הכל סיפור של פיקסלים – פרק י”ז

כשנפגשנו, זה היה אחד הדברים שגרמו לי לרצות כל כך את השידוך. הוא היה הבחור הראשון שדיבר על זה בכלל, על המשפחה שהוא רוצה. המון ילדים.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

הקוצים. זיהיתי אותם מיד. אפילו לפני שהגדלתי את תצוגת המסך לארבע מאות אחוזים, ראיתי שאמי היא LOL, ההיא מהזום. בתמונת הפרופיל היו קוצים ורודים, ולא ראיתי פירסינג בגבה. בכל זאת הבנתי שהיא היא, חייכתי למסך. נזכרתי איך הלשנתי עליה לחנוך בערב של הזום. הוא נרעד. שכחתי די הרבה פרטים מהערב. כל מה שקרה לפני מטפחת ורודה כאילו נדחק למחסן מאובק בירכתי ראשי, בלי אור. את הגל שעבר בגבו של חנוך זכרתי. תנועה קטנה ובלתי רצונית של שרירים. כמו עווית. החיוך שתינוקות מחייכים בשנתם, לא מתכוונים.

אמי כתבה שהיא תוכל לדבר בערב. עמוס לה עכשיו. כתבתי שאני לא רוצה להפריע. אנחנו יכולות להמשיך להתמייל. היא כתבה: סבבה. שאלתי מה רינה סיפרה לה. פתאום דמיינתי את השיחה שלהן עלי, נבוכותי. כמעט יכולתי לשמוע את האצבע המסתובבת על הרקה, את רינה מתבדחת על ההיא מסניף תל אביב, לא מאה. מחפשת אחת עם מטפחת ורודה בגלל איזו תמונה ברקע. את LOL, צוחקת מלוא פיה. ענבל מתנדנד בקצה לוע. 

לא הרבה. אמרה שאת מחפשת מישהי מהזום, כתבה אמי. מטפחת משהו. אז אמרתי לרינה שאם זה קריטי, אמא שלי הסריטה את הערב.

אמא שלך עובדת אצלנו?

סמיילי צוחק, שתי שורות שיניים צחורות. היא הסריטה בגללי. יש לה קטע כזה, להסריט רגעים חשובים בחיי, את יודעת בת יחידה וכו. היא מתחזקת אוסף של קלטות וידאו מביכות. אין לה אפילו מכשיר וידיאו! הלך! לא מפריע לה להמשיך להסריט.

מצמצתי למסך. ניסיתי לצייר את האישה שאמי כתבה עליה, מסריטה ערב משעמם מטעם העבודה של הבת שלה, מתעדת רגע חשוב. לרגע התלקחתי בקנאה איומה, לא הגיונית. אמא אפילו לא ידעה על ההשתלמות. לא סיפרתי, לא חשבתי שזה חשוב. 

מצמצתי למסך. ניסיתי לצייר את האישה שאמי כתבה עליה, מסריטה ערב משעמם מטעם העבודה של הבת שלה, מתעדת רגע חשוב. לרגע התלקחתי בקנאה איומה, לא הגיונית. אמא אפילו לא ידעה על ההשתלמות. לא סיפרתי, לא חשבתי שזה חשוב. 

היא משתמשת במסרטת וידיאו? 

האחרונה בעולם, נראה לי. כן. אין לה נייד.

יש לה ממיר? היא תוכל לשלוח לי את ההסרטה במייל?

עוד סמיילי צוחק. לשון ורודה. דמעות כחולות. אין ממיר. אין מייל. אין מחשב. אמא שלי והציוויליזציה לא ממש חברות. תוכלי לנסוע אליה, לראות אצלה את ההסרטה. היא אוהבת אורחים, אבל קחי בחשבון נסיעה רצינית. היא גרה שלושה קילומטרים מהג’ובה הגדולה.

סמיילי עיניים. אין פה. 

חור ברמת הגולן. חמישים דקות מהחרמון. נראה לי עדיף שתדברי אתה. אני אתן לך טלפון. לפעמים לוקח זמן עד שהיא עונה. אם היא בחוץ עם הכבשים, את בכלל יכולה לשכוח ממנה חצי יום. אבל תתעקשי, בסוף היא עונה. אם תבקשי ממנה להסתכל בהסרטה בשבילך, היא תעשה את זה בכיף.

תודה, אמי, אני אשמח לדבר אתה.

היא כתבה תשע ספרות, הוסיפה: אין לי מושג מה היא הסריטה, באיזה איכות.

במילים אחרות היא אמרה: יש מצב שלא תקבלי כלום.

עוד פעם הודיתי. היא שלחה שתי אצבעות צהובות. וי.

*

חנוך נולד להיות אבא. אם היינו נולדים בעידן אחר, במקום אחר, הוא היה האיש עם האוסף המביך. בטח היה עוקף בסיבוב את אמא של אמי, ממלא ארון ברגעים חשובים. הוא היה ממיר קלטות לקבצים, מגבה. 

כשנפגשנו, זה היה אחד הדברים שגרמו לי לרצות כל כך את השידוך. הוא היה הבחור הראשון שדיבר על זה בכלל, על המשפחה שהוא רוצה. המון ילדים. הבחורים שפגשתי לפניו דיברו על דרכים לחנך. גם חנוך דיבר עליהן. אחרי שדיברנו על הילדים, על הבית שהוא מדמיין. שולחן שבת ארוך, צלחות מקצה לקצה. הוא שאל אם אני גם רוצה משפחה גדולה. הסתכלתי על עיניו הבורקות מחלום, חשבתי: זה מקסים. הוא מקסים. הנהנתי, נלהבת. בורה. בת שלישית במשפחה של שש נפשות. 

חנוך היה התשיעי במשפחה של ארבע עשרה נפשות. הוא אמר שרק ככה צריך לחיות. מניסיון. חשבתי שאמא שלו מדהימה. אמרתי לו את זה. הוא חייך: “בואי ניתן קרדיט גם לאבא שלי”. נתתי. 

רק כשהגדולה נולדה, התחלתי להיות אמא. רק אז התחלתי לתפוס כמה חנוך הוא שמיים, כמה אני ארץ. רחוקה מדי. 

הוא הזכיר לי מה רצינו ביחד בלילה שבכיתי באמבטיה. פלטתי, מרוגזת: “אני זוכרת. אתה לא צריך להזכיר לי”.

“אין מחזקין אלא למחוזקין”, הוא חייך. שלח אותי לישון. אמר שאני ממוטטת. לא התווכחתי. למחרת בבוקר, כשקמתי, חיכתה לי שקית עם ירקות חתוכים. “קצת ויטמינים לשניכם”, הוא לחש. שהילדות לא תשמענה. חייכתי.

בערב, כשקיפלתי חולצות קטנות, גלגלתי גרביונים קצרים, הוא חזר עם כוס אייס ענקית, אפילו לא ידעתי שקיים גודל כזה. 

“חנוך, הבטן מתהפכת לי גם ככה”, דחיתי אותה. הוא אמר: “תנסי. קרח עוזר לך, זוכרת?”

“זה לא קרח. זה אייס”. 

“אותו דבר”, הוא יישר קש. הושיט כוס. 

הקאתי אחרי עשר דקות. קפה. ריבת חלב. גבישים של קרח. הכל אותו דבר. 

“אנחנו צריכים לעבור לשייקים ירוקים”, לחץ חנוך על משחת השיניים. צייר פס כחול-לבן על המברשת שלי. 

“אפשר לא לדבר על שום דבר שיכול לעבור דרכי?” ביקשתי בקול רועד. הוא צחק, הגיש מברשת. היה שם, עד שהתאוששתי.

לאט לאט, כמו מישהי שמחלימה מאמנזיה, נזכרתי בחלום, כמה הוא מקסים. בכל בוקר חנוך העיר אותי לחלום, בכל לילה הוא כיסה אותי בו. קנה שקדים, הקפיא קוביות קרח. לחש על התינוק, על המשפחה שאנחנו מגדלים ביחד. “שלושה ילדים זה כבר לא זוץ פלוס שניים. זאת משפחה. קולטת?” 

קלטתי. לאט. ביום שישי, לפני שהדלקתי נרות, הוא שלף שקית מהמרפסת. שפך כרבולית על הספה. “שיהיה לך נעים בזמן שאת שוקעת בה”, הוא השיב לעיניי השואלות. הסמקתי. כי הספה הייתה באמת מקום שאהבתי. לשקוע. לא לעשות כלום.

“שבת”. הוא הבין למה אני מסמיקה, גאל אותי מהסמבטיון. “זה הזמן לנוח”.

הצטנפתי על הספה. בהיתי בנרות, בילדות ששיחקו על השטיח. חלמתי על כלום. לא פתחתי את הספר שחנוך הביא מהספרייה. לא ברחתי. הייתי במקום שאהבתי. חנוך אהב אותי. היה לי נעים. היה חם. בטני הסתובבה כמו תוף בתוכנית הרתחה. אלף סיבובים בדקה. הייתי מוכנה להקיא עוד פעם. הייתי מקיאה אלפיים פעמים בשביל הרגע ההוא.

ערב לפני האולטרה סאונד חנוך לחץ על הכפתור הכסוף בקרקעית המחשב. ישבתי על הספה, מכורבלת. לטשתי אישונים במסך הנדלק. הוא גרר כיסא, טפח עליו. “בואי”.

“אין לי כוח”. עצמתי עיניים. עבר עלי יום ארוך. לא הפסקתי להיאבק במחשבות על מחר. פחדתי מהאולטרה סאונד, פחדתי שמשהו לא בסדר. פחדתי שהכל בסדר. שהבעיה בי. 

“אין לי כוח”. עצמתי עיניים. עבר עלי יום ארוך. לא הפסקתי להיאבק במחשבות על מחר. פחדתי מהאולטרה סאונד, פחדתי שמשהו לא בסדר. פחדתי שהכל בסדר. שהבעיה בי. 

“בואי”, ביקש חנוך שוב. “זה ייתן לך כוח, מבטיח”.

הוא דיבר עם חברת הסינון שלנו, פתח לנו באופן מוגבל גישה לאלבומבוק. באתי מיד, נטשתי כרבולית מאחור. נצח חלף מאז הפעם האחרונה שנכנסתי לפוטו, הדפסתי תמונות של הילדות. רציתי לעצב להן אלבומים דיגיטליים בקורונה. חנוך סירב, אמר שאין כמו אלבום אמיתי, עם כיסים. הרבה יותר שמור. לא האמנתי כשהוא נכנס לאלבומבוק, שאל איזה פורמט מתחשק לי.

הוא צחק כשהתיישבתי לידו. אמר: “צדקתי, אה?”

“תמיד”, חייכתי. בחרתי את האלבום הפנורמי. כמעט ארבע שעות ישבנו מול המחשב, דפדפנו בתיקיות צהובות, חיפשנו תמונות לשים באלבומים של הילדות. חנוך הציע שנכין לכל אחת מהן ספר. נתחיל ביום הראשון. 

אמרתי, מופתעת: “יש להן אלבומים מהשנה הראשונה”. הייתי בסדר אז. הלכתי לפוטו, מיינתי תמונות, הדפסתי, מילאתי כיסים באלבום. 

הוא אמר: “ספר זה משהו אחר”. חיוך עלה על שפתיו, רך. “מתאים להן להשוויץ בו בגן, לשגע אותנו שנספר רק אותו”. 

צחקתי. “נכון”. נכנסתי לתיקייה של הגדולה. דוק נדבק לעיניי כשבהיתי בה, קטנטונת. בת כמה שעות. הברווז בקצה העריסה, בובה שהאחיות שמו, היה גדול יותר. בבת אחת נשטפתי בחום ששטף אותי בשבת. המס אותי האף שקימטה בשנתה. הייתי גבישים של קרח, הייתי רק ריבת חלב.  

“זה סוג הסיפורים שאני אוהב”, ליטף חנוך את המסך, תינוקת-פיקסלים שגידלנו ביחד. “סיפורים שקורים באמת. סיפורים שמספרים על העיקר בחיים. ילדים. משפחה. מה עוד צריך?”

“שום דבר”. לא הצלחתי לנתק אישונים מהמסך. היא הייתה ענקית בתמונה. קטנטונת. זכרתי כמה פצפון היה האף שלה במציאות. חצי זרת שלי. זכרתי איך ליטפתי אותו. על המסך הוא נראה ענקי פתאום. סיפור שקרה באמת. 

חנוך חרק כיסא. התקרב. זיהה שאני מהופנטת. שחררתי עכבר. הוא תפס. בחר תמונות. הקליד משפטים מצחיקים מעליהן, תחתיהן. בעמוד השני בכל אלבום שמנו תמונות שלו עם הילדות. ביקשתי שיכתוב ‘האבא הכי טוב בעולם’. הוא חייך, כתב. נענע ראש. “אני מת על הגיל הזה. לא מבין את אלה שלא מעזים לגעת בתינוקות שלהם חצי שנה”.

אבא לא העז. גם אחים שלי. עד שהכרתי את חנוך, חשבתי שכל הגברים כאלה, שומרים מרחק מתינוקות קטנים מדי, לא מעזים להחזיק. בפעם הראשונה שהוא החזיק את הגדולה, בכיתי. הייתי עייפה, וכאב לי. והוא אמר: “אבל למה את בוכה! אמרתי לך שאני מתכוון להיות אבא מהרגע הראשון!”

כמעט ארבע שעות. הטלפון צלצל. מישהו נקש על הדלת. לא זזנו. עיצבנו ביחד אלבומים, שיבצנו חיוכים, חיבוקים. צחוק בלי שיניים. עם. תינוקות עוקפות ברווזים, הופכות לילדות. סוכות. חנוכה. פורים. פסח. חופש. ימים של חג, רגעים של חול. רצינו. 

“חנוך”, הסטתי מבט ממסך, הסתכלתי עליו. “אני שמחה שאני בהריון”.

הוא סגר אלבומים.

“סליחה שהתנהגתי כאילו אני מצטערת, חס וחלילה”. שפשפתי עיניים דומעות. כמעט ארבע שעות. התשתי אותן. “סתם הרגשתי רע, אבל אני באמת שמחה”.

עיניו עזבו מסך, התרכזו בי. יבשות. “אני יודע”.

*

התקשרתי לאמא של אמי בדרך למשרד, היא לא ענתה. ניסיתי גם בדרך חזור. חיכיתי עד שהקו התחיל לקרטע. לא היה תא קולי. כתבתי לאמי. היא כתבה: תכתבי לי נייד, היא תתקשר אלייך.

כתבתי: זה בסדר, אני אתקשר אליה. מתישהו אשיג אותה.

האולטרה סאונד יצא בסדר. על מסך מרובע ראיתי כתמים שלא הצלחתי לפענח. הטכנאית אמרה שהכל תקין. הכל בגדר הנורמה. הרופאה הסכימה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן