הכל סיפור של פיקסלים – פרק כ”ב

“סוכריות לימון”, פתחה כרמית את התא מולי. “קחי מתי שיתחשק לך, בלי לשאול אותי. פה יש לך דלי”, היא הצביעה על החפץ שהיה על השטיח. “ושמתי לך גם שקיות”, היא חזרה להתעסק בתא. “למקרה שאת מעדיפה להקיא לתוכן. הוצאתי את כל מפיצי הריח מהרכב. ואם את רוצה חלון פתוח, את לוחצת כאן”.

חייכתי. 

“אם תרצי שנעצור, דברי”. אצבעותיה עטפו את הקלאץ’. “אנחנו לא ממהרות לשום מקום. טניה אמרה שנבוא בכל שעה, אז אני אסע לאט, אשתדל לא לטלטל אותך יותר מדי. ואת תגידי כשתצטרכי משהו. דיל?”

חייכתי עוד פעם. קיוויתי ששפתי אומרות את המילים שלא הצלחתי לומר. שאני מודה לה, שאני מעריכה את כל מה שהיא עושה בשבילי. ושלא תעשה אתי עסק, בבקשה. כי השארתי בבית סוחר כועס מאד, אני אשת עסקים גרועה.

השפלתי ראש לנייד. לחצתי על המקשים. רק למקרה שחנוך התקשר ולא שמעתי. הצג האיר יום ושעה. לא היו שיחות שלא נענו. 

“רוצה מוזיקה חסידית?” 

לטשתי אישונים מופתעים בכרמית. “את אוהבת מוזיקה חסידית?”

“לא. שאלתי אם את רוצה”, היא הדגישה את המילה ‘את’.

“אני בסדר. תודה”. חייכתי. 

היא מלמלה: “זה לא מה ששאלתי”.

התנועה זחלה באלוף שדה, השתרכה באיטיות על אספלט משופשף. כאילו ישבו בכל המכוניות נשים שהתפללו לא להקיא. ולרגע הזיתי אותן; עשרות נשים, מאחורי הגה או במושב הימני כמוני, פוערות פה, מבקשות אוויר, מתפללות שבטן הומה תשתוק. 

“מה מצחיק?” קלטה כרמית את החיוך שחייכתי, לא ראתה איך הוא בז לי, מספרת סיפורים הזויה.

“סתם. מחשבה טיפשית שחשבתי. לא משתפת אותך”. ניחשתי מה היא מתכוונת לומר. “את הבוסית שלי. אני צריכה שתחשבי, גם כשאנחנו מחוץ למשרד, שאני חכמה נורא ושאת ממש שמחה שאני עובדת אצלך”.

היא חייכה. תופפה על ההגה, זמזמה שיר שלא זיהיתי. שוב הבטתי בנייד. השעה היתה תשע עשרים. אני יכולה להתקשר אליו, הוא בטח לקח את הילדות לגן מזמן. אני יכולה לשאול איך הן התנהגו. זה הגיוני, אני אמא שלהן. אצבע רעדה על ‘חנוך’, בחרה מקש ירוק. הקשבתי לנייד. צליל ארוך. צליל ארוך. צליל ארוך. שרשרת של צלילים קצרים. סגרתי, מובסת.

במחלף אייל, אחרי שעברנו את בית הקברות, פתחתי תא, לקחתי סוכריית לימון. כרמית נענעה את הכוס התרמית שנחה בחור בינינו, עדכנה שבתחנת הדלק הקרובה אנחנו יורדות מהכביש. הפסקת קפה. 

עצרנו בבנזול. כרמית שפשפה ידיים, שאלה אם אני רוצה משהו. נענעתי ראש. היא נכנסה, הבטיחה שתחזור מהר. חיכיתי בחוץ. נשענתי על הדלת האחורית, דחפתי יד אחת לכיס המעיל. היה קר נורא והשמים נראו כמו שמים שתכף ישטפו הכל. בידי האחרת, הקפואה, לפתי נייד עד שאצבעותי האדימו. שוב התקשרתי לחנוך. הוא סינן אותי. שוב.

“ספרי לי משהו”, ביקשה כרמית כשחזרנו לשבת בתוך הניסן.

“מה את רוצה לשמוע?” לכסנתי אליה עין.

“מה שתרצי לספר”, היא שיחקה בתריסים של המזגן, הגבירה את החימום. “משהו שיגרום לך לחייך כמו שחייכת קודם”.

“מה שתרצי לספר”, היא שיחקה בתריסים של המזגן, הגבירה את החימום. “משהו שיגרום לך לחייך כמו שחייכת קודם”.

שריר התעוות בלחיי, לא רצוני. כל כך קרובה היא היתה, ישבה ממש לשמאלי. ולא היה לה מושג כמה אני פוחדת. שאנחנו נוסעות לחינם. שאנחנו לא. שאחזור לבעל רותח מזעם. שלא. 

“אני אתחיל”, החליטה כרמית. “יש לי סיפור מצחיק על אמא שלי, משהו שאסור לך לספר בעבודה. ואחרי שאספר לך אותו, תהיי חייבת לי. קאפיש?”

הנהנתי.

“חייתי בתל אביב חצי שנה כשהבנתי שהגיע הזמן לעדכן את ההורים שלי. בכל פעם שבאתי לבקר, השתדלתי לכבד. לבוא בשמלה או חצאית. לא אמרתי כלום על החיים בתל אביב, על בן הזוג שלי. זה עצבן אותו נורא. הוא טען שהגיע הזמן להכיר ביניהם. והסכמתי. אבל קודם הייתי צריכה לספר להורים שלי, רשמית, שאני דתלשית. באתי אליהם ערב אחד. מכנסיים קצרים. גופיה”. 

העפתי בה מבט המום, לא מתאפק. לעבודה היא תמיד באה בחליפות. מכנסיים ארוכים. חולצות מכופתרות, מגוהצות להפליא. היא חייכה. “פעם הייתי צעירה. אמא שלי פתחה את הדלת. לא אמרה כלום. נכנסתי. אמרתי בקול מתריס: ‘אמא, את צריכה לדעת שאני דתלשית’. היא הצביעה על הדלת, אמרה: ‘צאי. ואז תיכנסי עוד פעם, תגידי מי את, בלי קשקושים’. לא הבנתי מה היא רוצה. יצאתי. נכנסתי. אמרתי: ‘אמא, אני דתלשית. סליחה שלא סיפרתי עד עכשיו, אבל את צריכה לדעת’. היא קטעה אותי, אמרה: ‘מהתחלה’. שלוש פעמים יצאתי ונכנסתי, ניסיתי לספר לה שאני דתלשית, היא לא הסכימה לשמוע. בפעם הרביעית תפסתי סוף סוף, נכנסתי, אמרתי: ‘או קיי, קלטתי את הקטע. אני כרמית, הבת שלך. עכשיו תפסיקי לשגע אותי?’ היא חיבקה אותי. מחצה אותי לגמרי. זה קטע אצלה, היא לא יודעת לחבק נורמלי”.

חייכתי. זכרתי את הפעם הראשונה שנכנסנו ביחד. 

“אמרה לי: ‘תקשיבי טוב, ושלא אצטרך להגיד לך את זה שוב. בבית הזה את רק הבת שלי. לא מעניינות אותי הגדרות אחרות, הבנת?’ לא הייתה לי ברירה. אמרתי שהבנתי”.

“יש לך אמא מדהימה”, אמרתי חרישית. הדפתי את אמא ממחשבותי. הילדות שהשארתי מאחורי התגנבו לראשי. דמיינתי אותן, באות לחנוך, אומרות מי הן. דמיינתי אותו, מצביע על דלת, הן יוצאות, הוא נועל. צמרמורת עברה בי, מבהונות עד ראש הוזה. חתכה אותי באמצע, חצי אמא לכל ילדה. מה אמא כזאת יכולה לעשות? אפילו חיבוק הוא בלתי אפשרי כשאת רק מחצית.

“תמר?”

ניערתי ראש, ביקשתי שישתלט על עצמו, יפסיק להתפרע. הבטתי בכרמית, נבוכה. “סליחה, חלמתי”.

“כן, שמתי לב”, היא חייכה. “מותר לך. קדימה, תורך לספר סיפור על עצמך”.

סיפרתי על חנוך. מי הציע את השידוך. כמה פעמים נפגשנו. איך התארסנו. כמה מקסים הוא היה. מהרגע הראשון. “הוא יודע לאהוב. לי לקח זמן להתרגל לרעיון שאני נשואה, להתמסר. הוא עשה את זה מיד. זה כאילו בא לו טבעי, היכולת לאהוב באופן טוטאלי, מוחלט. לפזר מחוות שתספרנה כמה הוא אוהב. שוקולד מתחת לכרית. מגנט חדש על המקרר. פתק שהוא הדביק למראה”. השתתקתי. מילים נדבקו למיתרי, התעקשו לא לצאת. 

כרמית לא אמרה כלום. בהיתי דרך החלון בשדות רטובים, גשם זלג על הזגוגית. מצמצתי. “לפני החתונה המדריכה ניסתה להכין אותי שגברים צריכים מרחב, חברים. הדאיג אותה המודל שראיתי בבית. אבא ואמא שלי עבדו ביחד, חלקו כל מרחב. היא פחדה שאציק לחנוך. שלא אבין שהוא צריך אוויר, בלעדי. הבטחתי שאתן לו מרחב. התכוונתי לתת. הוא לא הבין מה אני רוצה מחייו”, חייכתי. “חברים התקשרו, הוא דיבר אתם קצר. אמרתי שידבר בכיף. שיצא. יאכל אתם טשולנט. אני אחכה בבית. אתגעגע. געגועים עושים טוב לנישואין, ככה אמרתי. ציטטתי את מדריכת הכלות. הוא צחק. כיבה נייד. אמר שהוא לא צריך אף אחד חוץ ממני”. חום התפשט מליבי אל איברי, זרם בעורקי הקפואים, המס אותם. “ואת יודעת מה?” זרקתי מבט מתריס בכרמית. “האמנתי לו. הוא באמת אהב אותי מהרגע הראשון”. 

“את כל הזמן מדברת עליו”, היא הגיבה. עיוורת לקסם. “מה אתך?”

“מהרגע השני”.

“מהרגע השני אהבת אותו?” היא התעקשה שאדבר ברור, אספר סיפור שלם.

“אהבתי. אוהבת. אף אישה לא הייתה אומרת לא לאהבה כזאת”. הנייד להט בין אצבעותי. הצצתי בו. חושך מוחלט. דחפתי אותו לכיס הדלת. “רק בזכותו אני אישה. הייתי ילדה כשהתחתנו. הוא גידל אותי”. סיפרתי לה על הספונג’ה הראשונה שניסיתי לעשות, יום אחרי השבע ברכות. הרצפה היתה מטונפת, שתי וערב של עקבות. סימנים מכל המתנות שפתחנו, החיים שחיינו בין לילה ליום. מילאתי דלי במים, הוספתי חומר. טבלתי סמרטוט. לקחתי מגב. חדש לגמרי. התרגשתי. אף פעם לא שטפתי רצפה קודם. בבית של אבא ואמא היו תמיד עוזרות, אמא עבדה עד מאוחר, חזרה לבית נקי שקרצפו נשים זרות. אפילו לא ידעתי איך שוטפים. לא סיפרתי את זה לחנוך. התביישתי. גם ככה פחדתי שהוא מסתכל עלי כמו על ילדה קטנה, מפונקת. הוא ישב על הספה, עקב אחרי. חייך. התזתי מים וקצף בכל מקום, חייכתי בחזרה. חיוך גדול. קרצפתי מרצפות. נפטרתי מהסמרטוט. גרפתי לחור הניקוז. גרפתי עוד פעם. הרגיזו אותי הפסים שהשאיר המגב, לא הבנתי איך להיפטר מהם. הלכתי אחורנית, גרפתי שוב, עיני ברצפה. יישרתי מגב. עדיין ראיתי את הפסים. עקומים. חנוך צחק. קם. הלך למרפסת. הביא סמרטוט חדש. יבש. תפס את המגב. הראה לי איך מנגבים רצפה אחרי ספונג’ה. איך מוחקים פסים עקומים. התלקחתי ממבוכה. הוא חייך. הבטיח שאלמד. הוא ילמד אותי. ‘חוג כלכלת בית’, ככה קראנו לשעתיים שהקדיש לי כל ערב. צחקנו. היה כל כך קל לצחוק בצמד, בעל טוטאלי, אישה שלומדת להיות. הוא לימד אותי לגהץ. קודם צווארון. אחר כך שרוולים. הוא לימד אותי לבשל, ולאפות. בבית שבו גדל לא היו עוזרות, הילדים עזרו. הוא לימד אותי לקנות חסכוני, נכון. הוא לימד אותי מה זה בית. ביקש שאזכור מה העיקר. איך יכולתי לומר לא? איך יכולתי לא לאהוב את האיש הזה שזכר מה העיקר, היה בשבילי הכל?

הוא לא ענה. התקשרתי אליו כשחלפנו ליד טורעאן. וכשראינו את הג’ובה הגדולה. וכשחנינו בתוך הבוץ, מול הדיר. 

“וולקאם, דארלינג”, דשדשה טניה במגפי גומי אל הניסן של כרמית. קילפה כפפת גומי צהובה מאצבעותיה, לחצה לנו יד. “אוי, אתן קרח. בואו, תיכנסו. נפשיר אתכן”.

היה לה בית יפהפה, פראי. היתה אח אמיתית באמצע הסלון. בוערת. 

“את מטפלת בעצים?” תהתה כרמית. טניה צחקה. “אני קונה אותם, שוגר. זה מספיק”.

היא הכינה תה צמחים לכרמית. הבטתי בעלים ששחו בספל של כרמית, ביקשתי מים. תמונות הצטופפו על הקירות, זו לצד זו מעל זו. המון אמיות קטנות וגדולות. תינוקות, ילדות, בחורות. 

“אמונה יעל אומרת שאני מפחידה, שהבית הזה מפחיד. מזכיר לה מקדש”, עקבה טניה אחרי עיניי. חייכה. “אבל אני אומרת לה כל הזמן, פאמפקין, אין לי ילדה אחרת. פייס איט”. 

חייכתי, עיני נעצרו על התמונה מעל האח. אמי בראש חצי מגולח. קעקוע מטפס על כתף. שפתיים שחורות, אפס חיוך. 

“עברנו כל מיני ימים”. טניה סיפרה על הימים ההם. מקומות שאמי התגלגלה אליהם, מטושטשת. הקשבתי לה, מתארת את הציפורניים של אמי, שורטות קיר. “מה את יכולה לעשות כשילדה שלך נופלת ככה?” נאנחה טניה. “רק לחבק אותה, לקחת עוד פעם לגמילה, להתפלל שתצא סוף סוף”.

כרמית הסכימה. סיפרה לטניה על העבודה שאמי עושה בבאר שבע. אפילו לא ידעתי שהיא הרימה טלפון למנהלת הסניף, אספה סיפורים שתוכל להביא לגולן, להניח על שולחן עץ שרוט. מנחה לאמא.

כרמית הסכימה. סיפרה לטניה על העבודה שאמי עושה בבאר שבע. אפילו לא ידעתי שהיא הרימה טלפון למנהלת הסניף, אספה סיפורים שתוכל להביא לגולן, להניח על שולחן עץ שרוט. מנחה לאמא.

“תודה, סוויטי”, מחתה טניה את עיניה בכפפת גומי. “אני כל כך שמחה לשמוע”. 

“תיארתי לעצמי שתשמחי”, חייכה כרמית. “לכן עשיתי את זה”.

בהיתי בהן, שתי אימהות. רוח נשבה בי, ערבבה את קרבי לסלט. פזלתי לשעון שתקתק מעל הדלת. הילדות בטח סיימו לאכול את המרק שבישלתי אתמול. פיזרו שקדי מרק בכל מקום. חנוך בטח שלח אותן לשחק על השטיח בסלון, הדליק מזגן. שיהיה להן חם. חשבתי על החדר בבית של לאה, לא זכרתי פתאום אם יש שם מזגן. עיני נדדו לאח. הדהימו אותי כל האימהות הטוטאליות האלה, טניה, לאה, יודעות לאהוב בכל מצב. הטרידו. אסור היה לי לנסוע, להשאיר שתי ילדות מאחור. 

טניה הביאה את המסרטה. “קחי, בייבי. מה שביקשת”.

היא התיישבה לידי. כרמית התקרבה. נכלאתי ביניהן. רציתי לבקש שתתרחקנה, לומר את האמת, שאני מעדיפה להסתכל לבד, למצוא בעצמי את מטפחת ורודה. לא העזתי. כל כך טובות הן היו אלי. 

העדשה נדדה בין מסכים קטנטנים, רועדים על הצג. “נורא התרגשתי כשאמונה יעל הציעה לי לצפות בערב, לראות את הביג בוס, את הצוות”, חייכה טניה. “כל הזמן שיגעתי אותה בשאלות על העבודה, איך שם, אם טוב. נמאס לה. הציעה שאראה בעצמי. ארגיע. זה מקום טוב. חברה רצינית”. 

עדשה נעצרה על LOL, אישה עם קוצים צחורים בשיער ופירסינג בגבה, לועסת תפוח מול המסך. “הנה הבייבי שלי”, הפריחה טניה נשיקה למסך הקטן. נאנחה. המשיכה הלאה. מסכים רצו משמאל לימין, אנשים פצפונים גרים במשבצות. שוב ראיתי כל מה שראיתי אז. חתולה מייללת חצתה את הצג, במסך אחר נבח כלב. הכביסה של טליה36 גלשה מעבר לשוליים של לול. נברשת קריסטל השתלשלה מתקרה. פזלתי לכרמית. היא חייכה. “יש לי חולשה לנברשות. תעשי משהו”. מישהו נחר מול המסך. טניה צחקה. עשרות פנים עברו בשרשרת, עיניים, אפים, שפתיים, סנטרים, פה ושם הבליחה קרחת. כתם ורוד.

“תעצרי!” שלחה כרמית יד למסרטה. “תחזירי אחורנית. נראה לי שהמצלמה הרגע עברה אותה”. 

טניה לקחה את המסרטה, לחצה על מקש, עצרה, הפעילה עוד פעם. עצרה עוד פעם. “ההיא שחיפשת, האני”.

כל כך קטנה היא היתה במסך של המסרטה. עיניים כהות, פנים חיוורות. מטפחת ורודה.  

“אי אפשר לראות כלום. זה קטן מדי ומפוקסל נורא”, צמצמה כרמית עיניים. הוציאה נייד גדול מהכיס. הדליקה. “שניה, אני אוריד אפ של זכוכית מגדלת”.  

חשקתי שפתיים. לא רציתי שתשמענה איך נאבקות ריאותי על אוויר. מדי קרובות הן היו. טניה החזיקה את המסרטה, כרמית החזיקה נייד, כמעט הצמידה למסך. ריבועים של צבע ריצדו מול אישוני המטושטשים. 

“קרוב מדי. סליחה”, היא הרחיקה נייד. כיוונה על קצה שמאלי, תחתון. שם המשתמש. קוים היו לאותיות. ארבע. חנוך.