זיווג הגון

"שמונה מאות אלף הוא רוצה?" אמר בקור מקפיא דם לשמואלביץ, שהתקשר להציע עבור נעמי את 'השפיץ של חברון', אחד מסדרה ארוכה של שפיצים שהגיעו לפרקם. "הוא יודע שהיא מרוויחה כמו מהנדסת עם תואר? זה אמור להוריד לו לפחות שלוש מאות אלף שקלים מהדרישות. הוא מקבל הרבה יותר, רק בתשלומים".

תוצאות מבחן תי”ל חתמו את גורלה. בסמינר הסבירו שהיא מתאימה למגמת תכנות. אבא ואמא שמחו, או לפחות נאנחו בהקלה. היא לא שמחה בכלל. “אני לא רוצה להיות מתכנתת”.

“אבל את גם לא רוצה להיות מורה או גננת”, הזכירה לה אמא.

“נכון. אני רוצה להיות רופאה. אמרתי לכם את זה חמישים מיליון פעם”.

“נעמי, זה נחמד לחלום. את תיכף בת שמונה עשרה ואת צריכה להיות מציאותית”.

“אז אני אלך ללמוד מולטימדיה. לפחות אוכל לעשות סרטים על רופאות”. 

“זה לא מקצוע שקל למצוא בו עבודה עם תלוש מסודר”, התנגדה אמא. “בתכנות יש השמה של כמעט מאה אחוז לבוגרות המסלול בסמינר שלך”.

“אני שונאת לעבוד רק עם מחשבים”.

“את שונאת גם כסף?” בירר אבא. “אף פעם לא התרשמתי שאת חובבת הסתפקות במועט”.

כשאבא השתמש בטון הזה היא ידעה שהקרב אבוד. את הראש שלה (והציניות, מלמלו הדודות כשחשבו שהיא לא שומעת) היא ירשה ממנו, אבל הוא היה משופשף יותר. יש משהו לא הוגן בלהיות בת שמונה עשרה עם אבא שנורא דומה לך, מכיר את החשיבה שלך, ואורב לכל חייל שאת רוצה להזיז על הלוח בדרכו לשח בלתי נמנע.

היא אהבה דברים יקרים, זו הייתה האמת. כשהמחנכת דיברה בלהט על פת במלח תאכל עיניה היו מזדגגות. תורה וגדולה במקום אחד היה יותר הקו שלה. רצתה רק בן תורה, בטח שרצתה. לחברותיה אמרה שבן תורה מן הסתם יכול להתרכז טוב יותר עם מקרר מלא, סלון בעיצוב מודרני, ומזגן שאפשר להדליק בלי לדאוג מחשבון חשמל מנופח.  היו לה את הדברים האלה בבית הוריה, אבל היא גם זכרה שנים אחרות. הייתה משוכנעת שההצטיינות הפתאומית בלימודים שהתחילה להפגין בתיכון דווקא הייתה בעיקר תולדה של התנאים המשופרים בבית: היכולת לקנות מילקי בלי סיבה מיוחדת, ולקבל אישור להחליף את הארון הישן בחדר במקום לתקן אותו בפעם העשרים ואחת. 

היא אהבה דברים יקרים, זו הייתה האמת. כשהמחנכת דיברה בלהט על פת במלח תאכל עיניה היו מזדגגות. תורה וגדולה במקום אחד היה יותר הקו שלה.

רוב החברות שלה הלכו גם הן ללמוד תכנות. חלקן, כמוה, לא היו נלהבות מהרעיון. אבל כולן הבינו את החשיבות. “מכל האחיות הנשואות שלי, רק אסתי חיה נורמלי, ורק בגלל שהיא בהייטק”, אמרה לה אביגיל, חברתה הטובה. לה עצמה לא היו אחים או אחיות נשואים, אבל היא לא הייתה טיפשה. ידעה שהיא לא רוצה לחיות מהיד לפה. עדיין, בכל פעם כשהשבועון עליו היו מנויים הוציא מוסף פרנסה, היא קראה אותו מכריכה לכריכה בתקווה למצוא רמז למגמת רפואה מותאמת לציבור החרדי. אבל היא מעולם לא מצאה ידיעה כזו, ואבא הבטיח לה, בחיוך אירוני, ששום בשורה בכיוון לא צפויה בעשור הקרוב. 

“גם אם זה יקרה בעוד עשור, אני ארשם ללימודים האלה, אתה יודע”.

“נו, אז את צריכה קודם להרוויח בהייטק כמו שצריך כדי לאפשר לעצמך לעשות שטות כזו”.

הלימודים היו מתישים. כשהתרכזה, שום דבר לא היה מידי קשה לה. אבל היא שנאה להתרכז, שעה אחרי שעה, בחומר שלא עניין אותה. פה ושם הבזיקו עקרונות כתיבת קוד שמצאו חן בעיניה, רמזו לכך שבעולם אחר, בו הבחירה לא הייתה נכפית עליה, אולי הייתה נהנית יותר ללמוד שפות תכנות. בעולם בו היא חיה, כל שעה שהעבירה בשקידה על חוברות עזר ותרגול על המחשב גזלה ממנה זמן מהתחביבים שלה. היא הפסיקה לגמרי ללכת לשיעורי אירובי, בקושי הגיעה לספריה, וכשאחיה הקטנים ביקשו שתעשה להם שעת יצירה כפי שנהגה פעם, רטנה שאין לה זמן. הוריה גיבו אותה. תשקיעי בלימודים, זה מה שחשוב. קשה לך עכשיו כדי שיהיה קל אחר כך. 

היא כמעט הפסיקה להאמין בקיומו של ‘אחר כך’. 

שנתיים בסמינר הסתיימו, והיא קיבלה ציון 100 בפרויקט הסיום של מה”ט, ששיקף את הסטטוס שלה כאחת מכוכבות המגמה. מצאה עבודה מהר, אבל בשכר של 6000 שקלים לחודש בלבד. למרות שרבות מהמשימות שהוטלו עליה היו משמימות, היא הסתערה עליהן בחמת זעם, נחושה להתקדם. היא לא ייבשה את עצמה לדעת שנתיים כדי לדרוך במקום. מהר מאד היא גילתה שאנרגית הזעם שלה מומרת היטב לפרודוקטיביות מזהירה. חוץ מהצטיינות בעבודה, היא גם הצליחה למצוא זמן לקורסים במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, והשתתפה בכל האקאתון ומיט-אפ רלוונטי שקיבלה אליהם הזמנה. ההאקאתון הראשון שלה היה אירוע מפוקח עבור מתכנתות חרדיות. השני היה מפוקח-למחצה. השלישי כבר לא היה מפוקח כלל, אבל אבא ואמא לא ידעו. הם עדיין הניחו שהיא הולכת רק לאירועים ‘מותאמים’. היא השתיקה את נקיפות המצפון שלה בשמירה על התנהגות פורמלית מתמיד, ובמחשבה שאין טעם להדאיג את ההורים סתם. הם רוצים עבורה תלמיד חכם אמיתי, וזה גם מה שהיא רוצה. ותלמיד חכם כזה בוודאי יהיה שקוע יותר בלימוד אם אשתו תרוויח משכורת הייטק אמיתית. 

למרות שרבות מהמשימות שהוטלו עליה היו משמימות, היא הסתערה עליהן בחמת זעם, נחושה להתקדם. היא לא ייבשה את עצמה לדעת שנתיים כדי לדרוך במקום.

שמונה חודשים אחרי שהתחילה לעבוד פרש ראש הצוות שלה במטרה לייסד סטארט-אפ עם חבר, ושאל אותה אם היא מעוניינת להצטרף לצוות כמפתחת פרונט אנד. אבא ואמא הרימו גבות ודיברו בדאגה על חוסר יציבות וסטארט-אפים שסופם התרסקות, אבל היא כמעט ולא התלבטה. החוזה של הסטארט-אפ הציע לה משכורת יותר מכפולה, והיא אמרה שלום בלב קל למקום העבודה הראשון בחייה.

הסטארט-אפ פוגג עד מהרה את חששותיהם של ההורים. גיוס הכספים המוצלח שלו הגיע אפילו לדפי העיתונים הכלכליים שדוד ברוך נהג לקרוא, והוא עדכן את אבא שנעמי במקום הנכון, ואיזה מזל יש להם. הסטארט-אפ שכר עובדים חדשים בקצב, אבל היא הייתה אחד מהראשונים, דור המייסדים, מוערכת ומתוגמלת. העבודה לא תמיד עניינה אותה, אבל היא לימדה את עצמה להסתכל על התמונה הרחבה. ככה היא קונה לה חירות.

לא החירות לקנות כל מה שרצתה, כמובן. כבר אחרי המשכורת הראשונה, אותה בזבזה כמעט עד תום, קראו לה אבא ואמא לשיחה. “מגיע לך לבזבז אחרי כל העבודה הקשה”, אמרה אמא. “אבל עכשיו את צריכה לחסוך”.

היא אמרה שתחסוך, בטח. אבל לא את הכל.

“כמה שיותר”, הדגיש אבא. “את רוצה להתחיל שידוכים, לא? והדרישות היום מטורפות. את הבכורה שלנו, אבל את זוכרת שיש עוד תשעה ילדים אחריך? אני לא רוצה לשקוע בחובות בסדר גודל שיקשו עלי בנישואים שלהם. אם את מרוויחה יפה וחוסכת יפה, יהיה לך קל יותר למצוא בחור טוב באמת”.

היא הייתה בת עשרים ואחת וחצי כשהתחילה שידוכים. לפני כן לא הסכימה לשמוע כלום, הייתה לחוצה מידי. עכשיו סוף סוף הרגישה שהגיעה, אם לא למנוחה ולנחלה, אזי לנווה מדבר. הורידה את קצב הקורסים בפתוחה לקורס אחד בסמסטר, הפסיקה להירשם לכל אירוע רלוונטי-למחצה. במקום זה התפנתה לדברים שאמא שלה התחננה כבר שנה שתעשה: החלקה לשיער (‘התלתלים שלך מהממים אבל בחורים לא אוהבים את זה’), סדנת איפור (בשנים העמוסות שעברו עליה, בקושי זכרה לשים מסקרה לפני שיצאה לחתונות), ועדכון של המלתחה שלה, שכללה אמנם הרבה בגדי מותגים אבל מיעוט של בגדים חגיגיים מהסוג שמעולם לא נדרשה להופיע בהם לעבודה.

לאבא היו קריטריונים נוקשים לסינון הצעות. הבת שלו, הוא הבהיר, מושלמת. חכמה עם מידות טובות, מתכנתת שמרוויחה יפה מאד אבל צנועה ושמורה. הוא פתוח רק להצעות שמכירות בערכה, וההכרה בערכה צריכה להתבטא הן ברזומה של הבחור והן בדרישות הכספיות שלו. “שמונה מאות אלף הוא רוצה?” אמר בקור מקפיא דם לשמואלביץ, שהתקשר להציע עבור נעמי את ‘השפיץ של חברון’, אחד מסדרה ארוכה של שפיצים שהגיעו לפרקם. “הוא יודע שהיא מרוויחה כמו מהנדסת עם תואר? זה אמור להוריד לו לפחות שלוש מאות אלף שקלים מהדרישות. הוא מקבל הרבה יותר, רק בתשלומים”.

“שמונה מאות אלף, לבחורה שמרוויחה כמו נעמי!”, רטן באוזני אמא שלה כשהשיחה נותקה. “טוב שלא ביקש גם פרארי”. 

“שמונה מאות אלף, לבחורה שמרוויחה כמו נעמי!”, רטן באוזני אמא שלה כשהשיחה נותקה. “טוב שלא ביקש גם פרארי”. 

הצעות שלקחו בחשבון את כושר ההשתכרות שלה לא חסרו, אבל אבא סינן וסינן. אמא שלה איבדה סבלנות, אבל היא רק משכה בכתפיה והלכה לעבודה. מה הטעם לבזבז זמן על פגישות בערב אם הבחור לא שווה את זה באמת? סתם תהיה עייפה ופחות פרודוקטיבית ביום למחרת. בסטארט-אפ היו כמה אמביציונרים חדשים שהיא זיהתה בקלות, והיא לא התכוונה לתת לאף אחד להדיח אותה מעמדת העובדת המועדפת.

בסוף שמואלביץ סיפק את הסחורה. הטונים הקפואים של אבא לא הפחידו אותו, רק נתנו לו זריקת מוטיבציה. עוד שפיץ של חברון. מיוחס (‘שוין’, נחר אבא). עילוי אמיתי. אבא מנהל מוסדות. אמא מחנכת בסמינר. גבוה ומרשים. צדיק ובעל מידות. לא צו”ל, חלילה. אדרבא. רוצה רק מתכנתת כי מבין את המציאות הכלכלית בשוק. וכן, הוא יודע שהיא עובדת שעות ארוכות. לפום צערא אגרא, לא?

פגישת השידוך הראשונה בחייה התרחשה בבית קפה בגבעת שמואל. הבחור הגיע בזמן. גבוה הוא היה, כנראה גם מרשים. היו לו עיניים ירוקות ואף ישר וחיוך מתוק שמשום מה הזכיר לה את בנצי, אחיה הקטן. כבקי ורגיל בפגישות, הוא ניסה לשאול אותה על עצמה, אבל היא העדיפה לעודד אותו לדבר על עצמו. הוא לא התנגד מידי, וענה לשאלותיה בשפה עשירה ורהוטה, כך שהיא הניחה ששמואלביץ לא שיקר יותר מידי לגבי האיי-קיו שלו. היא התעניינה באשר לעיסוקיו בין הסדרים. מה הוא עושה בבין הזמנים. הוא דיבר בהתלהבות על גיטרה ופוליטיקה, שביל ישראל ואתרי עתיקות. תהתה בדממה מתי הוא מספיק את כל זה, והאם בלימוד בסדרים בלבד הוא יוצא לדעתו ידי חובת ‘יומם ולילה’. ממתי יש לעילויים מתמידים זמן לקרוא בדקדקנות כזו כתבות בעיתון, או להכיר כל שמורת טבע נידחת בצפון?

ממתי יש לעילויים מתמידים זמן לקרוא בדקדקנות כזו כתבות בעיתון, או להכיר כל שמורת טבע נידחת בצפון?

הוא ניצל את השתיקה המהורהרת שנפלה עליה כדי להחזיר את הכדור למגרש שלה ולבקש לשמוע על עבודתה. מניסוחיו היה ניכר שאינו יודע כלום על הייטק, חוץ מזה שרעייתו העתידית אמורה להגיע מפלח השוק הזה. היא השתדלה להסביר לו מה היא עושה, אבל בעיניו היה מבט של הקשבה מנומסת בלבד. זה לא עניין אותו. בדחף של רגע, שאלה אותו אם יעניין אותו פעם ללמוד מחשבים בעצמו. הוא נרתע באדיבות. נשמע מרתק, התחום, אבל הוא ילמד בכולל, מה השאלה. לא רצתה לחפור לו יותר מידי בפגישה ראשונה, אבל תהתה האם הביטחון שלו לגבי לימודים עתידיים בכולל זהה לביטחון שלו בכך שעליו להתחתן עם אשת הייטק: ככה כל החבר’ה עושים, ולכן זה מה שיהיה.  

כשחזרה הבייתה, אמא קידמה אותה בחיוך רחב. שמואלביץ התקשר כבר. “הוא התרשם מאד, מעוניין להמשיך”.

היא קרסה אל הספה בסלון, חלצה את נעלי העקב. תלתה מבט מהורהר בארון הספרים הגדוש.

“מה את אומרת?” אבא יצא מהמטבח, הצטרף לאמא. “בחור שווה, כן?”

שווה? חשבה על שנתיים של נשיכת שפתיים בלימודי תכנות בסמינר, על חוברות העזר שהחליפו את ספרי הקריאה שאהבה. זכרה את החודש הראשון והמשעמם עד ייאוש בעבודה, את עיניה שורפות בשעת לילה מאוחרת כדי לסיים בזמן עוד ממ”ן של הקורס באוניברסיטה הפתוחה. תמונות רצו במוחה: היא בחצאית ארוכה וארשת חתומה בהאקאתון, בצוות שלה כולם גברים חילונים. רצה בגשם אחרי יום עבודה ארוך למספרה כדי לתחזק את החלקת השיער, דוחקת את הגעגועים לתלתלים שליוו אותה מילדות. הולכת לקניות ומתגברת על עצמה שוב ושוב כי צריך לחסוך, ככה ‘יהיה קל יותר למצוא בחור טוב באמת’.  

“אולי הוא שווה”, אמרה לבסוף. “אבל אני לא חושבת שהוא שווה אותי”.

קמה מהספה, השאירה את נעלי העקב בסלון, ועשתה את דרכה לחדרה. ישיבת הצוות למחר תוכננה לתשע בבוקר, והיא לא התכוונה לאחר. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

6 תגובות

  1. יותר ממושלם
    אבל אם כבר התחלת לפתוח
    פליז תפתחי עוד
    תמשיכי הלאה בנושא הזה

    או אולי תמשיכי מהכיוון של הגבר שהתחתן איתה בסוף
    תקחי אותו לכיוון שרמזת (גם הוא הלך לתכנות בסוף)
    אם היא הייתה צריכה להחליף את הלב הפשוט שלה לתכנות
    אם הוא אוהב אותה גם הוא יחליף

  2. וואו, כתיבה משובחת ויפייפיה,
    אם זה לא היה נוגע בנושא כאוב ועצוב, היה ניתן להנות מהכת(י)בה ולהמשיך הלאה, אך אכן נגעה כאן כותבת הדברים בעצב רגיש, הלוא הוא נושא השידוכים, וההקרבה שנאלצות הבחורות להקריב בתמורה ל”קבלת” בחור ישיבה איכותי וטוב, מה שלא תמיד מתברר כך,
    ואולי הגיע הזמן לשנות משהו ולו קטן ביותר, בגישה הישנה והכל כך לא הוגנת ומוטעית לכל הנושא של שידוכים, לימודים, ומיהו בחור ישיבה איכותי, (בחור שצבר במהלך שהותו בישיבה הרבה שעות לימוד, לא מעיד על כלום!)
    בתקווה שעל ידי פלטפורמה יגיע השינוי המיוחל בחשיבה המקובעת כל כך בציבור שלנו.

  3. הסיפור מתאר יפה את האבולוציה של השידוכים במגזר החרדי בשנים האחרונות.
    אם פעם הבחורות נאבקו על הבחורים השווים, היום הבחורים נאבקים על הבחורות השוות, שלא לומר “המכניסות”. והן במקביל, מאד מודעות לשווי שלהן.
    מעיין, תכתבי עוד.

  4. אני חושבת שיותר משדחקו את הבנות לעבוד במקצוע שאולי הוא לא “חלום חייהם”,
    דחקו את הבנים ,
    מה היה הבחור הזה שווה אם לא היה לומד? מי היתה מסתכלת עליו?
    כאילו כל הבנים תפורים 100% על להיות אברך… האבסורד הזה יותר זועק לדעתי.
    מתן לגטימציה לבנים לעבוד היא זכות בסיסית ואנושית… לא כל אחד מסוגל להיות אברך, תפקיד שדורש ראש ריאלי יותר בד”כ וכישורים מסוימים. האברך הוא האיש הנעלה ביתר אבל התורה נותנת מקום לכל אחד…
    אולי אם נתייחס לחרדים העובדים בהבנה יותר, הם היו “חרדים”( יותר נכון “שומרי מצוות” )הרבה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן