הכל סיפור של פיקסלים – י”ד

פרשתי אחת משמיכות הפליז שהיו בתא על הדברים שהבאתי, קטנים, טיפשיים. קיפלתי שקית ריקה. יצאתי. לאה באה לקראתי. "הסתדרת?" הושיטה לי שקית אחרת, מלאה, קוביות עטופות בנייר כסף. "מאפינס לך ולבוסית", היא חייכה. "אבל תני לה אותם רק אם היא תהיה נחמדה אלייך".
ממוצע 5 | 3 מדרגים

אסור להאמין לי. 

בתשעים ושמונה אחוזים מהזמן אני אומרת את האמת. בשני אחוזים אני משקרת. אני לא רוצה לשקר, אבל לפעמים אין לי ברירה. גם זה שקר. לפעמים אני מרגישה שאין לי ברירה. שאם אומר את האמת, חיי יקרסו. האמת היא שהייתי רעה, עשיתי מה שאסור. וזאת ממש מידה כנגד מידה, העובדה שאסור להאמין לי כי עשיתי מה שאסור. 

הלכתי ללאה. אפילו שהבטחתי לעצמי שאבוא אליה רק עם מטפחת ורודה. הלכתי לבד. רגילה לשקר לי. נקשתי על הדלת. היא פתחה, מופתעת. הנפתי את השקית שלפתו אצבעותי המזיעות. שאלתי, נבוכה, אם אני יכולה להכניס את השקית לחדר. כמה דברים שהבאתי. למקרה שאבוא עם ההיא.

“בשמחה”, חייכה לאה. מתחה יד מקומטת לכיוון המסדרון. חץ לחדר שהראתה לי כרמית. “אני אכין לך בינתיים קפה, אחמם לך מאפין וניל. את נראית כמו אחת שתשמח בהם”.

“הייתי שמחה להישאר”. שקר. בטני התהפכה כבר יומיים, מהרגע שבו התחלתי למלא את השקית. “אבל אני מוכרחה לרוץ לעבודה”. אמת. 

“הייתי שמחה להישאר”. שקר. בטני התהפכה כבר יומיים, מהרגע שבו התחלתי למלא את השקית. “אבל אני מוכרחה לרוץ לעבודה”. אמת. 

נכנסתי לחדר עם וילון סגול, דובי דהוי על ספפה. חיפשתי מקום לשים בו שקית. עיני נדדו משולחן לארון, חנו בספפה. הרמתי את המזרון העליון. בתוך תא האחסון פרקתי שקית. טוקמן. מטען. שטר של חמישים שקלים. מטפחת. כחולה. גרביים מפוספסים. דברים קטנים, טיפשיים, שמטפחת ורודה אולי תצטרך אחרי שתברח. היא בטח תסתדר בלעדיהם. אבל ממילא הלכתי שבי אחרי אולי מאז הזום, התרחקתי מדי מעובדות.

פרשתי אחת משמיכות הפליז שהיו בתא על הדברים שהבאתי, קטנים, טיפשיים. קיפלתי שקית ריקה. יצאתי. לאה באה לקראתי. “הסתדרת?” הושיטה לי שקית אחרת, מלאה, קוביות עטופות בנייר כסף. “מאפינס לך ולבוסית”, היא חייכה. “אבל תני לה אותם רק אם היא תהיה נחמדה אלייך”.

“היא תמיד נחמדה”. שקר.

“את נחמדה בעצמך”, היא ליוותה אותי לדלת, לא הפסיקה לחייך. “ד”ש לחמודות שלך. בפעם הבאה תבואי אתן”.

הנהנתי. שקר.

אבא של החמודות התקשר כשרצתי לתחנה. “איפה את?”

“בדרך”. אמת.

“עוד לא הגעת?” הוא התפלא. “איך זה יכול להיות? יצאת לפני חצי שעה!”

“פקקים”. מכוניות שעטו בכביש. שקר.

“תתקשרי אלי כשתגיעי”.

“טוב”. שקר.

אסור להאמין לי. 

בשלושים אחוזים מהזמן אני אומרת את האמת. בשבעים אחוזים אני משקרת.

*

בצהריים, אחרי שחנה’לה הלכה, נכנסתי למשרד של מזל. 

“מה?” היא טבלה קרקר עם קצח בספל קפה. 

“זוכרת שסיפרת לי על הקורקינט של הבן שלך שמכרת ביד שתיים?”

“הייתי חייבת”, היא התגוננה. “הוא הרס את הגינה. וקניתי לו אקס-בוקס. תאמיני לי, השתלם לו”.

“מאמינה לך”, התיישבתי על הכיסא של חנה’לה. “איך עובד הקטע עם יד שתיים? אפשר למכור שם כל דבר?”

“אף פעם לא נכנסת ליד שתיים? מאיזו מאה נפלת עלינו?” היא בלעה חתיכה גדולה מדי עם הקרקר. השתעלה. אצבעותיה נקשו על המקלדת, נכנסו. 

“אף פעם לא נכנסת ליד שתיים? מאיזו מאה נפלת עלינו?” היא בלעה חתיכה גדולה מדי עם הקרקר. השתעלה. אצבעותיה נקשו על המקלדת, נכנסו. 

הסעתי את הכיסא של חנה’לה לשולחן של מזל, עקבתי אחריה. “אז בעיקרון, אפשר למכור כל דבר ביד שתיים?”

“בעיקרון, אפשר לנסות למכור כל דבר ביד שתיים”, היא דייקה אותי. “מה את רוצה למכור?”

הייתי מוכרחה לספר. התפללתי שתסכים לעזור. “משאבת הנקה. יש לי סיכוי לקבל עליה מאתיים שקלים?”

“אפילו שלוש מאות, אם היא במצב טוב”, היא חיפשה משאבות. הוכיחה אפילו. “מותר אצלכם למכור דברים כאלה?”

“אל תגזימי”. ביקשתי שתעזור. אני אביא את המשאבה מחר, היא תמכור אותה בשבילי. הצעתי לשלם עשרה אחוז מהסכום שאקבל על הטרחה.

“אל תעליבי אותי, תמר”, היא שרבבה שפתיים פגועות. “אנחנו חברות”.

חשבתי על חנוך, חייכתי. “נכון”. אמת.

*

אחרי שבוע חזרתי לבית של לאה. הבאתי נעלי בית, מנורת קריאה, פנס למקרה שתהיה הפסקת חשמל והמנורה לא תעבוד, בטריות לפנס למקרה שההפסקה תהיה ארוכה, פאזל אלף חלקים, חבילת ביסלי, דובי. צהוב. 

היו דברים שהבאתי מהבית. הפנס. הבטריות. הדובי. הילדות לא אהבו אותו, אמרו שהוא לא מחייך. היו דברים שקניתי בכסף שקיבלתי על המשאבה. נעלי הבית. המנורה. הפאזל. קניתי אותו ביד שתיים. גם את הביסלי קניתי. במכולת ליד הבית של לאה. לא יודעת למה חשבתי שמטפחת ורודה תרצה ביסלי בטעם פיצה, כשתסתתר בקצה מסדרון של בית בריח וניל. ידעתי שזה טיפשי. עשיתי הרבה דברים טיפשיים בחודש ההוא.

והכי גרוע היה לדעת שאסור להאמין לי, וחנוך צדק. הוא שאל למה אני מתנהגת כל כך מוזר, ואמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר, אני מתנהגת כרגיל. שקר. הוא שאל אם יש משהו שאני רוצה לספר לו, ואמרתי שאני מספרת לו הכל. שקר. הוא שאל איך הוא יכול לעזור ואמרתי: “אתה בעלי, זה מספיק”. אמת.

הוא היה מעל ומעבר בחודש ההוא. אהב אותי כמו שביקשתי בחדר של היועצת. יותר. בעל מושלם של אישה לא מושלמת. ובאופן הפוך על הפוך הוא גרם לי לחזור שוב ושוב לערב של הזום, לדאוג למטפחת ורודה. לא הפסקתי לחשוב עליה, על הבעל שהגיח מאחוריה, חושך. 

הייתי מוכרחה לקחת קמצוץ מהאהבה שקיבלתי, לארוז בשקיות, להביא לבית של לאה. שתחכה למטפחת ורודה עד שתבוא. עוד שקר. הרגשתי שאני מוכרחה. לא באמת הייתי מוכרחה, ולא הפסקתי לבלבל בין עובדה לרגש, בין שקר לאמת. התערבבו הסיפורים שסיפרתי לי בסיפור שסיפרו לי החיים. 

אסור להאמין לי.

*

חנוך היה הראשון שהבין שאסור להאמין לי. 

הוא רצה שנצא. חבר מהישיבה התחתן מחוץ לעיר. חנוך אמר שזאת הזדמנות נהדרת בשבילנו, קצת לצאת, להיות ביחד, להיזכר איך החיים בתור זוג. הגדולה היתה רק בת חצי שנה, וכבר שכחנו. אמרתי שאני גמורה, ביקשתי שיוותר לי. הוא ויתר. אמרתי שהוא הבעל הכי מתחשב בעולם, שאני אשתדל לישון קצת בשבילו כשירקוד הורה. הוא חייך, נסע.

זחלתי מתחת לשמיכה עם התינוקת וספר שקניתי ב’סיפור חוזר’, אסור. לא התכוונתי להירדם. התכוונתי לשים את התינוקת בעריסה אחרי שתאכל ותירדם, חנוך לא הרשה לה לישון במיטה שלנו. להחביא את הספר מתחת לשכבות של צמר גפן, בתוך חבילת הטיטולים. היא אכלה, נרדמה. גם אני. בלי להתכוון. הייתי גמורה. כשחנוך חזר, הוא מצא אותנו ביחד: אמא, תינוקת, ספר אסור ביניהן.

הוא אמר שהוא לא יאמין לי יותר. לעולם. איך שיקרתי לו, אמרתי שאני גמורה, רק כדי שאוכל להתענג על תועבה. פניו התעוותו כשהתיז את המילה ‘תועבה’. הוא כעס.

ביקשתי סליחה. אמרתי את האמת, שאני מצטערת. הוא לא האמין. זרקתי את הספר לפח. אמרתי שאני אוהבת אותו, לא התכוונתי לצער. סליחה. זה לא יקרה עוד פעם.

“זה מה שאמרת בפעם הקודמת”, הוא משך אשפתון מפח, קשר. שלא אתחרט. “אסור להאמין לך. ותפסיקי להגיד שאת אוהבת אותי, כי אני לא אאמין גם לשקר הזה. אישה אוהבת לא משקרת ככה לבעלה”.

“אבל אני באמת אוהבת אותך”. דמעתי. 

הוא התכופף לתינוקת, חיבק. שם בעריסה. לא הגיב.

הספר שזרקתי לפח היה רק הריבית. במשך שעתיים התחננתי שיאמין לי, אמרתי: “אני אוהבת אותך, אתה מוכרח להאמין”. מאה פעמים. מאתיים. 

“לא, אני לא”, הוא אמר את האמת. 

בכיתי עד שעיני שרפו. בערתי מזעם על עצמי. לא האמנתי שהפסדתי את הזכות לאהוב את חנוך בגלל פנטזיה מיותרת. 

הוא כיבה אור, ביקש שאשתוק, כבר מאוחר. השתתקתי. הלכתי לחדר השני, התיישבתי על הרצפה, השענתי ראש על הסורגים של העריסה. רציתי לומר לתינוקת שלי שאני אוהבת אותה. שתאמין לי, בבקשה. היא ישנה. הבת של אבא שלה.

הוא לא שאל אותי בבוקר איפה הייתי בלילה. אולי ניחש, או ידע. הוא בדרך כלל ידע. הכנתי לו טוסט, קיפלתי פתק, עטפתי בניילון נצמד. הוא קרע את הניילון. פתח פתק. ראה את המילים שכתבתי. ‘אני אוהבת אותך’. הוא קימט פתק. זרק לפח. קרע נייר כסף. עטף את הטוסט. 

הכנתי לו טוסט, קיפלתי פתק, עטפתי בניילון נצמד. הוא קרע את הניילון. פתח פתק. ראה את המילים שכתבתי. ‘אני אוהבת אותך’. הוא קימט פתק. זרק לפח. קרע נייר כסף. עטף את הטוסט. 

“אתה יכול לומר לי לא להכניס ספרים כאלה הביתה”, לחשתי, צרודה. גרוני כאב. “אתה לא יכול לומר לי איך להרגיש”.

“אני לא אומר לך איך להרגיש”, הוא נשק לתינוקת, פתח דלת. “אני אומר לך איך אני מרגיש”. הלך.

רק שנתיים אחר כך, כששכבתי בחדר לידה, מטושטשת מכאבים וחיכיתי לתינוקת השנייה שתבוא ותבכה, תהיה לנו עוד בת, העזתי לאהוב שוב. 

מלמלתי: “אני אוהבת אותך”.

הוא היסה אותי. העיף במיילדת מבט מתנצל: “היא מטושטשת לגמרי”. 

היא חייכה, טפחה על זרועי, יצאה מהחדר. 

“סליחה, שכחתי שאסור”, לחשתי.

“אל תתאמצי”, הוא ביקש. “תשמרי כוחות, את חייבת אותם”.

התחלתי לבכות. הוא לחש, מבוהל: “תמר! תפסיקי! זה לא לעניין!”

לא הפסקתי. בכיתי בקול. עיני נטפו. אפי דלף. כשדמיינתי איך אני נראית, כמה אני דוחה, בכיתי בקול חזק יותר. מתוך מעמקי הוא בקע, קול קדמוני של אישה משתוקקת, רק הוא ימשול. 

המיילדת נכנסה, המתה מילים מנחמות, הגישה טישיו. הבטתי בחנוך. הוא הביט בי. הניד ראש. אישר. מרטתי אף אדום. התנצלתי על הבכי הלא לעניין שבכיתי. המיילדת אמרה שזה בסדר, מותר לי. שקר. לא ידעה שאסור.

*

ועוד דבר שעשיתי בחודש ההוא: גמרתי לעבור על הרשימה שנתנה לי כרמית, להתקשר לכל אלה שהיו בעלות פוטנציאל למטפחת ורודה. 

כולן הכחישו את הפוטנציאל. אולי אמרו את האמת. רונה מאלעד היתה השם האחרון. ענתה קצרת רוח, ברקע שמעתי תינוק בוכה. התנצלתי. סגרתי את הנייד. קרעתי דף ממו לפיסות קטנטנות, השלכתי לפח ליד התחנה. המספר של רונה. באוטובוס פתחתי את הנייד, נכנסתי ליומן השיחות, מחקתי את השיחה האחרונה. אם חנוך יעשה לי מבחן הערב, אני אעבור. תמיד עברתי. 

מבעד לחלון המטונף של האוטובוס בהיתי בטור ארוך של מכוניות עומדות. פקק. ברית כרותה לשפתי השקרניות. חשבתי על הרשימה שאגרוס מחר. אפסיק להעתיק מספרי טלפון לדפי ממו. אפסיק להתקשר, לקרוע. חשבתי על החדר החום בבית של לאה. אצטרך להחזיר את המפתח. לאסוף את כל הדברים שהחבאתי מתחת לספפה. אין מטפחת ורודה. שקר? אמת? הלכתי לאיבוד ביניהם.

לא החזרתי את המפתח. לא הייתי מסוגלת ליפול לייאוש מוחלט, להרים את ידי, להיכנע. אולי כן הייתי מסוגלת. אסור להאמין לי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 תגובות

  1. קראתי עכשיו ברצף את כל הפרקים
    מרתק ונוגע, כתיבה ברמה גבוהה, מלבד תוכן הדברים שמעורר מחשבה.
    טוב, מעבר לסופרלטיבים תכל’ס הגבר מתנהג בצורה מזעזעת, מה שמוביל אותי להבין שהיא לומדת על עצמה שהיא המוכה,
    אני מנסה לחשוב ולצערי התיאורים שמובאים לא בהכרח רחוקים ממציאות שאולי קיימת בסביבתנו.
    מפחיד.

  2. אני עוקב אחרי הסיפור
    סיפור מעורר מחשבה וחלחלה
    ניסיתי לחפש הגדרה לגבר
    כי יש בו סוג של קונפליט שלנו הוא נראה נרקיססט אבל האשה לא קולטת אתזה ולא רק שהיא מאשימה את עצמה היא באמת עוד לא תופסת את הבעיה בו
    וגם אנחנו אם נדמיין ונכניס את עצמינו לתוך מהלך חייהם ללא ההגשה של הסופרת המוכשרת אז ניווכח שקשה להצביע כי הוא לא מכה וגם לא ממש פוגע אישית (בוודאי שהוא פוגע אבל זה בהפוך על הפוך שקשה לנפגע לקלוט שהפגיעה לשם פגיעה )ואפילו אם ממש ניכנס לסיטואציה הוא “כביכול” צודק (אני מדגיש שבוודאי שהוא מושחת אבל בחווית המציאות קשה לעלות עליו)
    וחיפשתי לזה הגדרה והתייעצתי בפורומים שונים על הדמות
    ומצאתי הגדרה ” נרקסיסט סמוי”
    קראתי עלזה ולדעתי זה ממש הוא
    והזוועה היא שבהרבה מקרים הוא בעצמו לא מודע להפרעה הקשה שלו, וגם ברוב מוחץ של המקרים הוא בעצמו תולדה של בעיה כזאת או אחרת (מהעבר)
    אשמח מאוד אם הסופרת תאשר את ההבחנה הזאת שזוהי כוונתה על הדמות של הגבר
    ותודה רבה כל שבוע על פרק חדש ועצוב

    1. מהיכרות עם נרקיסיזם:
      יש כאן קוים משותפים לנרקיסיסט סמוי, אם כי הוא לא לגמרי סמוי.
      ומה שנורא הרבה יותר, בדרך כלל – זה להתמודד עם נרקיסיסטית סמויה. כאשר התכונות הנשיות המבורכות של הבנה לנפש הזולת וכו’, מנוצלות על ידי אישה שהדבר היחיד שמענין אותה זה היא עצמה – מתקבלת מציאות מפלצתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן