מה את עושה? כתבה לי כרמית יומיים אחרי התפוח והגירוש מגן עדן.
התאמת בנקים של חולצות. כתבתי בחזרה.
אגודל זקור.
כשתסיימי, תסגרי מחשב, תביאי תיק, תיכנסי לחדר שלי.
לבי עצר דום. ממש הרגשתי איך כל המערכות בגופי קופאות פתאום, נכבות במתג אחד מטה. כאילו הרים לבי ידיים, אמר: חבר’ה, לא יכול יותר. נגמר לי המצבר. סורי.
היא עומדת לפטר אותי, אמר לבי. היא לא יכולה לפטר אותך, דייק מוחי. מישהי ממחלקת משאבי אנוש תעשה את זה. ואת תגידי שאת בהריון, היא תהיה בהלם, תתקפל, הכל יהיה בסדר. בדיוק כמו שחנוך אמר.
שפשפתי עיניים, ניסיתי להעיף את חנוך מהאופק. לא הצלחתי. רבנו נורא בלילות האחרונים. מהרגע שהוא חזר הביתה עד הרגע שהוא החליט שנמאס לו, הלך לישון. השאיר אותי בסלון, רותחת, בוכה. כל מחזור המים באישה אחת: מים. אד. גשם. עוד פעם נופלת לים. אין חיים מחוץ למעגל.
אמרתי לו שכרמית תפטר אותי אם הוא ימשיך להתנהג כמו גבר פרימיטיבי. גם נשים בהריון חשופות לפיטורין במצבים מסוימים. והוא אמר, זועם: “שתפטר. אולי ככה תפסיקי להשתמש במושגים לא משלנו, תיזכרי לאן את שייכת”.
“אל תהיה אידיוט!” התפוצצתי. “אם היא תפטר אותי, איך תקנה קורנפלקס לילדות? מה תאמר לוועד בית? אנחנו צריכים את המשכורת שלי כדי לחיות. ואל תגיד ‘את תמצאי עבודה אחרת’. יש פה מישהו שלא מסכים”
“אל תהיה אידיוט!” התפוצצתי. “אם היא תפטר אותי, איך תקנה קורנפלקס לילדות? מה תאמר לוועד בית? אנחנו צריכים את המשכורת שלי כדי לחיות. ואל תגיד ‘את תמצאי עבודה אחרת’. יש פה מישהו שלא מסכים”, כיסיתי באצבעות רועדות את בטני. התפללתי שהוא לא שומע, הילד שגדל שם. זה רק חלום רע, פצפונצ’יק של אמא. תישן, מתוק. הכל בסדר. אבא אמר. “ולהזכיר לך כמה זמן לקח לך לאשר את העבודה הזאת?” היו מקומות אחרים, מחוץ לבני ברק, שחנוך פסל מיד. חללי עבודה פתוחים. גברים מסתובבים במסדרונות. יותר מדי מסכים. נוף מזעזע. כשהוא אישר את העבודה עם כרמית, זה הדבר הראשון שעשיתי: עליתי שתי קומות, שילמתי לוועד בית. בדקתי שהם לא שומעים כלום, לא חושדים בשום דבר. פחדתי שגם תריס סגור לא מספיק בלילות של אין-גן-עדן. קיבלתי קבלה, חיוך. תזכורת שעוד חודשיים צריך לשלם על הביטוח של המעלית. כל כך קל לכבות אנשים.
אידיוט עלה לי ביוקר.
“עוד לא גמרת?” התקשרה כרמית אחרי שעה.
“תכף. סליחה”. בהיתי, עייפה, בתנועות על המסך. הכל נראה בסדר, לכאורה. לא הייתה לי ברירה, יצאתי מהמערכת. סגרתי מחשב. לקחתי תיק. נכנסתי לחדר של כרמית. רק היא הייתה שם, נוקשת במהירות על המקלדת. אגודל חזק, בטוח, על המקש הארוך.
“סוף סוף”, היא הסיטה עיניים ממסך. הזיזה עכבר. הקישה עוד קצת. התרוממה, נטלה מעיל ותיק. “בואי”.
“את הולכת לפטר אותי בחוץ?” נרתעתי. “את יכולה לעשות את זה פה, אני מבטיחה שלא אעשה סצנה”.
“למה שאפטר אותך?” היא כיווצה אף. “ההפך, לוקחת אותך לחגוג”. היא הגישה לי כרטיס צבעוני, קשיח. תו שי על סך אלף שקלים. “מחוות הערכה של ההנהלה. סיפרתי להם על העבודה הנהדרת שעשית עם פרקרס, והם הסכימו אתי שמגיע לך שי צנוע”.
“לא נכון, לא מגיע לי”. דחפתי ידיים לכיסי הסוודר, ריקות. “שתינו יודעות שפישלתי נורא עם המצגת. אם את מרחמת עלי, בבקשה, תפסיקי”.
“אל תדברי שטויות”. היא הלכה לכיוון הדלת, כיבתה מתג, סימנה לי לצאת למסדרון. “פישלת עם המצגת, אני מסכימה. אבל הנתונים שמצאת, הדו”ח שהכנת, עשית עבודה נהדרת. וקחי כבר את הכרטיס, תכניסי לכיס. לא מתחשק לי שמזל תראה, תתחיל לשאול איפה הכרטיס שלה”.
“מגיע לה”. רצתי אחריה. כל כך מהר היא הלכה. “אנחנו עובדות ביחד על התיק של פרקרס. אם היא לא שווה תו שי, גם אני לא”.
“תמר”. ליד המעלית כרמית נעצרה. נעצה בי מבט. “מותר לאישה לעצור רגע את החיים, להסתכל במראה, להגיד: לעזאזל, אני טובה”.
נרעדתי. הדפתי דם זולג במדרונות, כפרת עוונות. במעלית הפניתי גב למראה, שאלתי: “לאן אנחנו הולכות?”
“נוסעות. לקניון. לא סומכת עלייך שתשתמשי בכסף הזה כמו שצריך”, היא חייכה. “פוחדת שתקני בו חלב ולחם. כבר מודיעה לך, אנחנו לא עוזבות את הקניון עד שלא תרוקני את הכרטיס”.
נשכתי שפתיים על לחם וחלב. לא אמרתי כלום על קורנפלקס.
בדרך לקניון היא אמרה: “המון זמן לא שיגעת אותי על מטפחת ורודה. מה זה אומר?”
*
טניה התקשרה אלי יום אחרי שדיברנו. סיפרה שסקרנתי אותה, שוגר. החזירה אחורנית את ההסרטה, התיישבה לצפות בה דרך המסך הקטן. “המכשיר וידאו הלך, דארלינג”.
“כן, אמי סיפרה לי”.
“אבל הסתכלתי ככה, במסך של המסרטה. ראיתי את ההיא שחיפשת, פאמפקין. מטפחת ורודה, יא?”
“ראית אותה?” עצמתי עיניים. פקחתי. עדיין הייתי במשרד, שפופרת דבוקה לאוזני. לא חלמתי. “מה… מה ראית?”
היא לא ראתה שום דבר. המסרטה בקושי התעכבה על מטפחת ורודה. אולי שתי שניות. קלטה אישה בוהה במסך, קצת חולמת. לא משהו מיוחד. אם יש תמונת אמנות ברקע, המסרטה פספסה אותה. אולי זאת הזווית שהיא ישבה, בייבי. היא יצאה די מטושטשת. סורי, סוויטי.
*
“אז מה התוכנית?” שאלה כרמית. הסתכלה על הכביש. “מצאת את מטפחת ורודה, מה תעשי עכשיו?”
“כלום”. בזמן אחר, נכון יותר, הייתי קמה. נוסעת לגולן. מבקשת מטניה לצפות בעצמי בהסרטה. בודקת כל פיקסל. אבל הרגשתי, ידעתי, שזה לא הזמן הנכון. גם ככה הילכתי על חוט דקיק, מתוח ביני ובין חנוך. צעד אחד, חזק מדי, דורך במקום הלא נכון, והחוט ייקרע. לא העזתי לקחת סיכון. והיה גם התינוק שגידלתי בתוכי, פצפון. הבחילות שאפפו אותי מבוקר עד ערב. העייפות. רק לפני חודשיים הייתי מוכנה לעשות הכל כדי למלא את החורים השחורים שנפערו בזיכרוני, ארבו לי כמו בולענים בכביש משובש. לא זכרתי את האישה ההיא, נחושה כל כך להציל אישה אחרת. הייתי חור שחור בעצמי, אינסוף נופל באינסוף נופל באינסוף.
“ברצינות?” זרקה בי כרמית מבט מופתע. “לא תעשי כלום? שיגעת חצי עולם בגללה, הכנת לה מקלט, עבדת קשה. הכל בשבילה. התחרפנת לגמרי, מי כמוני זוכרת. ועכשיו זהו? ככה זה נגמר?”
“ברצינות?” זרקה בי כרמית מבט מופתע. “לא תעשי כלום? שיגעת חצי עולם בגללה, הכנת לה מקלט, עבדת קשה. הכל בשבילה. התחרפנת לגמרי, מי כמוני זוכרת. ועכשיו זהו? ככה זה נגמר?”
“טניה אומרת שלא רואים שום דבר מיוחד בהסרטה. אולי רק חלמתי אותה. נרדמתי. כמו שאמרת”.
הקניון המם אותי. שנים עברו מאז הפעם האחרונה שנסעתי לאיילון או לפתח תקווה עם אמא. חנוך שנא קניונים, היה הכל בבני ברק.
“לאן?” עקבה כרמית אחרי עיניי המדלגות מחנות לחנות.
השפלתי מבט לכרטיס, לאותיות הקטנות. “את בטח לא תרשי לי לקנות קומקום חשמלי, נכון? כי אנחנו צריכים אחד לפסח”.
“תפסת את הפואנטה”, היא חייכה בעליזות. “רק חנויות בגדים, משחקים, ספרים, תיקים או איפור באות בחשבון”.
קנינו סוודרים לילדות, שמלות. ערכת פיקניק לבובות. משחק קלפים. בצומת ובסטימצקי כרמית איבדה אותי. דפדפתי, שיכורה, בסיפורים שטרם קראתי. היו עשרות מהם. כולם אסורים. מהסטנד של ספרי הילדים משכתי ‘תירס חם’, ‘איה פלוטו’, ‘מעשה בחמישה בלונים’.
“תהיי רצינית”, ביקשה כרמית. “בקצב הזה תרוקני את הכרטיס בעוד חודש, ויש לי ילד להוציא מהמעון בארבע. למה את לא לוקחת גם ספרים לעצמך? ראיתי שהתלהבת מהחדש של מוריארטי. קחי אותו, הוא מצחיק”.
“אני לא יכולה לקחת אותו”. כשדפדפתי בו, ראיתי מיד; זה לא ספר בשבילי. זכרתי לאן אני שייכת.
עיניה הצטמצמו עלי, ניסו לראות. משכתי סודוקו מהסטנד של העיתונים. “הנה, משהו בשבילי. רואה?”
שנאתי סודוקו. הוא שעמם אותי.
עצרנו בבית קפה, פינה שכרמית בחרה. אמרה שהיא מורעבת. שאלה מה להזמין לי. אמרתי: “אי אפשר לשלם פה בכרטיס”. היא אמרה: “מצחיקה, אני מזמינה, אני משלמת. רוצה אייס?”
“לא”. בטני התהפכה. “רק מים, בבקשה”. זרקתי שקיות למרגלות השולחן, רצתי לחפש שירותים.
בזמן שהיא אכלה קרואסון, שתתה הפוך, אמרתי: “יש לך מקום בבגאז’?”
“מה את רוצה לקנות?”
“שידה”.
“לחדר שינה או ילדים?”
“משהו שיתאים לחדר בבית של אמא שלך. עשיתי לה בלגן בחדר עם כל הדברים שהבאתי. נוכל להכניס אותם לשידה. ואחרי שמטפחת ורודה תעזוב, אמא שלך תיהנה משידה חדשה. מגיע לה”.
כשהשתופפתי בשירותים, הקאתי אייס שלא שתיתי, זה עלה בי פתאום; התובנה שמטפחת ורודה תצטרך שומר סף. משהו שיבטיח דלת סגורה, לא ירשה לאף אחד בעולם לחבוט בה יותר. מפתחות היו לא יעילים, מניסיון ידעתי. שפשפתי ידיים בסבון ורוד, תעשייתי. שמתי תחת זרם אוטומטי. ברחתי ממראה. שידה. כמו מים קלח הרעיון לראשי, תקע בו מסמר. שידה היא רהיט שאפשר לדחוף בכל ערב, להצמיד לדלת סגורה. גם היד הכי חזקה בעולם לא תצליח ללחוץ על ידית, לפתוח דלת ששידה עומדת מאחוריה.
“אוקיי, נקנה שידה”.
היה מקום בבגאז’.
בדרך הביתה, כרמית הציעה שתיקח אותי, שאלתי: “מסכימה שניסע קודם לאמא שלך, נוריד אצלה את הדברים?”
“דברים?”
הנהנתי. “אני רוצה להשאיר אצלה הכל, בסדר?”
“חשבתי שקנית לילדות את מה שקנית”, היא קימטה מצח, תהתה עלי.
“גם אני חשבתי”, מלמלתי. “כרמית, אני נורא עייפה. והכל מטושטש לי. מסכימה לא לצפות ממני להפגין שכל היום?”
היא זקרה אצבע מזהירה. “רק היום. אני אסחוב את השידה. שלא תעזי לגעת בה”.
לטשתי בה אישונים. היא צחקה. “נראה לך שלא הבנתי שאת בהריון? השתלטת על השירותים במשרד. היו רק שתי אופציות. או שאת בהריון. או שיש לך הנגאובר שלא נגמר. הלכתי על ההריון”.
“את אישה חכמה”.
היא הפסיקה לצחוק. אמרה, רצינית: “גם את. ואני ממש מקווה שבעלך יודע את זה”.
לא הגבתי. סחבתי שקיות במעלה מדרגות. היא גררה שידה.
“מי בוחר לגור ליד הג’ובה הגדולה? זה באמת חור”. אחר כך, בחניה ליד הבניין שלנו, היא דוממה מנוע. צפתה בילדים שחזרו הביתה, אברכים שהדפו עגלות.
חשבתי על חנוך, אוסף את הילדות מהגן.
“וסביר להניח שלא נראה כלום במסרטה. שום פרט שיעזור לנו לאתר את מטפחת ורודה שלך”.
העפתי מבט בנייד. עוד חמש דקות הוא כאן.
“רוצה לנסוע?”
“לגולן?” נדהמתי. “הרגע אמרת כמה זה לא הגיוני ולא יעיל”.
“לא חוזרת בי”, היא חייכה. “רוצה לנסוע?”
“אני לא יכולה”. לחצתי על מתג, שחררתי חגורה.
“אם אסדר לך סיבה מטעם העבודה לנסוע, זה יעזור?” היא התעקשה להיות לא הגיונית, לא יעילה. חצי יום אתי שיבש גם אותה. מחלה מדבקת, אמר חנוך פעם בערב של גיהינום.
“אם אסדר לך סיבה מטעם העבודה לנסוע, זה יעזור?” היא התעקשה להיות לא הגיונית, לא יעילה. חצי יום אתי שיבש גם אותה. מחלה מדבקת, אמר חנוך פעם בערב של גיהינום.
בלעתי רוק. “אולי”.
יצאתי החוצה. כרמית הדליקה מנוע, התכוננה לנסוע. נקשתי על הזגוגית. חיכיתי שתזחל מטה, תיעלם בתוך הדלת. “לא הודיתי לך”.
היא הנידה ראש. “היה כיף. ניפגש מחר”.
בהיתי בה, נוסעת. מתרחקת. לא היה כיף, היא שיקרה. מחלה מדבקת, אמר חנוך פעם. לא שיקר.
