“להתראות!” חיים, חיים של אמא, קורא לעברי.
“לאן אתה הולך?” אני צועקת אחריו.
“אבא הרשה לי,” הילד אומר, ואני שומעת את הדילוגים שלו במדרגות.
“חזקי,” אני שמה לב שאני צועקת, וזה מאוד מציק לי, “לאן חיים הולך?”
“הוא שמע איזה אמבולנס,” בעלי עונה לי בשלווה, “וביקש לרדת לראות לאן הוא נוסע”.
“מה פתאום הרשית לו?” אני מתעצבנת ממש. לא הולכים לראות אמבולנסים, וחיים צריך ללמוד את זה. מה זה הדבר הלא חינוכי הזה?
ואז אני רואה את איילי מציצה מהחדר, ומנסה למתן את קולי. “חזקי, אני לא רוצה שחיים ירוץ אחרי אמבולנסים, זה מאוד לא יפה להסתכל על אנשים שנפצעו.”
“בסדר,” חזקי לא מתרגש, “ממילא עד שהוא יגיע הוא לא יראה כלום”.
“זה לא משנה,” אני מאבדת את הסבלנות. איילי, ועכשו גם שימי שומעים אותי מרימה קצת את הקול. “הוא מבין שזה בסדר מבחינתך שהוא ילך לראות, וזה ממש לא מקובל עלי.”
“אז אם הוא ישאל אותך, אל תרשי לו,” חזקי ממליץ, וכשהוא רואה אותי מאדימה הוא ממהר להרגיע. “בסדר, בסדר, הבנתי. אני לא ארשה לו יותר.”
אני נושמת עמוק. נכנסת אל החדר, אל הילדים המסכנים שלי.
“איזה יופי, איילי, שימי. בניתם מקסים!” בזהירות בוחנת את התגובות שלהם. הם לא נבהלו מהוויכוח שהתנהל לידם. וזה לא מנחם אותי.
“איזה יופי, איילי, שימי. בניתם מקסים!” בזהירות בוחנת את התגובות שלהם. הם לא נבהלו מהוויכוח שהתנהל לידם. וזה לא מנחם אותי.
הערב מגיע. חיים אוכל חביתה במזלג, ומדי פעם מגניב לפה פיסות לחם עם גבינה וזיתים. אני מאכילה את שימי.
“איילי!” אני קוראת לבינונית שלי.
היא מופיעה מהחדר, נוטלת את ידיה ומתיישבת ליד חיים, מתחילה גם כן לאכול.
“שלום!” חזקי סוגר אחריו את דלת הבית. “יעלי,” הוא נשמע קצת לחוץ, “ביטלת את התור של חיים לרופא שיניים? הם התקשרו לברר למה לא הגענו.”
התקשרו לברר למה לא הגענו פירושו שהם יגבו מאתנו עלות של ביקור, וזה מרגיז גם אותי. אבל אני האשמה. סיכמנו כבר לפני שבוע שאבטל, ואתמול חזקי הזכיר לי שוב, בבוקר. דחיתי את זה ועכשו אני צריכה לשלם את המחיר. אנחנו.
“לא. שכחתי לבטל,” אני אומרת לו בצער.
“אבל הזכרתי לך כמה פעמים,” הוא מסתכל עלי במבט מתוסכל, כאילו לא מבין איך יצור אנוש יכול לשכוח משהו.
“בסדר,” אני לא רוצה להסביר את עצמי עכשו, בטח לא לעיני חיים שנועץ בנו מבט מסוקרן. לא רוצה שזה ייגרר לוויכוח, ובאמת אני אשמה.
“מה בסדר,” חזקי מתעצבן קצת. הקול שלו מהיר וקצת גבוה מהרגיל.
“חזקי,” אני משחררת רמז עבה, “בוא נדבר על זה יותר מאוחר. לא עכשו, ליד הילדים.”
“אבל איך שכחת,” הוא ממשיך למלמל, כמעט יוצא מהמטבח.
“אמא, אתם רבים?” שואל הבכור שלי בקול צלול. אני נאלמת. מזה בדיוק חששתי כל הזמן. אני בוחנת את פניו של הילד שלי, מרחמת עליו.
“אנחנו לא רבים,” חזקי מסתובב אלינו, מחייך, “אנחנו מתווכחים. כן, גם לאבא ואמא יש לפעמים ויכוחים, אפילו שהם החברים הכי טובים.” הוא מבזיק אלי חיוך חברי, ואני מחזירה לו בחיוך קודר.
חיים, שלא היה נראה מוטרד במיוחד גם קודם, חוזר לחביתה שלו ולועס אותה ברוגע רב. איילי מחייכת אלי במתיקות. “גם אני חברה שלכם,” היא מזכירה את קיומה. אני מדביקה לה נשיקה, אבל הלב שלי לא רגוע.
יש בהחלט שיחות כבדות שאנחנו לא מנהלים ליד הילדים. כזו היא השיחה שאני שומרת ללילה, אחרי שגם שימי ישן סוף סוף במיטת התינוק שלו.
“ההורים שלי מעולם לא רבו לידינו,” אני פותחת בנימה מאשימה ברגע שאני נכנסת לחדר.
“גם אנחנו לא רבים ליד הילדים,” חזקי מניח את העיתון שקרא מקודם בתנועה מהירה.
“בסדר,” אני לא נרגעת, “הם גם לא התווכחו לידינו.” אני מדגישה את המילה התווכחו, ומתיישבת לידו על המיטה.
“אז מה את רוצה?” הוא מברר.
“שנשמור את הוויכוחים שלנו לחדר, כשהם לא רואים. בסדר?”
**
“אתם אף פעם לא רבתם ולא התווכחתם לידינו,” אני אומרת לאמא בשיחת טלפון אחת. “ואני,” אני נתקעת רגע. לא רגילה לשתף אף אחד במה שהולך ביני לבין בעלי.
אמא שותקת, מאזינה לי.
“אתם תמיד הייתם קול אחד. מה שאמא אומרת גם אבא אומר, תמיד ידעתי שמספיק לי לשאול אותך או את אבא, ולקבל תשובה שמקובלת על שניכם. איך עשיתם את זה?” אני בקושי נושמת.
“היו לנו מדי פעם חילוקי דעות,” אמא נשמעה קצת מהוססת כשאמרה את זה, “אבל תמיד תמיד סידרנו אותם בחדר, בשקט. אף פעם לא ליד הילדים.”
אני מתנשמת. אמא לא יכולה לזהות את היפחה הקטנה של הבכי שהסתרתי עכשו.
“אבל לא כל דבר אפשר ללבן בחדר,” אני לוחשת במקום לזעוק. “נגיד,” אני מנסה לטשטש פרטים למרות שאין שום סיבה, “יש ילד שרוצה לאכול משהו חלבי ואחד ההורים מביא לו, ואז ההורה השני אומר שלא להביא כי אכלו מקודם בשרי.”
“זה לא חילוקי דעות,” אמא נשמעת קצת עייפה.
“זה כן, כי ההורה שהביא חושב שהילד מספיק קטן כדי לאכול בלי להמתין זמן בין החלבי לבשרי, והשני חושב שכדאי שלא יתרגל לזה”.
“אבל מה דחוף בזה?” אמא לא מבינה. “את הדיון ההלכתי שיעשו אחר כך, לא ליד הילד.”
אני לא יודעת. אולי יש לי בעיה. אולי אני שתלטנית מדי. אולי ההפך, חזקי מתנהג בצורה לא קבילה. אולי שלום הבית שלנו לא משהו. אנחנו צריכים לחשוב על ייעוץ נישואין. אני צריכה ללמוד לוותר יותר, או חזקי צריך ללמוד את זה. אולי נצא הערב, נדבר, נבחן את המקרים האחרונים ונגבש החלטות להבא. מה עושים מיד, מתי מדברים על זה. איך מנהלים ויכוחים. איך מפסיקים להתווכח בכלל.
כשחזקי מגיע הוא מזהה מיד שאין לי מצב רוח.
“מה קרה?” הוא מברר. “את לא מרגישה טוב?”
“לא,” אני אומרת לו. “עצוב לי שאנחנו ככה מתווכחים ליד הילדים. כמו קודם, כשהתווכחנו על ברכת המזון לילדים.”
“אז,” הוא אומר, ואני רואה אותו חושב ‘אל תתווכחי אתי’ אבל משתתק מיד. “יעלי,” הוא אומר יותר ברכות, “ההורים שלי כן התווכחו לידינו מדי פעם, וזה היה בסדר גמור בשבילנו. אף פעם לא חשבנו שהם הולכים להתגרש וגם לא נבהלנו במיוחד. אז התווכחו, קורה. ממשיכים הלאה. גם אנחנו התווכחנו עם האחים שלנו. באמת,” זיק חדש מתעורר לו בעיניים, “גם אתם, את והאחים שלך, לא התווכחתם אף פעם?”
“אנחנו הלכנו מכות,” אני עונה ביובש, “אתה לא מצפה שזה יקרה בין בני זוג, נכון?”
משום מה הוא צוחק. החלל שנפער בי הבוקר גדל עוד יותר, אני מרגישה שיש בינינו פערים בדברים הכי מהותיים של הבית שלנו.
רק כשהוא נכנס למטבח להכין לעצמו כוס קפה ואני רואה את הילדים קשובים לשיח שלנו, אני קולטת ששוב התווכחנו לידם. אוף.
**
אנחנו מתארגנים לחגיגות ארבעים שנות נישואין להורים שלי. אני מסתכלת עליהם ממרום שבע עשרה שנות נישואי, תוהה על הסוד שלהם.
חיים כבר בחור בן חמש עשרה, איילי בת שלוש עשרה ושימי בן עשר. אחריהם יפי בת השמונה, ללי בת החמש ואלעזר בן השנתיים. אני כבר מבינה שיש לנו שלום בית תקין, משתדלת להמעיט במתיחת ביקורת על חזקי בכלל, ובפרט לעיני הילדים שאינם מראים שהנושא מטריד אותם בכלל, ונפגעת לעתים מהערות שהוא אומר לי לעיניהם. הוא תמיד מתנצל, תמיד אומר לי שהוא לא אבא שלי, ואני יודעת שהוא חושב לעצמו בלב שגם אני לא ממש אמא שלי בנושא הזה. אבל חוץ מזה טוב לנו.
ועדיין, גם שנים אחר כך, הייתי רוצה להיות כמו ההורים שלי. ובברכה שביקשו ממני לכתוב לכבוד יום הנישואין אני כותבת את זה בגילוי לב של ממש. רק כשאני קולטת שהיא עלולה להיות מוקרנת כחלק מהמצגת, אני קורעת אותה לשני חצאים ומנסחת להם ברכה חדשה.
לאבא ואמא היקרים, אני כותבת, שתהיו שמחים, מאושרים ובריאים, עד מאה ועשרים.
“למה את לא כותבת משהו יותר אישי?” חזקי שואל אותי, מתפלא.
במקום לענות לו אני מגישה לו את הנייר הקרוע. הוא מחבר את שתי החתיכות ומקריא בקול.
“לאבא ואמא היקרים. תמיד הסתכלתי עליכם בהערצה, על הביחד שלכם, על הקול האחד שאתם. מאז שהתחתנתי אפילו יותר. אני מבינה עד כמה השקעתם כל מאמץ כדי שנחווה את החיים עוטפים, מגנים, את הבית שלנו יציב ואיתן. אני מאמינה שהקרבתם לא מעט מהדעות שלכם, מהעצמי שלכם, מהרצונות שלכם, כדי שלא נשמע אף פעם את חילוקי הדעות שלכם. הלוואי שהייתי מסוגלת להיות כמותכם. מברכת אתכם, שתמיד תמיד תמשיכו להיות אחד. אוהבת, יעלי.”
חזקי מסתכל עלי, בחיוך. “לא ידעתי שזה עדיין מפריע לך, יעלי.”
“זה כבר לא,” אני נושפת קצת בקול. אולי הצטננתי.
“לא משנה,” הוא אומר. “תעתיקי את הברכה מחדש ותתני להורים שלך. אמא שלך תיהנה מזה.”
אני מעתיקה ביד רועדת את המכתב, ושבוע לפני החגיגה הגדולה נוסעת לבית ההורים ומביאה לאמא את המכתב הזה.
אמא קוראת ומחייכת. אחר כך היא מניחה את המכתב בצד כי הטלפון מצלצל. אני בינתיים מעלעלת במקומון.
**
כשאמא מסיימת את השיחה, היא נראית קצת שפופה.
“זו היתה פנינה, גיסתי,” היא מספרת לי.
את דודה שלי פנינה אף פעם לא אהבתי במיוחד. היא אהבה להתלונן ותמיד היתה מקטרת על כל דבר. הילדים עושים מדי הרבה רעש, סבתא שלי אף פעם לא קיבלה אותה בעין יפה, ואפילו על בעלה, הדוד שלי, היו לה תלונות לאין ספור.
“מה הפעם?” אני שואלת בקול טעון.
“יעלי,” אמא נאנחת, “בעיות בין בני זוג לא נעלמות, הן רק צומחות עם השנים.”
הלב שלי מחסיר פעימה. אבל כשאני נזכרת שהבעיות שלי עם חזקי דוקא מתמעטות עם הזמן, אני נרגעת. היום אנחנו לא מתווכחים הרבה בכלל. למדנו להכיר את הדעות שלנו ואפילו לשנות אותן כמה פעמים מצד לצד.
הלב שלי מחסיר פעימה. אבל כשאני נזכרת שהבעיות שלי עם חזקי דוקא מתמעטות עם הזמן, אני נרגעת. היום אנחנו לא מתווכחים הרבה בכלל. למדנו להכיר את הדעות שלנו ואפילו לשנות אותן כמה פעמים מצד לצד.
“מוטי אח שלי לא ראה דוגמא טובה בבית,” אמא שלי ממשיכה לדבר, לא שמה לב עד כמה אני נדרכת. “אי אפשר לשפוט את סבא על זה,” היא לא מסתכלת לי בעיניים. “פעם היינו משפחה מבוססת מאוד, ואז המפעל פשט רגל,” היא מספרת. בהתחלה סבא חשב שיצליח לשקם את העסק, אבל מהר מאוד הבין שלא. “עברנו דירה, וסבא התחיל לעבוד במזכירות אצל אחד המתחרים שלו. פיטרנו את העוזרת, וסבתא שלא היתה רגילה לעבוד בבית ממש לא הצליחה להשתלט על הבלגן. סבא היה חוזר מובס מכל יום עבודה כזה, גם הוא לא היה רגיל לעשות את העבודה השחורה, ועוד בתמורה לשכר מינימום. הבלגן שקיבל את פניו, וסבתא המותשת, לא נתנו לו ברירה. הוא היה צריך גם לדאוג לכסף, וגם לטפל בבית, והילדים היו שובבים מאוד. סבא היה אדם חזק, גם נפשית וגם פיזית, אבל כשחלון נשבר למשל בדירה השכורה, הוא לא הצליח לשלוט בעצמו. אז החוזק הפיזי שלו התבטא… הבנים חטפו ממנו הרבה, ומוטי ספג יותר מכולם. וסבתא, בהתחלה ניסתה לבקש ממנו שיפסיק להכות את הילדים, אבל סבא היה צועק עליה.”
כשאמא מתארת לי את החלק הזה בילדות שלה, היא נסחפת כל כך, לא שמה לב לחוורון הפנים שלי. מעולם לא שמעתי על התקופה הזו.
“בסוף התקופה הקשה הזו אני התחתנתי,” היא מספרת, “ומוטי התחתן חצי שנה אחרי. אבל הוא סוחב צלקות, כנראה, ואשתו מקבלת ממנו את היחס המשפיל שסבתא קיבלה אז מסבא.”
אני שותקת. נראה לי שאני לא יודעת כבר שום דבר על החיים האלה.
**
“איך היה אצל אמא שלך?” חזקי מגיש לי כוס תה.
“כואב לי הראש,” אני ממלמלת.
אבל באמצע הלילה, אחרי שאני לא מצליחה לישון בכלל, אני מספרת לחזקי הכל.
“אתה מבין?” אני שואלת אותו, “גם אמא שלי יצאה מצולקת. גם הבית שלה היה מושפע מהתקופה הזו. אם מוטי, דוד שלי, מדבר זוועה לאשתו, ההורים שלי הם ההפך הגמור. בטח אמא שלי לא יכלה לחשוב על ויכוח הכי קטן ליד הילדים.” הראש שלי כמעט מתפוצץ, ואני מחזיקה אותו בידיים שלא יקרוס. “ואני עוד ניסיתי לחקות אותם, בלי להבין שזו תגובה מוקצנת גם כן.”
חזקי פותח את הפה ומיד סוגר אותו. אני מסתובבת בחדר שלנו. הוא קטן מדי, אבל את הסיפור הזה ממש לא הייתי רוצה שהילדים ישמעו.
“מצד שני,” הראש קצת פחות שורף אבל הדופק שלי מורגש בו וכל פעימה כואבת קצת. אני מעזה להוריד את הידיים עכשו. “מצד שני, לנו הילדים היתה סביבה בטוחה ומוגנת לגמרי. למען הילדים שלנו אולי כן צריך להתאמץ יותר.”
אני מסתכלת על חזקי. שנים חשבתי ששלום הבית שלנו בעייתי. שאני שתלטנית, שהוא לא בסדר. ששנינו דעתניים מדי. היו זמנים שחשבתי שעלי לפרק בכלל את החבילה, בגלל הויכוחים, לארוז את הילדים וללכת למקלט המוגן של ההורים שלי, ששום ויכוח לא נשמע בו. חזקי מעולם לא היה דרמטי כל כך. הוא ידע להכיל את חוסר ההסכמה שלי, להתנהל נכון כשהדעות שלנו לא זהות, כשחשבתי אחרת ממנו.
“ואולי בשבילם שווה להיות זוג לא מושלם, אלא רק טוב דיו?” שואל אותי חזקי.
הוא לא מתווכח. ואני לא עונה לשאלה שלו.
רק חוזרת אחריו, שואלת בעצמי. אולי?