הכל סיפור של פיקסלים – פרק י”ב

כבר עכשיו, עוד לפני שפציתי פה בחדרה של היועצת, עוד לפני שעשיתי צעד ראשון, התחרטתי. פחדתי שהמפגש עם היועצת יציף אמת שניסיתי לקבור מתחת לכרית: אני לא אישה מושלמת. אני אפילו לא מנסה להיות.
ממוצע 3.7 | 3 מדרגים

“על מה את חולמת?” התיישב חנוך לימיני.

פזלתי שמאלה אל ידו הגדולה, נשענת בנחת על כריות הספה, ממסגרת אותי. 

“תמרוש?” הוא דחק בי לדבר.

“אתה שמח שאני אשתך?” 

“שמח מאד”, הוא התאפק לא לצחוק עלי. “בדרך כלל. מה אתך?”

“מה אתי?” בעצמי ניסיתי להבין מה קורה לי, מה מכרסם בסיבים שהחזיקו אותי. מטפחת ורודה ערערה את החיים שחייתי, שמה סימני שאלה בכל מקום שלא נכנסתי אליו קודם. 

“את שמחה שאני בעלך?” עיניו לכדו את עיני, אסרו עלי לברוח. 

יכולתי לשקר. זאת היתה המומחיות שלי – טווית שקרים קטנים, בינוניים, גדולים, שקרים בכל מידה לכל תרחיש. וכמעט הצהרתי שאני שמחה מאד. תמיד. אין זמנים יוצאים מן הכלל. התולעת שאכלה אותי נגסה בכישור, שלחה אותי לדרך אחרת. “אתה יודע שאני לא יכולה לחיות בלעדיך”.

הוא הנהן, מרוצה. 

השענתי עורף, עצמתי עיניים. שלא יראה את העצב המתפתל בי. את לא שמחה שהוא בעלך, לחשה התולעת. אני שמחה, בטח שמחה! סובבתי את הכישור. הוא בעל נהדר, אבא מדהים. יש לנו ילדות, יש לנו בית. איך אפשר לא לשמוח בחיים האלה?

השענתי עורף, עצמתי עיניים. שלא יראה את העצב המתפתל בי. את לא שמחה שהוא בעלך, לחשה התולעת. אני שמחה, בטח שמחה! סובבתי את הכישור. הוא בעל נהדר, אבא מדהים. יש לנו ילדות, יש לנו בית. איך אפשר לא לשמוח בחיים האלה?

התולעת גיחכה. עזבי את גלגל הטוויה הזה, תמר. אם תידקרי ותיפלי לשינה בת מאה שנים, הוא לא יבוא להעיר אותך. את יודעת שהוא לא. את יודעת שהוא יכול לחיות בלעדייך.

פקחתי עיניים. הסתכלתי על חנוך. “אנחנו יכולים ללכת לייעוץ זוגי?”

הוא עפעף, מופתע. “את חושבת שאנחנו צריכים ללכת לייעוץ זוגי?”

“לכל זוג טוב ללכת לייעוץ לפעמים”, דקלמתי יועצת זוגית שנוהגת להתראיין. “זה כמו טסט לאוטו. בודקים מצבר, ממלאים שמן. זה רק עושה לו טוב”.

הוא הניד ראש משועשע. “רואים שאת לא נוהגת. אין לך מושג איך זה עובד. על מה את רוצה לדבר עם היועצת?”

“זה יכול להיות גם יועץ, אם תעדיף”.

“אני מעדיף לשבת בבית על הספה”, הוא פרש יד שנייה על המסעד. “אבל אני זורם אתך. לפחות עכשיו יש לי מושג על מה את חולמת. שנינו בחדר של היועצת, היא שואלת למה באנו אליה. מה את עונה?”

“לא מגלה לך”, ניסיתי לקום, לחמוק. “אם תסכים שנלך לייעוץ, תדע”.

הוא הניף יד, חסם דרך. “תמרוש!”

“אני אגיד שבעלי שמח שאני אשתו רק בדרך כלל”, שקעתי בכריות. “אשכנע אותה ללמד אותי את כל הסודות של נשים טובות. שתשמח שאני אשתך תמיד”.

“את לא צריכה ללכת ליועצת”, הוא נאנח. “אני אומר לך מה אני רוצה, מה אני צריך. הבעיה היא בך, את לא מקשיבה”.

גלגלתי לשון בין שיני, מילים שדקרו את לועי. “אתה רואה? גם לך יש סיבה ללכת ליועצת. תוכל להתלונן על אשתך שלא מקשיבה”.

הוא צחק. “שכנעת. את יכולה ליצור קשר עם היועצת ההיא שציטטת מהעיתון. לקבוע לנו פגישה”. 

“תודה”, ניסיתי לקום שוב. הוא לא עצר אותי. “אני רק רוצה לציין לפרוטוקול שאני לא מאמין בייעוץ זוגי. סתם חירבוש שהמציא הדור החופר שלנו. לדעתי, כשבני זוג אוהבים זה את זה, הם יכולים לתקשר בעצמם”.

“אז למה הסכמת?” התכווצתי, בת הדור החופר, אישה לא אוהבת דיה. גם הוא קם, נעמד מולי, עיניו עלי. “כי ביקשת, ואני אוהב אותך. אני עושה את זה בשבילך”.

“תודה”, לחשתי, מותשת. סביב המגדל בו ישנתי, טוות חלומות שכמוני, השתרגו שושנים וקוצים. טביעות אצבעותיו של האיש מולי על חיי.

למחרת, באמצע פגישה עם חולצות על התקציב החצי שנתי, שרבטתי נקודות לפגישה עם היועצת. כרמית דיברה על התקורה המוגזמת, הזהירה שנצטרך לשייך את ההוצאות האלה להנהלה. חולצות נזעק. כתבתי בשולי הכרטסת: הוא משתמש בילדות כדי לעקוב אחרי. חולצות דיבר על הנלוות. כרמית אמרה שפיצה בסופש זה ממש לא נלוות. כתבתי: כשאנחנו רבים, הוא יכול לפגוע בי.

“סיכמת הכל, נכון?” עיניה של כרמית נצצו בסוף הפגישה, רוו ממני נחת. אצבעותיה התקרבו לכרטסת שהחזקתי, משורבטת בחיי האישיים.

התרחקתי. “אני אעלה סיכום לדרייב תוך עשרים דקות”.

“ילדה טובה”, שלף חולצות טישיו מכיס מכנסיו, מחה מצח מיוזע. חייכתי חיוך מנומס, נסוגותי למשרד. פעם, כשסיפרתי לחנוך שחולצות אוהב אותי נורא, מתנהג אלי כמו סבא’לה, הוא הזדעזע. תבע הבטחה שאבהיר לחולצות שאני אישה נשואה, חרדית. הבטחתי שאבהיר, עוד שקר שדקר אותי. לא העזתי לומר לחולצות כלום. הוא היה הלקוח הכי גדול שלי, הכי חביב. לא רציתי לאבד אותו. 

במשך חצי שעה התאמצתי לשחזר מה דיברנו, מה כרמית אמרה, מה חולצות, בזמן שכתבתי נקודות שחורות לחנוך. עדכנתי את כרמית שהסיכום בדרייב. הסתכלתי על מילים ששרבטתי בשוליים. פתאום הרגשתי כל כך מטופשת. גיבורה פתטית של מותחן עלוב. הוא משתמש בילדות כדי לעקוב אחרי. מתחתי קו על המילים הללו. הן לא היו עוקבות אחרי אם חנוך לא היה חושד בי. והוא לא היה חושד בי אם לא הייתי מפרה את האמון שלו פעם אחרי פעם, עושה דברים שביקש ממני לא לעשות. הוא אמר לי מה הוא רוצה, מה הוא צריך. הבעיה בי. 

הסתכלתי על השורה השנייה. ראשי התמלא סופת חול, אלפי רגעים מהעבר; הוא כועס. אני צועקת. הוא מאוכזב. אני מתפרקת. אם אגיד ליועצת שהוא פוגע בי כשאנחנו רבים, הוא יגיד: גם היא פוגעת בי. 

הוא לא ישקר.

*

“נו, קבעת עם היועצת הזוגית?” שאל חנוך בערב. 

“עדיין לא”. סיפרתי על הפגישה עם חולצות, על העומס במשרד.

“תתקשרי אליה עכשיו”, הוא הגיש לי טלפון. “קדימה, כל כך רצית ייעוץ זוגי”. 

אצבעותי היססו על המקשים. “אנחנו יכולים לשכור צימר ללילה בסכום הזה. אולי עדיף”.

“אבוד לך”, הוא חייך. “ביקשת ייעוץ זוגי, זה מה שתקבלי”.

התקשרתי. התפללתי שהיועצת הזוגית לא תענה, שתענה ותתנצל שהיומן שלה מלא. היא ענתה, הייתה לה משבצת פנויה ברביעי הקרוב. ניפגש. חנוך כתב על הלוח: ‘חירבוש בשביל תמרוש’. התמוגג על החרוזים שחרז. גם אני צחקתי מהם. צחוק מאולץ, עצבני.

כעסתי עלי. לא הבנתי את הסיפור שסיפרתי לעצמי, מה פתאום החלטתי שייעוץ זוגי יעשה לנו טוב, ישמח אותי. גלגלים הסתובבו לאחור, התיזו עלי זכרונות. רגעים שהייתי טיפשה כזאת, ממהרת להגיב, לעשות. מתחרטת אחר כך. 

כבר עכשיו, עוד לפני שפציתי פה בחדרה של היועצת, עוד לפני שעשיתי צעד ראשון, התחרטתי. פחדתי שהמפגש עם היועצת יציף אמת שניסיתי לקבור מתחת לכרית: אני לא אישה מושלמת. אני אפילו לא מנסה להיות.

כבר עכשיו, עוד לפני שפציתי פה בחדרה של היועצת, עוד לפני שעשיתי צעד ראשון, התחרטתי. פחדתי שהמפגש עם היועצת יציף אמת שניסיתי לקבור מתחת לכרית: אני לא אישה מושלמת. אני אפילו לא מנסה להיות.

כמעט שבוע הסתובבתי מסוחררת מבחילה עצמית, מחרדה שלא הצלחתי להקיא. אחרי נצח הגיע רביעי.

היועצת ביקשה פרטים טכניים. חנוך נתן לה אותם. אני נדבקתי לכורסה. ירוקה כמו תפוח, מחוספסת כמו עץ. נעצתי עיניים מתחננות בתעודות שנתלו על הקיר, התפללתי שתוכחנה את עצמן. 

“תמר, רוצה להתחיל?” היועצת הניחה עט על בלוק צהוב. “אני מבינה שהייעוץ היה רעיון שלך?”

“חשבתי שהוא יכול לעשות לנו טוב”, לכסנתי עין לחנוך. הוא חייך אלי. חיוך של איש אוהב, סולח.

“מה לא טוב עכשיו?” היא התעניינה.

“אולי תתחיל אתה”, ביקשתי מחנוך. הוא משך בכתפיו. התחיל. סיפר על הבית שבנינו, על הילדות, על הקשר שלנו. פתוח, אוהב. הוא היה די מופתע כשהצעתי את הרעיון של הייעוץ הזוגי. 

“למה אתה חושב שתמר הציעה אותו?” עקבתי אחרי היועצת. ראיתי את הקשב שהעניקה לו, את המיקוד המוחלט בקולו, בתנועותיו. 

“אני באמת לא יודע”, הוא התמסר לתפקיד. קימט מצח. הרהר בקול. “לפעמים יש לנו חילוקי דעות על המחשב שתמר הכניסה הביתה. או על הספרים שהיא קוראת. לפעמים אנחנו מתווכחים על הילדות, איך נכון לגדל אותן. אבל אני מתאר לעצמי שכל זוג מתווכח על הדברים האלה”.

היא הנהנה. סימנה לו להמשיך. 

“לי חשוב אורח חיים מסודר, תמר רחפנית יותר. אבל זה לא משהו שאי אפשר לחיות אתו”, הוא הסיט אלי מבט, חייך. היה מקסים כל כך. “בסך הכל, טוב לנו ביחד. ככה אני מרגיש”.

“תמר, רוצה לספר למה הצעת את הייעוץ?” היא פנתה אלי. הציעה גם לי מקום בפרק. שאריות של תפקיד. חנוך היה המקסים, אני הייתי המטומטמת. יושבת בחדר שביקשתי לדבר בו, שותקת.  

לא נשארו לי מילים להשתמש בהן. הוא פתח בחילוקי דעות, חתם ברגש. איך יכולתי להתחרות באיש המושלם הזה? איך יכולתי לומר שאני לא שמחה לחיות לצדו?

“אני רוצה שתאהב אותי”, הסתכלתי על חנוך, דיברתי אליו. קולי רעד. “אני רוצה שתאהב אותי תמיד, אני רוצה שתשמח שאני אשתך גם כשאני מביאה ספרים מהספרייה שאתה לא אוהב, גם כשאני אמא לא הכי מוצלחת או אישה לא הכי צדיקה”.

“אני אוהב אותך תמיד”, הוא גחן אלי. התבונן בעיני הדומעות. “את לא צריכה לרצות את זה, תמרוש. אני כבר אוהב אותך. לא מתכוון להפסיק לאהוב אותך גם אם תבקשי. אבל אני לא יכול לשמוח כשאת לא מכבדת את המתווה של הבית שהקמנו. דיברנו על המתווה הזה לפני שהתארסנו. את הסכמת, אמרת שאת רוצה מה שאני רוצה. אני מצטער, אני לא יכול לשמוח כשאת מתעלמת מכל מה שהסכמנו עליו”.

“תענוג להקשיב לכם”, התערבה היועצת. דיברה על כבוד הדדי, על אהבה, על קצר בתקשורת. אפשר לסדר אותו בקלות. שניים-שלושה מפגשים, והכל יבוא על מקומו בשלום. 

חנוך הנהן, המשיך להתבונן בי. עיניו הצטעפו ברוך, בכל החיבה שהצהיר עליה. מתחת לדוק ולברק היו אישוניו, שחורים. 

“היא צודקת”, הוא אמר בדרך הביתה. “אין זוגיות בלי הדדיות”.

“אתה רוצה משהו בתמורה לייעוץ”, שפשפתי עורף. הוא כאב. לא עשתה לו טוב כורסה ירוקה, מחוספסת.

הוא חייך לרחוב שחצינו, הומה אדם שהולך ביחד, לבד. “את יודעת מה אני צריך, תמר”.  

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. דיי אני לא יכולה איתו, הוא כזה רע! בנ”א אנוכי, מנצל הכל לטובתו
    למה ייעוץ זוגי? שתלך לייעוץ פרטני

  2. כל הספרות ה”נאורה” היא בעצם נורא מטיפה, מוסרית ומחנכת. רק שבמקום שהמסר הוא “כיבוד הורים” המסר הוא “יש בעלים אלימים”, אבל ספרות איכותית, חכמה, אינטלגנטית- אין פה.
    אם זה היה נכתב בבמה אחרת שלא נחשבת “חרדית” זה לא היה סיפור בכלל. הכל פה מידי שקוף.
    חבל.

    1. אני משערת שאתה גבר שדומה מאוד לההוא של הסיפור.
      אולי תכתוב כאן מה הציף בך הכתיבה המשובחת כאן, תשתף אותנו ברגשות שלך כשאתה קורא טקסט ששולח לך את הבבואה שלך כמו מול מראה.

      לגופו של סיפור – עלילה בנויה היטב, מספיק כדי שתקרא שנים עשר פרקים, שתעקוב אחרי הסיפור שבוע אחר שבוע למשך שנים עשר שבועות. בהחלט לא רע!!!

      X היקר, הרבה מאוד מהז’אנר הזה בציבור ה’לא חרדי’ דוקא עוסק בנקודה הזו.
      לא יודע אם זו הבמה לתת לך רפרנסים.
      ע”ע me too, שדוקא צבר תאוצה בציבור הכללי. ולא רק.
      חשוב להציף את הנושא. ואם זו הצורה לעשות את זה בציבור שלנו – אדרבה. אתה הראיה הגדולה לזה.

      ולך תמרוש, סופרת רגישה, כתיבה כנה, תמשיכי לכתוב לנו טקסטים ברמה כמו שהרגלת אותנו

      1. ראוי להגיב לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
        מותר לא לאהוב את הסיפור.
        התגובה של-xy בעיני היא תגובה אלימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן