הכל סיפור של פיקסלים – ט”ז

כבר לפני שבוע חנוך ביקש שאכנס לבית מרקחת. בכל יום חזרתי הביתה עם תירוץ אחר. היה תור. הייתי עייפה. שכחתי את כרטיס האשראי. הילדות חיכו לי. שבת לא מחכה. ונמאס לו. אתמול בערב התפוצצנו לגמרי. הוא אמר, מרוגז, שיצאו לו מכל החורים הסיפורים שלי. שלפחות אהיה אמיצה מספיק להגיד שאני לא רוצה לקנות את הבדיקה.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

“יש לך טוסט על השיש”, עדכנתי את חנוך כשנכנס הביתה. משכתי תיק מהוו. “הילדות מוכנות. להת”.

“חכי רגע”, הוא הניח טלית ותפילין על המדף.

“אני חייבת לצאת”, אצבעותיי לפתו ידית. 

“רגע”, הוא התעקש. שלח יד לתיק שלי. הוציא ארנק. פתח. “אני רק מוודא שכרטיס האשראי אצלך. שאת לא שוכחת אותו שוב בבית”.

חום התפרץ מתוכי ללחיי, צבע אותן באדום. הגוון העתיק של בושה.

“ואני רואה שיש לך גם כסף מזומן”, הוא סגר ארנק, החזיר לתיק. “יופי, שום תירוץ. תוכלי להיכנס לבית מרקחת בדרך הביתה”.

“בלי נדר”, השפלתי ראש לרוכסן, בדקתי שהוא סגור. לא רציתי שחנוך יראה כמה אני בוערת. 

ידיו, צוננות, כיסו אש, שפכו נפט. “אני רציני, תמר. אני רוצה לדעת. וגם את צריכה לדעת”.

הנהנתי. מלמלתי עוד פעם “בלי נדר”. לחצתי על הידית. ברחתי מהבית.

כל הדרך לתחנה השפלתי ראש לנעליי, התעמקתי בשרוכים, בנעליהם של העוברים ושבים. שאלתי את עצמי אם הם רואים אותי. אם הם שמים לב כמה אני בוערת. אם הם יודעים שאני אשמה, שאני שרפתי אותי.

כבר לפני שבוע חנוך ביקש שאכנס לבית מרקחת. בכל יום חזרתי הביתה עם תירוץ אחר. היה תור. הייתי עייפה. שכחתי את כרטיס האשראי. הילדות חיכו לי. שבת לא מחכה. ונמאס לו. אתמול בערב התפוצצנו לגמרי. הוא אמר, מרוגז, שיצאו לו מכל החורים הסיפורים שלי. שלפחות אהיה אמיצה מספיק להגיד שאני לא רוצה לקנות את הבדיקה.

“אני לא רוצה לקנות את הבדיקה”, הטחתי בו. 

“מה פירוש את לא רוצה לקנות את הבדיקה?” הוא התפקע. “מה הקטע? אני לא מבין. אם את בהריון, אנחנו צריכים לדעת את זה, וכמה שיותר מהר. את צריכה לקבוע תור לרופאה, להיכנס למעקב מסודר. את צריכה ברזל, ויטמינים. את צריכה בדיקת דם, אולטרה סאונד. נו, מה, אני צריך להזכיר לך? כבר היית בסיפור הזה, ולא פעם אחת!”

“מה פירוש את לא רוצה לקנות את הבדיקה?” הוא התפקע. “מה הקטע? אני לא מבין. אם את בהריון, אנחנו צריכים לדעת את זה, וכמה שיותר מהר. את צריכה לקבוע תור לרופאה, להיכנס למעקב מסודר. את צריכה ברזל, ויטמינים. את צריכה בדיקת דם, אולטרה סאונד. נו, מה, אני צריך להזכיר לך? כבר היית בסיפור הזה, ולא פעם אחת!”

הוא לא היה צריך להזכיר לי. כבר הייתי בסיפור הזה, ידעתי איך הוא נגמר. עמדתי מולו, לטשתי בו אישונים נזעמים. גם הוא הביט בי, אדום.

“אתה יכול להיכנס בעצמך לבית מרקחת, אם כל כך חשוב לך לדעת”, אמרתי אחרי זעם ארוך מדי. 

“את יודעת שזה לא לעניין”, הוא מילא כוס. רוקן. 

“למה לא? אף אחד לא יחשוב שאתה קונה את הבדיקה לעצמך. כולם יבינו שאתה קונה אותה לאשתך”.

“אני לא יכול לדבר אתך כשאת מדברת שטויות”, הוא הרים ידיים, נסוג מהמטבח. רק אחרי שעתיים, כשנכנסנו למיטה בדממה שקרעה אותי, הוא אמר, אמיץ: “חשוב לי שדווקא את תקני את הבדיקה. לא בגללי. בגללך”.

התבוננתי בפנים שהכרתי בעל פה. כאב הבהב בעיניו, מקולף מעור, חשוף עד העצם. הוא לא שיקר. יכולתי לראות כמה זה חשוב לו. הבטחתי שאכנס לבית מרקחת מחר. נדע ביחד. 

הוא בכל זאת בדק בבוקר אם יש לי כרטיס אשראי, כסף. לא סמך עלי. זכר את מה שהעדפתי לשכוח, שאני נוטה ללכת אחרי כוונות טובות לגיהינום. 

*

“פינת הקפה מוסרת לך ד”ש”, הציצה מזל למשרד שלי בצהריים. הצטמררה. “הפעלת מזגן על קירור? את לא נורמלית!”

חייכתי, לחצתי על המייל מחולצות. הוא ביקש ‘דו”ח רכבים’. חייכתי שוב.

“מה קורה?” התיישבה מזל מולי. “את בדיאטת קפה או משהו? אם כן, ספרי לי מהר לפני שאריב אתך. אני גם רוצה להיות יפה”.

“שום דיאטה”, הכחשתי. “כולה אישה שמנסה להיות בריאה יותר, לשתות רק מים”. לא סיפרתי על הקפה שאני לא מסוגלת לשתות, על הבחילות. הן נהיו מנת חלקי בוקר, צהריים וערב, הוציאו את חוש הטעם מחוץ לחוק, פגעו בכל החושים האחרים. כמה שניסיתי לומר לעצמי: ‘זה טבעי. ככה הרגשתי בהריונות הקודמים. זה עובר’, ידעתי שלא ככה הרגשתי. הרגשתי כאילו קרביי מנסים להישפך החוצה, כל הזמן. בוקר, צהריים וערב נאבקתי בהם, התחננתי שיישארו במקום. זה לא היה טבעי. פחדתי שאני משתגעת, שאני מגדלת בתוכי תינוק משוגע.

איך יכולתי להסביר לחנוך מה הקטע? כבר עכשיו הוא חשב שאני לא נורמלית. בלי לדעת מה אני סוחבת. כבר עכשיו נמאס לו.

מזל פטפטה על הסטנד אפ שראתה אתמול, הומור ברצפה, אבל לפעמים טוב לצחוק משטויות. חבל שאת לא יכולה לבוא אתי למקומות האלה, תמר. נראה לי היית נהנית.

“תראי לי עכשיו”, ביקשתי.

“עכשיו?” עיניה נפקחו עלי, תמהות. “כשכרמית מסתובבת בשטח?”

“עכשיו. שלחתי לה לפני כמה דקות את הדו”חות הרבעוניים של פרנוביץ. הם יעסיקו אותה עשר דקות לפחות. ואחר כך כדאי ששתינו נתאייד”.

מזל צחקה, הוציאה נייד מהכיס. “אוקיי, תני לי לחפש ביוטיוב”.

הצטופפנו מול צג פצפון. צפינו באישה מדברת את חייה, מתבדחת על בעלה, על הילדים. מזל התגלגלה מצחוק, ניגבה עיניים. “זה דבילי, אני יודעת, אבל מצחיק. תודי”, היא תקעה בי מרפק, חכתה שאצחק. 

זה לא מצחיק, חשבתי. זה קסם. מי יתנני אברא קדברא.

*

אל: תמר

עותק: אמי 

הי, תמר, מה נשמע?

לא יודעת אם את זוכרת מי אני. לפני חודשיים, בערך, היינו בקשר. חיפשת אחת שלבשה מטפחת ורודה בערב של ההשתלמות, נכון?

פגשתי השבוע את אמי, מסניף באר שבע. דיברנו על ההשתלמות, ונזכרתי בך. מקווה שזה בסדר שסיפרתי לה עלייך. בכל אופן, אמי אמרה שאמא שלה הסריטה את הערב, ואולי היא תוכל לעזור. אם תרצי, את יכולה ליצור אתה קשר. היא מכותבת למייל.

בהצלחה!

רינה

*

בדרך הביתה נכנסתי לבית מרקחת. חנוך התקשר פעמיים להזכיר לי. לפני שיצאתי מהעבודה. אחרי. ביקש שאתקשר אליו כשאני נכנסת לבית מרקחת. התקשרתי. אחר כך שוטטתי בין המדפים, בדקתי שמפו נגד כינים. 

“גברת, שכחת לקחת מספר”, הזכיר לי איש מבוגר שנכנס אחריי. נופף בפתק שהחזיק.

לקחתי מספר. הודיתי, סמוקה. נמלטתי לטור האחרון. קופסאות קרטון צרות מילאו את המדף, צחקו עלי. במשך עשר דקות התלבטתי בין שני פסים למינוס הופך לפלוס. בסוף לקחתי את הקופסה הוורודה, היקרה יותר. נעצתי עיניים במסך שעקב אחרי התורים, חשבתי על הדבר שהפך את קרביי. חנוך צודק. אני צריכה לדעת, וכמה שיותר מהר. 

“קניתי”, התקשרתי לחנוך אחרי רבע שעה.

“ילדה טובה”, אושר נדף מקולו. “שלא תעזי לעשות את הבדיקה בלעדיי. תזכרי שאמרת שנדע ביחד”.

“זוכרת”.

בבית מרטו הילדות את שמלתי, משכו בזרועותיי, בכו. מהרגע שחזרתי ועד הרגע שהכנסתי אותן למיטות לא הפסקתי להתרוצץ ביניהן, כאילו מישהו גילה להן שמשהו קורה. מישהו שלח אותן לחתוך לעצמן פיסת אמא לפני שהכל ייגמר.

כשחנוך חזר, נשענתי על המשקוף של חדר הילדים, אמרתי בקול עייף: “לישון. די. אין שירותים יותר. לא אכפת לי. לישון. די. די”.

“אני אטפל בהן”, הוא התנדב להיות שומר סף, החליף אותי. ביקש שאשתה, אמר שאני אדומה מדי. אסור לי, אני צריכה לשמור על עצמי.

“אתה עדיין לא יודע אם יש סיבה”, לחשתי.

הוא חייך. “אני יודע”.

אחרי שלוש דקות, המים אפילו לא רתחו בקומקום, הוא נכנס למטבח, דיווח שהן ישנות. 

“קוסם”.

“לא קוסם, אבא. מה את שותה בכלל?” הוא פזל לקומקום, מופתע. “חשבתי שקפה עושה לך בחילה”.

“הוא עושה. אני מנסה תה”.

“אחר כך תעשי את הבדיקה, כן?” הוא זרק שקית תה לכוס שטרם מילאתי. 

“נראה לי שכדאי לחכות למחר בבוקר”. כל כך להוט הוא היה. לדעת. לשמוח. לספר סיפור שלא העזתי לקרוא. והתביישתי. הייתי צריכה לשמוח כמוהו. הייתי צריכה לקרוע את הניילון שציפה את קופסת הקרטון, לזנק לשירותים. לעשות את הבדיקה בלעדיו. ככה לרצות. 

“נראה לי שכדאי לחכות למחר בבוקר”. כל כך להוט הוא היה. לדעת. לשמוח. לספר סיפור שלא העזתי לקרוא. והתביישתי. הייתי צריכה לשמוח כמוהו. הייתי צריכה לקרוע את הניילון שציפה את קופסת הקרטון, לזנק לשירותים. לעשות את הבדיקה בלעדיו. ככה לרצות. 

“נראה לך שאני מסוגל לחכות עד מחר בבוקר?” גבותיו התקמרו, מבודחות בזכותי. על מה שנראה לי. על מה שלא. “את עושה אותה עכשיו, מיד אחרי התה. אין מצב שאנחנו עוברים עוד לילה בלי לדעת”.

“אבל אם זה יצא שלילי, אתה תהיה מאוכזב לילה שלם. ככה מחר, עם הילדות ברקע, יהיה לך קל יותר להתאושש”, דיברתי בשפה שהוא המציא. בשבילך. 

הוא צחק. “זה לא יצא שלילי”.

“איך אתה יודע?”

“אני יודע. ותכף גם את תדעי. נשיר ביחד ‘קטונתי מכל החסדים’. תשתי את התה, הוא מתקרר”. 

לא שתיתי את התה. היה לו ריח מתוק מדי, שורף. בלנדר נדלק בקיבתי. עד שרוקנתי כוס לכיור, חנוך קרע את הניילון, הגיש לי מקל. 

הלכתי לשירותים. התיישבתי על דופן האמבטיה. את המקל הנחתי על מכונת הכביסה, רחוק ממני. עצמתי עיניים בתפילה שלא יכולתי להתפלל. לא יכולתי לומר ‘השם’. לא יכולתי לומר מה אני רוצה. בעצמי לא ידעתי מה. כמו טיפשה חשבתי רק: בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מאה פעמים חשבתי בבקשה. אולי מאתיים. בשלב כלשהו התבלבלתי, איבדתי חשבון מדויק. כי במקלי עברתי. 

“תמר?” דפק חנוך על הדלת. “הכל בסדר?”

“רגע”, התרוממתי מדופן, ניגשתי למקל. שני פסים. הוא צדק. הוא תמיד צודק.

“תמר?” הוא דפק חזק יותר. “תפתחי. אני דואג לך”.

“רגע”, קולי רעד. גם רגליי. התיישבתי שוב על דופן האמבטיה. פתחתי ברז. שפשפתי רקות לחות, לחיים בוערות. בגלל המים לא שמעתי את המטבע שחנוך הביא, את המפתח המסתובב על כורחו. רק כשהדלת נפתחה, הבנתי שהוא פה.

“מה קרה? למה את נראית ככה?” הוא נבהל. התכופף אלי. “זה יצא שלילי? תמרוש, אנחנו”-

“זה חיובי”, אמרתי, צרודה.

“זה חיובי?” הוא הפנה אלי גב, התמקד במקל שנטשתי בכיור. “זה חיובי! איזה יופי! מזל טוב לנו!” 

התחלתי לבכות.

“התה?” הוא נחרד. התכופף אלי עוד פעם. “מחר תתקשרי למרפאה, תוציאי מהרופאה מרשם לדיקלקטין. את רואה, לכן רציתי שנדע כבר”. 

טמנתי פנים אדומות בכפות ידיי. פחדתי שהוא יקרא בעיניי את האמת. ינחש שחשבתי ברגע הגדול הזה על המשאבה שמכרתי. יכולתי לשאת את הבחילות, את קרביי המנסים להישפך. לא יכולתי לשאת את התחושה שקטונתי מכל החסדים שעשה אתו השם. עתה הייתי לשני מחנות.

*

אל: אמי

בוקר טוב, אמי, נעים להכיר.

אני אשמח לדבר אתך. בבקשה, תכתבי לי את המספר ומתי להתקשר.

תודה.

תמר

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

    1. רק איכס?
      למה צריך להכנס לרזולוציות כאלו?
      מקל, שירותים, מה עוד?
      איך שהוא פותח את האמבטיה ממש הטרדה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן