תודה על הסיפור הזה.