הכל סיפור של פיקסלים – פרק י”א

רק אחרי שעתיים, בעבודה, כשהבטן נהמה שהיא חייבת להתמלא לא משנה במה, הבנתי כמה הוא חכם, כמה אני טיפשה. איך הוביל אותי באף להעניש את עצמי, לאכול קורנפלקס יבש ששנאתי.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

כרסמתי קורנפלקס יבש, כשכרמית שאלה על התוכניות שלי. אני בכלל לא אוהבת קורנפלקס. לא אוהבת אותו טרי, שונאת אותו יבש. הייתי מוכרחה לכרסם אותו. בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, הילדות ביקשו קורנפלקס בשקית. חנוך פתח את הארון, גילה ששכחתי לסגור את הקורנפלקס. הוא נאנח, הוציא אטב מהמגרה. סינן: “למה כל דבר פשוט הוא פרויקט בשבילך? כמה זמן כבר לוקח לסגור קורנפלקס?”

הילדות ישבו סביב השולחן, פערו פה. אצבעותיהן לפתו שוליים של שקיות ריקות. לקחתי את קופסת הקורנפלקס מחנוך. לפני שהספיק לסגור עליה אטב. מילאתי שקיות. שלחתי אותן לחלון לבדוק איזו מכונית מצפצפת, למה. הסתכלתי עליהן מסתכלות. הסתובבתי לחנוך: “אתה לא יכול להעיר לי לידן”.

“לא הערתי לך”, הוא הכחיש. “בסך הכל שאלתי שתי שאלות לגיטימיות”.

“אלו לא שאלות לגיטימיות”, התרגזתי. “ושימוש במילים ‘למה’ ו’כמה’ לא משנה את העובדה שהערת לי, ועשית את זה ליד הילדות”.

“לא התכוונתי לעשות כלום!” גם הוא התרגז. “נראה לך שאני נהנה לראות ששוב ייבשת את הקורנפלקס? שעוד פעם אפשר לזרוק אותו לפח כי אי אפשר לאכול אותו ככה?”

“לא התכוונתי לעשות כלום!” גם הוא התרגז. “נראה לך שאני נהנה לראות ששוב ייבשת את הקורנפלקס? שעוד פעם אפשר לזרוק אותו לפח כי אי אפשר לאכול אותו ככה?”

“אפשר. שים חלב”.

“בשקיות שהילדות לוקחות לגן?” הוא נעץ בי מבט מלגלג. לא הייתי צריכה שיאמר “טיפשה שכמוך”. עיניו אמרו. 

“אפשר לאכול את הקורנפלקס גם בלי חלב”, סירבתי להיכנע. עדיין כעסתי בגלל הדבר הפשוט ששם ביני ובין הילדות, חומה שאצטרך לטפס עליה, עוד פרויקט. 

“אי אפשר”, הוא היה נחוש בדעתו לנצח.

הכנסתי את הסנדוויץ’ שהכנתי לעצמי למקרר. מילאתי שקית בקורנפלקס.

“מה את עושה?” הוא בהה בי.

“לוקחת קורנפלקס לארוחת בוקר. שתראה שאפשר”.

הוא חייך, נענע ראש. הלך לחלון לראות איזו מכונית מצפצפת, למה.

רק אחרי שעתיים, בעבודה, כשהבטן נהמה שהיא חייבת להתמלא לא משנה במה, הבנתי כמה הוא חכם, כמה אני טיפשה. איך הוביל אותי באף להעניש את עצמי, לאכול קורנפלקס יבש ששנאתי. אש שטפה אותי. בשני ערוצים שונים לחלוטין. שנאתי את האיש שקידש אותי. שנאה עזה ויוקדת. הייתי מוכנה ליידות בו קופסאות שלמות של קורנפלקס, לקבור תחת פתיתים צהובים. ובו זמנית, הערצתי אותו נוראות. לא יכולתי שלא. השכל שלו. האופן שבו שלט בכל סיטואציה שפירקה אותי. זה המס אותי לגמרי, הפך אותי שלולית לרגליו.

ישבתי במשרד, כרסמתי קורנפלקס. שנאתי. נמסתי. כרמית נכנסה. “יש לך תוכניות מיוחדות הערב?”

“לקפל ערמות של כביסה”, העפתי קורנפלקס מהמקלדת. “אולי גם לגהץ. לשטוף כלים. להפשיר עוף לארוחת צהריים של מחר. לסדר את הבלגן שהבנות תעשינה לפני שיגיע הערב. ללכת לאסוף את המוצרים מהמכירה השכונתית. לא להירדם לפני מקלחת”.

“בקיצור, אין לך תוכניות מיוחדות”, היא הניפה שער שחור לאחור. “יופי, אז אבוא בחמש וחצי לאסוף אותך”.

“לאן אנחנו נוסעות?” קימטתי מצח, מבוהלת. פחדתי שהיא מתכננת לנו נסיעה נוספת ל’פרקרס’ ולא אמרתי לחנוך כלום. לא העזתי לדמיין איך יגיב אם אומר לו שאני מוכרחה לעבוד הערב. גם שקית מלאה קורנפלקס יבש לא תספיק בתור עונש. 

“להורים שלי. זאת נסיעה קצרה. ניקח אתנו את הבנות”, היא הגיבה בטון ענייני להיסטריה שתקפה אותי. “עד שש וחצי תהיו בבית שוב”.

פערתי פה, אמא של בנותי. אפילו לא ידעתי שיש לה הורים. הייתי יודעת אילו הייתי חושבת עליה בתור בת. הייתי משערת שהם קיימים אם היא קיימת. אבל היא תמיד היתה רק כרמית בשבילי. בוסית במשרה מלאה. 

“סיכמנו, כן?” היא שמה סימן שאלה אף ששתינו ידענו שזאת נקודה. סיכמנו.

הנהנתי. היא זקרה אצבע על השולחן שלי, אמרה: “קחי צלחת חד פעמית מפינת הקפה. אני לא סובלת שיש פירורים על הניירת”.

*

הזהרתי את הילדות להתנהג יפה, הלבשתי בשמלות נקיות. סירקתי. שטפתי פנים. הזהרתי שוב. אמרתי בקול עליז שאנחנו נוסעות לטיול שווה. קיוויתי שקולי העליז מאזן את האזהרות. לא רציתי שתפחדנה בגללי פעמיים ביום אחד. 

בשעה חמש עשרים ושבע כרמית התקשרה שהיא מחכה למטה. היו שני בוסטרים במושב האחורי. הכרתי רק אחד מהם. היא השיבה לגבותי השואלות: “לקחתי מחברה. לא נוסעת עם ילדים קטנים באוטו בלי בוסטר”. 

שכנעתי את הילדות לשבת בבוסטרים. הסבתי את תשומת לבן לכלב הקטיפתי, השחור, שנענע ראש ליד הזגוגית הקדמית. משכתי חגורה מכתף למותן. נסענו. עשר דקות. 

“כאן ההורים שלך גרים?” נדהמתי. מעבר לזגוגית ראיתי את שיכון ה’. סמטה עם שתי וילות חדשות, שני בניינים ישנים, פאתי בני ברק שלי.

“כאן ההורים שלך גרים?” נדהמתי. מעבר לזגוגית ראיתי את שיכון ה’. סמטה עם שתי וילות חדשות, שני בניינים ישנים, פאתי בני ברק שלי.

היא חייכה. “כן, כאן גדלתי”.

“כאן גדלת?” לטשתי בה אישונים לא מאמינים. 

היא חייכה עוד פעם, פתחה דלת אחורית, שחררה את הבנות מהבוסטרים. 

“אז ההכשרה לתעסוקת חרדים?” היא נכנסה לבניין הישן השמאלי. נכנסתי אחריה. 

“היה כיף להשתתף בה”, היא עצרה בקומה ראשונה. “מין בדיחה ביני לביני”. אצבעותיה התקפלו לאגרוף, הקישו על דלת מקולפת. היה ביטחון בנקישות. ולרגע תהיתי אם הביטחון הוא תוצרת כרמית או תוצרת בית.

אישה פתחה. מתחה ידיים מקומטות לעבר כרמית. 

“אמא, את מועכת אותי!” התלוננה כרמית. השפלתי ראש לילדות שלפתו את זרועותי, בהו מרותקות בכרמית הנמעכת.

“לאה. נעים מאד”, חייכו אלי פניה של אישה. ידיה שחררו את כרמית סוף סוף. “תיכנסו. חיכינו לכן”.

היא חבשה ברט בורדו על ראש בלונדיני. תלתלים ברחו מהברט, ככה ראיתי. שמלה פרחונית, רחבה. שרוולים קצרים. זאת היתה בני ברק של כרמית, קצת אחרת מבני ברק שלי.

לאה מזגה מיץ לילדות, פתחה דלת שקופה למרפסת. לטרמפולינה.

“אמא שלי היא סבתא המאה”, שקעה כרמית בכורסה חומה, דהויה משנים. “הנכדים משוגעים עליה, והיא לא מפסיקה לאמץ נכדים חדשים. עוד תראי, הבנות לא תרצינה ללכת”.

“הן מוכרחות לרצות”, העפתי מבט בצג הנייד. “הבטחת שנהיה בבית עד שש וחצי”. 

“ואני אקיים, תירגעי. שתי קצת מיץ”. 

גחנתי אליה. נעצתי בה עין אחת, מוטרדת. את העין האחרת תליתי בילדות מעבר לדלת, בלאה שפטפטה אתן. “מה אני עושה פה, כרמית?”

“בודקת אם הבית של ההורים שלי מתאים להיות דירת מקלט להיא שלך”.

גבותי התכווצו. גם גבי. עמדתי ליד קיר מכוסה בטפט זהוב, בית זר. לא נשענתי. 

“את אמרת שהיא תצטרך דירה”, בחנה כרמית את ציפורניה. “התעקשת שאעזור לך, אז הנה אני עוזרת לך”.

“ההורים שלך יודעים על מטפחת ורודה?” לחשתי.

“כן. והם ישמחו לתת לה בית זמני עד שהיא תמצא כתובת אחרת, קבועה”, היא קמה. סימנה לי ללכת אחריה. חצינו מסדרון קצר, חשוך. הגענו לחדר שותק. פעם חדר ילדים. “הוא לא גדול, אבל הספפה חדשה יחסית. יהיה לה נוח כאן. בהנחה שתמצאי אותה והיא תחליט לעזוב”.

“למה את עושה את זה? למה ההורים שלך מסכימים?” בלעתי רוק. הסתכלתי על הספפה. על הארון. מגרה אחת היתה פתוחה מעט. וילון סגול התנפנף מעל תריסים. ופתאום, בלי לדעת מדוע, בעבע בי בכי. בנתיבים שזרמה אש הבוקר היו כעת דמעות. בלמתי אותן, הבטתי בכרמית. תבעתי תשובות.

“יש לי הורים נהדרים”, היא דחפה אצבעות לכיסי הג’ינס. זרקה מבט מהורהר בספפה. דובי ישב עליה, חום. דהוי. היו הרבה דברים חומים בבית הזה, הזר. הרבה זהב. “ואני עושה את זה משיקולים פרקטיים. צריכה אותך במיטבך בפרויקט של ‘פרקרס’, וכל זמן שאת מוטרדת בגלל מטפחת ורודה, את לא אתי”.

חייכתי חיוך עקום למסך השחור שירד על עינה השמאלית. לא האמנתי לה יותר. “אל תדאגי”, הדהדתי אותה. “אני לא אגלה שגם את נהדרת”. 

חייכתי חיוך עקום למסך השחור שירד על עינה השמאלית. לא האמנתי לה יותר. “אל תדאגי”, הדהדתי אותה. “אני לא אגלה שגם את נהדרת”. 

היא צחקה. שלפה מפתח מכיס הג’ינס. “תשתמשי בו כשתצטרכי”.

“את מתכוונת למטפחת ורודה?” לא נגעתי בו.

“ואלייך. אני מתארת לעצמי שהיא לא תגיע הנה לבד”.

לטשתי בה מבט.

“התכוונתי שתעזרי לה. תראי לה איפה ההורים שלי גרים”, היא תפסה את אצבעותי, טמנה בהן מפתח. “מסכימה להפסיק לפחד ממני?”

“אני אחשוב על זה”. צעדתי לסלון. למרפסת. קראתי לילדות. הודיתי ללאה. “תבואו שוב. מתי שתרצו”, היא מעכה את הילדות. אימצה בכוח. הודיתי שוב, לא אמרתי שלא נבוא שוב. 

בבית זירזתי את הילדות. מקלחת. מיטות. התחננתי שתעצומנה עיניים, תירדמנה. לפני שחנוך יחזור. לא הספקתי לחבר סיפור חדש לטרמפולינה, הייתי מוכרחה לילה בשבילו.

הן נרדמו. הוא חזר. בסך הכל בית.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן