סיפור פשוט

היא רצתה לספר להם. מאד רצתה. אבל לא היו לה מילים. ניסתה לנסח אותן – אבל בכל הספרים שקראה אי פעם לא היו המילים שיכולות לספר מה קרה. היא חשבה שאולי בכלל אין בעברית מילים בשביל כאלה דברים, ושתצטרך לחכות עד שתהיה גדולה ותדע המון אנגלית כדי לספר את זה.
ממוצע 4 | 2 מדרגים

זה קרה כשהיא היתה בת שבע.

בדיוק בת שבע. בסלון של סבתא דלקו שבעה נרות על עוגה-עם-קצפת-ורודה-ופרחים-לבנים-ושוקולד-וסוכריות-תודה-סבתא. מטרים ספורים משם, במרפסת הכביסה של סבתא, זה התחיל.

שלשה חודשים זה נמשך. כמה פעמים היא ניגשה אל אמא ואמרה לה “אמא, אני רוצה להגיד לך משהו,”  וכשאמא הסתובבה אליה – נבהלה נורא ואמרה “אפשר בבקשה שוקו?” אפילו שידעה שהיא בשרית. פעם אחת כתבה לאבא מכתב שהיא רוצה לדבר איתו, ומתי אפשר. הוא קבע איתה פגישה בסלון, בשעה שש בערב. זה היה מצחיק, כי הוא עשה את הכל נורא רשמי, כתב את הפגישה ביומן שלו, וסגר את הדלת של הסלון. אבל כשהוא התיישב לידה על הספה היא אמרה לו: “אתה זוכר את דבורי, החברה שלי מהגן? היא כבר לא חברה שלי ואני מאד עצובה מזה.”  אבא חיבק אותה, הקשיב לה, וגם נתן לה כמה עצות טובות לגבי דבורי. כשהסתיימה הפגישה שלהם והם פתחו את הדלת של הסלון היא בכלל לא הרגישה יותר טוב כמו שאמרה לאבא.

הטטריס הצבעוני החדש היה מוחבא היטב עמוק בילקוט. היא לא נהנתה ממנו בכלל כי בבית הספר היה אסור לשחק בו, ובבית לא העזה להוציא אותו. הוא היה מסגיר את סודה. את סודו. והאמת? היא בכלל לא רצתה לשחק בו. הוא הזכיר לה את המילים ההן, המאיימות. המזהירות. המאשימות.  המבטיחות. היא חזרה למצוץ אצבע כי היו רגעים שזו היתה הדרך היחידה להמשיך לנשום. התחילה לשנוא את רחוב נחמיה, את הסמטה המובילה לבית של סבתא, את השלט על הדלת שפעם כל כך אהבה.

היא חזרה למצוץ אצבע כי היו רגעים שזו היתה הדרך היחידה להמשיך לנשום. התחילה לשנוא את רחוב נחמיה, את הסמטה המובילה לבית של סבתא, את השלט על הדלת שפעם כל כך אהבה.

היא רצתה לספר להם. מאד רצתה.

אבל לא היו לה מילים. ניסתה לנסח אותן – אבל בכל הספרים שקראה אי פעם לא היו המילים שיכולות לספר מה קרה. היא חשבה שאולי בכלל אין בעברית מילים בשביל כאלה דברים, ושתצטרך לחכות עד שתהיה גדולה ותדע המון אנגלית כדי לספר את זה.

היא גם פחדה. ידעה שזה יכול להרוס הרבה. דמיינה את המאזניים מהשכפולים של מחברת חגים – בצד אחד דודה ציפי שגם ככה רואים שקשה לה, המשפחה של אמא, הישיבה. בצד השני הצטברו כל מיני אבנים, אבן אחת בכל פעם שזה קרה.

ערב אחד הצד של האבנים הפך להיות כבד יותר. אבא ואמא היו בסלון, היא סגרה את הדלת ואמרה להם שיש לה משהו חשוב להגיד. ישבה בכורסה, אפילו שזו כורסה רק של גדולים. רעדה בכל הגוף, וסיפרה. רק את ההתחלה. הרגישה כאילו המילים יוצאות מפה אחר, כאילו היא יושבת בכורסה ומסתכלת על עצמה-אחרת מספרת את הסיפור. אבא ואמא הסתכלו עליה, ואז זה על זה. המבטים שלהם הפחידו אותה.  הפנים של אבא נהיו אפורות, אפילו יותר ממה שהיו בלוויה של סבא-ירושלים. היא עצמה את העיניים חזק וחיכתה שהם יסיימו להחליף את המבטים הנוראיים האלה. כשפתחה אותן היה המבט של אבא מופנה אל הקיר והפנים של אמא נחושות.

אמא חיבקה אותה ואמרה לה שהיא רוצה להגיד משהו חשוב. שהיא מאד שמחה שסיפרה להם, שהיא יודעת שזה היה קשה, ושיש משהו שהיא צריכה להבין. “ילדות בגיל שלך,” הקול של אמא היה מפוספס, רך ונוקשה, “הרבה פעמים מרגישות דברים בצורה לא מדויקת, או מדמיינות. זה מאד טבעי בגיל הזה. לפעמים קורה משהו קטן, וכבר מדמיינים שקרה משהו הרבה יותר גדול. לפעמים חולמים בלילה, וכשקמים חושבים שמה שחלמנו קרה באמת. רק בגיל יותר גדול מצליחים כבר להבחין היטב בין דמיון למציאות.”  היא ישבה שם על הכורסה, עצמה עיניים וניסתה להזכר מה דמיינה ומה חלמה ומה בכלל לא היה. “תזכרי משהו חשוב, מתוקה שלי,”  כבר ידעה בעל פה את ההמשך. “אם נתייחס לזה באופן פשוט – זה יהיה פשוט.”  המשפט הזה, שעזר לה כל כך הרבה פעמים לסדר את הדופלו ואת החיות, או למלא שכפול ממש קשה שהמורה חוה חילקה, המשפט הזה צלצל לה בראש כל כך חזק עד שלא הצליחה לשמוע כלום. היא סגרה את האזניים בנסיון לא לשמוע את המילים חוזרות אליה שוב ושוב, אבל זה לא עזר. הן צווחו מתוכה – עולות, יורדות, מתפתלות, מסתבכות ומסתדרות שוב. אם נתייחס לזה באופן פשוט – זה יהיה פשוט.

לו היו מקימים מצבה על הקבר שנכרה לה באותו ערב, זה מה שהיו כותבים עליה.

החיים המשיכו כרגיל. מלבד האבן הגדולה שהתיישבה על קנה הנשימה והפריעה לה לנשום. היא שכחה את הדמיונות הללו, לגמרי. יחד איתם נמחקו ממנה כמעט כל הזיכרונות, כל מה שקרה לפני יום הולדת שבע.

החיים המשיכו כרגיל. מלבד האבן הגדולה שהתיישבה על קנה הנשימה והפריעה לה לנשום. היא שכחה את הדמיונות הללו, לגמרי. יחד איתם נמחקו ממנה כמעט כל הזיכרונות, כל מה שקרה לפני יום הולדת שבע.

היא למדה היטב, הצטיינה, היו לה חברות הכי טובות וחברות טובות וחברות סתם. אהבה לשחק בחבל ואף פעם לא הצליחה בחמש אבנים. קבלה ציונים מעולים בתורה ובנביא ובספרות, והיתה צריכה מורה פרטית בדקדוק. היו כמה דברים מוזרים שהפריעו לה, והיא לא ידעה למה הם קורים. האבן השבורה במדרכה ברחוב נחמיה היתה גורמת לה לבכות. היא לא ישבה שוב על הכורסה בסלון, וכשהחליפו אותה לא הסתכלה איך הפועלים מעבירים אותה בדלת. סובבה את הראש וחיכתה כמה דקות עד שהצליחה לנשום שוב. אם היתה מריחה מרכך כביסה לבן של בדין – היתה מקיאה מיד. זה היה חמור עד כדי כך שסבתא החליפה מרכך כביסה אחרי עשרים שנה. לפעמים התעוררה באמצע הלילה והלב שלה היה דופק במהירות. היא היתה מכסה את הראש בשמיכה ומוצצת אצבע, כמו פעם, עד שהצליחה להרדם שוב. לא רצתה להעיר את אמא. לא רצתה לשמוע את המשפט שלה על הדברים הפשוטים.

קבוע בכל שנה, שלושה או ארבעה ימים לפני פורים, כאילו הוא יודע לבדוק את לוח השנה – היה החום שלה עולה. שנה אחרי שנה היא הפסידה מסיבת פורים, התחפושת שלה נשארה בארון. כשכולם הלכו לסעודת פורים, שהיתה הסעודה היחידה שהם המשיכו לעשות עם המשפחה של אמא – נשארה בבית בהשגחה של אחד הגדולים. כשהפסיקו סעודות הפורים המשותפות הפסיקה שפעת הפורים שלה להופיע. היא היתה כבר גדולה מכדי להתחפש.

***

הבית היה שקט, היא שכבה על כיסוי המיטה ועשתה את עצמה לומדת למבחן. למעשה נתנה למחשבות שלה לברוח מהספר לכיוון המטבח. ידעה שאבא ואמא שם, שהם לא מרוצים ממנה. לא הצליחה לשמוע מילים אבל לא היתה צריכה. הן הדהדו בתוכה, המילים. מאוכזבות, מאשימות, מודאגות. החברות שלה מתארסות, מתחתנות, לדבורי כבר יש תינוקת. אבא מנסה למצוא ניסוחים, מתפתל במבוכה מול השדכנים. מה הוא יגיד להם? “הבת שלי, מושלמת שכמותה, פתיה עיקשת שכמותה, פשוט לא מוכנה לשמוע שום הצעה”? מידי פעם הציצה לקלסר של אבא. הכירה את רוב השמות. משפחות טובות, בחורים מעולים, מילים מחמיאות. רק הלב שלה קפוא.

פעם אחת החליטה להתגבר. זה היה כשאבא סגר את הטלפון בעיניים נוצצות, מלאות תקווה. ידעה שהוא שמע עכשיו הצעה כלבבו, הייתה נחושה לנסות לשמוע אותה גם כן. “אבא”, ניסתה בזהירות, “מה ההצעה? מענין אותי לשמוע.” אבא הסתכל עליה, בודק אם בת קול משמים אמרה את המילים במקומה. “שטרנגר. מירושלים. הוא למד עם אברומי בשיעור ואני זוכר אותו כבחור חמד. את רוצה שאברר עליו?” התקווה שנצצה בקול שלו, לא היה לה לב לנפץ אותה. הנהנה, מפחדת שאם תשתמש במילים הן תבגודנה בה, באבא. “מה חשוב לך במיוחד שאברר?” שאל, בזהירות, כאילו מפחד לשבור את ההסכמה היקרה שלה. “תבדוק שאין לו משקפיים עם מסגרת מוזהבת,” יצאו לה מהפה מילים שלא תכננה, שהיא לא מכירה, שלא חשבה אותן בכלל. אבא הביט בה בתדהמה, והיה נראה שהוא מתחיל לשקול אם היא ראויה לשטרנגר ההוא, החבר של אברומי, בחור החמד.

בסוף נפגשה איתו, המשקפיים שלו היו כסופות. שבעים דקות ארוכות ארוכות עברו עליה מאחורי הדלת הכמעט-סגורה בסלון. ברגע שראתה אותו עובר בפתח הבית, מתכופף קצת כדי ללחוץ את היד של אבא – נגמר לה האויר. האבן על קנה הנשימה שלה גדלה שוב. אני. לא. יכולה. להתחתן. עם. בחור. גבוה. פעמו המילים בקצב בלתי אפשרי ביחד עם הלב שלה. היא הסתירה את ידיה הרועדות מתחת לשולי המפה. קיוותה שהיא לא עונה שטויות לשאלות של שטרנגר, שבאמת היה בחור חמד. מה הוא אשם שהגובה שלו מדהיר את הלב שלה, ולא באופן רווי-אבק-הכוכבים שהחברות שלה מתארות שאמור להיות? באותו לילה שוב מצצה אצבע, ניסתה לא לשמוע את השתיקה הרועמת של אבא, את ההלם של אמא. “גבוה??? מפריע לך שהוא גבוה? זה סיבה להוריד שידוך מעולה?” לראשונה בחייה סובבה גב לאמא ועזבה את החדר באמצע שיחה. פחדה שהיא תגיד את המשפט ההוא, על הדברים הפשוטים. שנאה אותו. שנאה את עצמה.

באותו לילה שוב מצצה אצבע, ניסתה לא לשמוע את השתיקה הרועמת של אבא, את ההלם של אמא. “גבוה??? מפריע לך שהוא גבוה? זה סיבה להוריד שידוך מעולה?”

אבא ואמא לא ידעו, אבל הגובה לא היה הסיבה היחידה שבגללה סרבה להמשיך להפגש עם שטרנגר. כפות הידיים שלו – גדולות, ציפורניים רבועות וקצוצות, הבעיתו אותה כל אותו הלילה. בכל פעם שהצליחה לנמנם – גדלו כפות הידיים שלו עוד ועוד, רדפו אחריה ברחוב נחמיה. רק בבוקר נרדמה. אמא כיסתה אותה בעוד שמיכה, חיבקה אותה חיבוק רועד, וסגרה את הדלת של החדר כדי שלא תשמע את רעשי הבוקר.

כשהתעוררה בצהרים ידעה מה דרישות הסף שלה להצעה הבאה: נמוך, כפות ידיים קטנות, בלי משקפיים מוזהבות.

כשהציעו את הבן של רוט אבא ואמא כבר היו כל כך מיואשים ממנה ומהשאלות המוזרות שלה, שהסכימה להיפגש איתו בלי לשאול כלום. רק כשעבר בדלת נזכרה שאפילו לא שאלה מה שמו הפרטי. הוא היה נמוך, לא היו לו משקפיים בכלל, וכפות הידיים שלו היו מוסתרות מאחורי השולחן במשך כל הפגישה. היתה לו ש’ שורקת, מעניינת כזו. היא ידעה שזו בעיית דיקציה אבל לא היה לה אכפת. אהבה אותה, את הבעיה ואת הדיקציה. באותו לילה ישנה טוב, משהו בה נרגע. בבוקר אמרה לאבא שהיא מוכנה להמשיך. משהו רך עבר בפנים שלו, שכבר התרגלו להיות מיואשות. הוא חייך אליה חיוך של פעם, של לפני שידוכים.

היא התארסה עם רוט. שאול קראו לו, בבית כינו אותו שאולי. בש’ שורקת.

***

הרעש של השעון ושל השמן במחבת הפר את השקט בבית הקטן של שאולי ושלה. היא אהבה אותו, את הבית הקטן, והיה לה קשה. היו זמנים נפלאים – טיולים שעשו יחד, שיחות עומק על החיים. מקצב זוגי שלמדה לאהוב. אהבה לשמוע אותו הוגה את השם שלה, עם הש’ השורקת שלו. הרבה רגעים היו אחרים, איומים. היא הסתגרה, בכתה והייתה לחלוטין לא מובנת, גם לעצמה. היא הרגישה בגן עדן, נשואה למלאך, או הכי קרוב למלאך שיכול להיות, ולרגעים הצליחה להרגיש רק את להט החרב המתהפכת. מכונת הכביסה התחילה לסחוט, רעש הסחיטה הצטרף להמייה של הבית. הכניסה עוד שניצל למחבת, ופתאום, כמו משום מקום, היכה בה הברק. מרפסת הכביסה של סבתא, ריח של בדין לבן, משקפיים זהובות מסגרת. כפות ידיים.

היא הרגישה בגן עדן, נשואה למלאך, או הכי קרוב למלאך שיכול להיות, ולרגעים הצליחה להרגיש רק את להט החרב המתהפכת.

אם זה היה סיפור היא היתה מתפרקת בבכי, משאירה את השניצלים להעלות עשן, מייבבת בנחלים של דמעות עד פורקן, והקלה היתה מתגנבת ללבה. זה לא היה סיפור, אלו היו החיים האמיתיים שלה. סיימה לטגן, שטפה את המחבת. ניגבה ידיים. לא היו דמעות, לא פורקן ולא הקלה.

התקשרה לשאולי. “הכל בסדר?” הוא שאל מיד, מודאג מהעיתוי. “האמת שלא,”  ענתה לו, בכי מתחיל לנקד את קולה, “אני צריכה עזרה.” 

עשר דקות אחר כך שאולי והש’ השורקת קראו לה מדלת הכניסה. הם ישבו בסלון, הוא על הספה, היא על הרצפה, מנסה לייצב את עצמה. השעינה את הראש על הרגל של הספה, סיפרה לו הכל. החל מיום הולדת שבע וכלה בברכה שדוד יצחק ברך בשבע ברכות, בסוף החתונה שלהם.

“שירי,” הוא קרא לה. היא הרימה אליו מבט באלכסון, מרימה את עצמה מהרצפה. האבן מקנה הנשימה שלה התגלגלה. לא נעלמה לשום מקום, רק התנפצה בקול רעש גדול, ממלאת את הסלון שלהם באבק ובשברים משוננים, פוצעים. היא לא דאגה. ידעה שיוכלו לנקות הכל. ביחד.

**

**

הכותבת היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית. ליצירת קשר איתה: Merchavmugan100@gmail.com

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

8 תגובות

  1. סיפור מקסים! עצוב וחשוב ונוגע ללב וצובט עד דמעות!
    כתוב בעדינות ובאיפוק ויחד עם זאת נוקב.
    תודה רבה!

  2. שרי, את מדהימה.
    הכי דיבר אלי הקטע הזה –
    “אם נתייחס לזה באופן פשוט – זה יהיה פשוט.” המשפט הזה, שעזר לה כל כך הרבה פעמים לסדר את הדופלו ואת החיות, או למלא שכפול ממש קשה שהמורה חוה חילקה, המשפט הזה צלצל לה בראש כל כך חזק עד שלא הצליחה לשמוע כלום. היא סגרה את האזניים בנסיון לא לשמוע את המילים חוזרות אליה שוב ושוב, אבל זה לא עזר. הן צווחו מתוכה – עולות, יורדות, מתפתלות, מסתבכות ומסתדרות שוב. אם נתייחס לזה באופן פשוט – זה יהיה פשוט.
    דיברת על זה גם בסדנא שלך, וזה כל כך אמיתי.
    איך התגובות שלנו, כהורים, יכולות להיות קריטיות עבור הילדים שלנו.
    איך מסרים, שעוזרים לנו בכל מיני מקרים – פשוט מהווים הרס במקרים אחרים.

    תודה על הסיפור!

  3. אנחנו – הועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה בתקופת הילדות פה כדי להקשיב, לשמוע ולשנות.
    לשנות את המדיניות, את השיח החברתי.
    בואו נפסיק להסיט את המבט.

    הסיפור שלך ממש חדר אלי שירי, וחשוב לי להגיד לכול מי שעבר פגיעה שאתם ואתן לא לבד.
    הצטרפו אלינו ובואו להשמיע את עדותכם כדי לעשות שינוי.

    לינק לטופס עדות: https://bit.ly/2F6TF49

  4. ישנה עמותה בשם JCW שמטפלת בדיוק בעניין של קרבנות פגיעה מינית שהייתה עד גיל 18 ,גברים ונשים.
    ואף עוזרת במימון טיפול נפשי
    האתר שלהם באנגלית אבל הם עובדים גם בארץ
    אפשר להתעניין גם בעמותת אל הנפש שהם עובדים ביחד עם JCW
    אפשר גם לבדוק בדף הפייסבוק-”לא תשתוק” בטוח יש שם מידע
    בהצלחה!
    קישור לאתר-https://www.jewishcommunitywatch.org/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן