הכל סיפור של פיקסלים – י”ח

לא רציתי לחיות כמו אבא ואמא. רציתי בית אחר. רגיל. רציתי בית שיש בו אבא אברך. אבא הסתובב בחולצות תכלת ופסים.
ממוצע 4.3 | 6 מדרגים

תפסתי את אמא של אמי אחרי ציד ארוך בן שבוע. היא ביקשה במבטא זר, אולי אוסטרלי, שאקרא לה טניה. התרגשה כשסיפרתי שאני קולגה של אמי מהעבודה. שאלה איך היא, איפה היא יושבת, כמה נשים אנחנו במשרד, מה היא אוכלת, יש לכן בכלל אוכל במשרד, דארלינג? 

הסברתי, נבוכה, שאני קולגה מסניף אחר. לא ממש מכירה את אמי. בדרך כלל יש ביסקוויטים בפינת קפה. היא פלטה “אה” קטן, מאוכזב. תפקיד חיי: המאכזבת. שאלתי במהירות לפני שאאבד אומץ, אמצא שכל, אם יש סיכוי לקבל את ההקלטה של הזום. 

“אני מצטערת, סוויטי”. היא נשמעה כאילו היא באמת מצטערת, וכמעט האמנתי גם לסוויטי. “אני לא משחררת סרטים של אמונה יעל. אבל את יכולה לבוא, לראות כאן את הסרט”.

“אני גרה במרכז”, מלמלתי ברבע טון. 

“אני מצטערת, שוגר”, היא אמרה שוב. לא שחררה. 

“אני יכולה לבקש ממך לבדוק משהו?” שאלתי, שמינית טון. 

“תמיד אפשר לבקש, האני”, היא צחקה. “מקסימום, אגיד לא”. 

ביקשתי שתראה את ההסרטה, תעדכן אותי אם היא רואה מטפחת ורודה. היא הסכימה. “אבל אני כבר אומרת, פאמפקין, התרכזתי באמונה יעל”.

“אני מבינה. אבל אני אשמח אם תסכימי לראות, בכל זאת”. נשימה נחבטה בריאותיי, מתגעגעת. צבטה אותי אימהותה, מרוכזת לגמרי בילדה עם קוצים ופירסינג.

“אני מבינה. אבל אני אשמח אם תסכימי לראות, בכל זאת”. נשימה נחבטה בריאותיי, מתגעגעת. צבטה אותי אימהותה, מרוכזת לגמרי בילדה עם קוצים ופירסינג.

היא הבטיחה שתראה, תתקשר אלי אם תראה משהו. ביקשתי שתתקשר למשרד, תבקש את תמר. היא אמרה “בסדר, בייבי”. רשמה מספר. סגרה. בהיתי במסך המחשיך של הנייד. אוטובוס נשף אדים שחורים על פניי. אנשים התחככו בשמאלי, בימיני, בזמן שרצו אליו, רבו על הזכות להיכנס. התרחקתי. נדבקתי לזגוגית המלוכלכת של התחנה. עננים התקבצו בשמיים, אפורים. שעה לפני שקיעה. או גשם. אף פעם לא ידעתי להבדיל. חשבתי על מזג האוויר בגולן. כשהייתי בת עשר, בערך, נסענו לחרמון. זכרתי את הקור, זוחל דרך כל השכבות שלבשתי, מחלחל לעורי. אמא שכרה לי מזחלת. לא הפסקתי להתהפך, לצחוק.

פתחתי נייד. אצבעותיי רעדו על המקשים, האירו מסך. זכרו מספרים שקברתי תחת שלג. המשרד של אבא. אמא הרימה. “תמרי?” 

הקשבתי לקולה, מבוהל. בגללי. ניסיתי לא לחשוב על הסוכר שבעבע בקולה של טניה, קרמלי. לפני שנים גמרתי לאמא את הסוכר. כשחתמתי על ההסכם עם חנוך, התרחקתי. 

“את יכולה לדבר עכשיו?” בהיתי בצג הסולארי. שבע עשרה דקות עד הקו הבא. תכף חנוך יתקשר, ישאל איפה אני.  

“אני יכולה, ורוצה”, התעשתה אמא. “מה קורה, מותק?” 

“אני בהריון”. משום מקום בקעו ממני מילים שלא התכוונתי לומר. אף פעם לא סיפרנו להורים לפני שליש שני. לא האמנתי שסיפרתי פתאום, הפרתי הסכם. 

“אה”. ה’אה’ של אמא היה גדול, המום. 

“עוד לא סיפרנו לאף אחד”, לחשתי. התפללתי שתבין, תתחייב לא לברך את חנוך ביום שישי הקרוב.

“איך את מרגישה?” התנערה אמא מהלם, ביררה כמה אני מקיאה, מה מצב ההמוגלובין. שמחתי לספר שאני מקיאה יותר מדי, שהמצב בכי רע. התגעגעתי להיות בת. צליל של שיחה ממתינה נדחף לסיפורים שסיפרתי לאמא. ניתקתי נייד מאוזן, הצצתי בצג. חנוך. אמרתי לאמא שאני מוכרחה לסגור, עוד רגע האוטובוס מגיע. הרמתי לחנוך. הוא שאל, עצבני: “איפה את? אני מוכרח לצאת לכולל”.

“בתחנה. אני לא יודעת למה האוטובוס מאחר”. העפתי מבט בצג הסלולארי. שלוש עשרה דקות.

הוא סינן ‘אוף’ מרוגז. סגר. התקשר אחרי רגע. “עם מי דיברת?”

“סתם, לקוחה. הבטחתי לעדכן אותה לגבי המע”מ ושכחתי”. 

“די טיפשי מצדך, לא?” הוא הגיב, עצבני. תפקיד חיי: הטיפשה. “עכשיו יש לה את הנייד האישי שלך. בפעם הבאה שהיא תרצה ממך משהו, היא תתקשר אליו. ולפני שתשימי לב, תעבדי מבוקר עד לילה”.

“היא לא תתקשר”, הבטחתי. גם זה היה סעיף בהסכם: העבודה צריכה להישאר במשרד. אבא ואמא הביאו אותה הביתה. דיברו עליה, דאגו בגללה. בת חורגת ששנאתי. כשסיפרתי עליה לחנוך בפגישות, הוא אמר: “איזה חיים אלה! להשתעבד ככה, מרצון!” כל כך אהבתי אותו ברגע ההוא.

*

שכחתי למחוק את השיחה עם טניה. התכוונתי למחוק, מיד אחרי השיחה עם אמא. התכוונתי למחוק את שתיהן. אבל אז חנוך התקשר, ושיקרתי שזאת לקוחה. הוא התעצבן, האמין. וכבר לא יכולתי למחוק את אמא, יכולתי רק להתפלל שחנוך לא יזהה את המספר. הוא אף פעם לא מתקשר למשרד של אבא. דיברנו על הקטנה, כמה היא משתעלת. על האינהלציה שהיא מסרבת לעשות. האוטובוס הגיע. רצתי אליו, רבתי על הזכות להיכנס. נדחקתי בין מעילים, מטריות מטפטפות. הייתה שקיעה. היה גשם. בתוך המאבק על מקום, על אפשרות לנשום, שכחתי. פשוט שכחתי להוציא את הנייד מכיס המעיל, להיכנס ליומן שיחות, למחוק את טניה.

רק בערב, כשהייתי מכורבלת תחת פוך, נכונה לישון, חנוך הזכיר לי. 

“יש לך לקוחה בצפון?” הוא נכנס לחדר, התיישב על קצה פוך, נייד בין אצבעותיו. 

“לא”. גלגלים הסתובבו במהירות-על בתוך ראשי, דהרו לעבר שקר חדש. “זאת אמא של אחת מהצוות. יש לה חווה בגולן. חשבתי שאולי נקנה שם חלב. התקשרתי לשאול אותה על ההכשר”.

“לא”. גלגלים הסתובבו במהירות-על בתוך ראשי, דהרו לעבר שקר חדש. “זאת אמא של אחת מהצוות. יש לה חווה בגולן. חשבתי שאולי נקנה שם חלב. התקשרתי לשאול אותה על ההכשר”.

“למה שנקנה חלב מחווה בגולן?” הוא בהה בי.

“חלב עיזים. אומרים שזה טוב לסטרידו”, מלמלתי. 

הוא פרץ בצחוק. “יש לי חדשות בשבילך, מוכרים חלב עיזים גם בבני ברק, כשר למהדרין”.

“החלב שלה טבעי”.

“גם החלב שלנו”. הוא קם, ניגב עיניים דומעות מצחוק. “אני מת עלייך, את יודעת את זה? הראש שלך, איך הוא עובד. זה משהו שאני לא מצליח לתפוס”. 

“לפחות הצחקתי אותך”. עצמתי עיניים. ראיתי את אמא.

*

לא רציתי לחיות כמו אבא ואמא. רציתי בית אחר. רגיל. רציתי בית שיש בו אבא אברך. אבא הסתובב בחולצות תכלת ופסים, שרוולים קצרים. רציתי בית שיש בו אמא. אמא יצאה מהמשרד של אבא בשש, שעות אחרי שחזרנו מבית הספר. רציתי בית מהסוג שדיברו עליו בסמינר; תורני, שמור. אחר לגמרי מהבית שבו גדלתי. בלי מזחלות מתהפכות בחרמון, שלג נוצץ על גרביונים אדומים.

חנוך חשב שאני מיוחדת. זאת המילה שהוא השתמש בה. ישבנו ב’רמדה’, פגישה חמישית. דיברתי על הבית שאני רוצה, הוא ידע מאיזה בית באתי. הקשיב. נעצתי עיניים נבוכות בנעליי, שמונה מאות שקלים שאמא שמה על הדלפק של לפאייט. הוא אמר: “זה מיוחד, לגדול בבית כזה, לרצות משהו אחר. את מיוחדת”.

נשאתי אליו ראש, מופתעת. הוא חייך. “לחתן מותר לדבר ככה, לא ידעת?” לא ידעתי. ככה התארסנו.

ההסכם היה רעיון שלו, ניסיון להציל אותי. אותנו. אחרי שהתחתנו נקרעתי בין הבית שרציתי לבית שגידל אותי. את שניהם רציתי פתאום. לא הבנתי, לפני שהתחתנתי, כמה קל לשבת בסמינר, לדבר על בית אחר, כשאת חוזרת בצהריים לבית של אבא ואמא. חנוך הציע שנתרחק. בשבילי. תפקיד חיי: אישה.

כשילדתי את הגדולה, רק הוא ואני היינו בחדר לידה. המיילדת ניגבה את רקותיי, הבטיחה שזה תכף נגמר, תשאפי, מותק. אחרי עשר שעות הייתי אמא. חנוך התקשר לאבא ואמא, בישר להם. אמא ביקשה לבוא, חנוך אמר שאני מותשת. עדיף מחר. הם באו למחרת, סבא וסבתא. הביאו שקיות מ’שילב’, המון בגדי גוף ורודים, בייביגרואים רכים, שמיכת קטיפה, מוצצים. אבא אמר שהם ישלמו גם על העגלה. אמא אמרה: “אבא יפתח את העריסה היום בערב. מריה תכין את החדר מחר. בטח תשתחררי רק מחרתיים, נכון?” 

הסתכלתי על חנוך. הוא אמר בקול יציב, שומר סף שלי: “תמר ואני מעדיפים לחזור הביתה, להתחיל מיד את החיים בתור אבא ואמא. חיכינו להם”. הוא חייך אלי. לתינוקת. חיים שכאלה רצינו.  

אמא תקעה בי מבט חד, פגוע. השפלתי ראש למוצצים, אמרתי בקול קטן: “חנוך יודע לעשות אמבטיות”.

הוא באמת ידע. ישבתי על המיטה, חיבקתי את התינוקת בזמן שהוא מילא אמבטיה ורודה במים, הפשיל שרוול, בדק טמפרטורות. הנחתי את התינוקת על הכרית. הוא התכופף, אסף אותה אל חיקו בתנועה עדינה, אוהבת. בפעם הראשונה שהוא החזיק אותה, מיד אחרי הלידה, בכיתי. גם עכשיו בכיתי, לא זכרתי איזו פעם זאת. הייתי עייפה, וכאב לי. רציתי את אמא. ממש ממש רציתי אותה. שתאסוף אותי אל חיקה, תחבק כל מקום כואב. תאהב. חנוך זרק בי מבט מוטרד, שאל: “למה את בוכה?”

“אני לא יודעת לרחוץ תינוקות”. בחיתול בד ורוד, אמא קנתה, מרטתי אף. 

“אבל למה את בוכה!” הוא לא הבין. “אני ארחץ אותה. אמרתי לך שאני מתכוון להיות אבא מהרגע הראשון!”

זה היה הצד שלו בהסכם, הבטחה שלא ישאיר אותי לבד. נתתי לו בית שגדלתי בו. הוא נתן לי בית אחר.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן