הכל סיפור של פיקסלים – פרק כ”ד

הוא לא ענה. היה בוקר, צהריים, ערב. הוא לא ענה. התפרקתי, ניסיתי לקום. הוא לא ענה. 

הסתובבתי בדיר, רחוקה מאוזניהן של כרמית וטניה. התקשרתי אליו שוב. הוא לא ענה. רוח החלה לנשוב, פיזרה רסיסים של קרח באוויר. דחפתי ידיים לכיסי המעיל. התחרטתי. הוצאתי יד אחת. נייד. התקשרתי אליו עוד פעם. 

הוא לא ענה.

הייתי צריכה אותו. הייתי ממש צריכה. שיענה. שיספר לי שהילדות בסדר. שהוא ואני בסדר. גם עכשיו, אחרי שהבנתי מי היא מטפחת ורודה, רציתי שהוא יהיה הוא; בעלי. האיש שהכיר אותי הכי בעולם. רציתי לדבר אתו, לספר מה תפסתי. כמה קר היה לי בקרחון, כמה כבד וכואב. לומר את האמת: הזיכרון שלי הפשיר. חנוך, אני יודעת מה שידעת מזמן. אני מטפחת ורודה. דבר אתי. בבקשה. תגיד שאתה אוהב. אפילו. תבטיח שהכל יהיה בסדר. למרות. 

הוא לא ענה.

התאמצתי לא לנשום אבל הרוח דחפה ניחוחות על אפי, ערבלה את קיבתי. יצאתי מהדיר לחצר. כרמית עמדה בחוץ. הסתכלה על הנייד שהחזקתי. “דואגת לילדות?”

“לא”. שילבתי ידיים מתריסות מעל ליבי. “הוא אבא טוב, הוא יודע איך לטפל בהן. הן משוגעות עליו. בצדק”.

היא זקרה גבה שהרגיזה אותי. ידענית.

“הוא אבא מדהים”, התעקשתי. “הן בטוחות אתו. הוא בחיים לא יפגע בהן”.

הקשבתי לי, עקשנית כל כך. במשך חודשים התעקשתי שמטפחת ורודה אמיתית. שהיא צריכה עזרה. שהיא אישה זרה, אחרת. צדקתי. טעיתי. 

“תתקשרי מהנייד שלי”, הושיטה לי כרמית את הנייד שלה. זר. אחר. 

חייכתי, מתוסכלת. “הוא לא ירים”. הוא יזהה שזה מספר לא כשר, יבין מיד שזאת אני, מתקשרת מנייד של מישהו אחר. זה רק ירגיז אותו יותר. 

חייכתי, מתוסכלת. “הוא לא ירים”. הוא יזהה שזה מספר לא כשר, יבין מיד שזאת אני, מתקשרת מנייד של מישהו אחר. זה רק ירגיז אותו יותר. 

חושך כיסה את הגולן. כשהבטתי מעבר לגדר, מעבר לפרוז’קטור שהאיר את החצר, לא ראיתי כמעט כלום. כאילו ירד לילה על הכל, כיסה בצללים כל מה שרחוק, כל מה שקרוב. לילה מוחלט. 

“בואי ניסע הביתה”, ביקשתי מכרמית. טפרים של פחד שרטו את הצד הפנימי של עורי. בגללה. היא לא הייתה צריכה לומר שום דבר על הילדות. לא יכולתי לפקפק בחנוך, לדאוג להן. אפילו לי לא הצלחתי לדאוג. 

“את יכולה לישון כאן הלילה, בייבי”, הגיחה טניה מהחושך. הפחידה אותי. “עברת חוויה לא קלה, סוויטי. תישארי, תתאוששי. מחר תיסעו”. 

נענעתי ראש, עקשנית כל כך. “אני צריכה לחזור הביתה. תודה, טניה”. 

“כשאת אומרת הביתה, את מתכוונת לאמא שלי?” פתחה כרמית את הדלת השמאלית של הניסן.

“אני מתכוונת, הביתה שלי”. 

*

תשע פעמים קיבלתי הודעה על הזום. ההודעה הראשונה סיפרה שתהיה השתלמות. בזום. כדי להקל עלינו (אין קשר לחיסכון בעלויות חברה). ההודעה השנייה הודיעה מתי. ההודעה השלישית הבטיחה סיסמא. ההודעה הרביעית הצהירה שזה אירוע חד פעמי שאסור להחמיץ. ההודעה החמישית הבהירה, בשם ההנהלה, שזה אירוע חד פעמי שאסור להחמיץ. ההודעה השישית הייתה מפגן של אימוג’ים מאושרים שצייצו כמה כיף, ניפגש בקרוב. ההודעה השביעית קיימה סוף סוף, צירפה סיסמא. ההודעה השמינית הזכירה שאסור לשכוח את הזום, ההנהלה רואה אותו כחובה שהיא זכות. את ההודעה התשיעית שלחה כרמית, שאלה אם אני זוכרת את הזום. כתבתי: ‘מנסה לשכוח אבל לא מרשים לי’. כרמית הגיבה באימוג’י קורץ, אימוג’י צוחק, אימוג’י בוכה. פרגנה גם מילים: ‘זה רציני, תמר. תודיעי בבית שאת מוכרחה להשתתף’.

חייכתי לצג למרות הזום שבעבע בכל חוריי, לא יצא מהם. תמיד הצחיקה אותי שפת הסתרים שכרמית דיברה בה כשדיברה אתי. תודיעי בבית. כאילו היא לא יודעת שיש חנוך, והוא הבית.

“יש זום הלילה”, אמרתי לחנוך בצהריים, אחרי שתמו שידוריו על הבלגן והבנות הרבות. “אני מוכרחה להשתתף בו. זאת השתלמות לכל העובדות בכל הסניפים. תהיה בדיקת נוכחות”.

הוא נאנח. “למה העבודה שלך תמיד חייבת להידחף לחיים הפרטיים שלנו?”

“מצטערת”. קמתי לפינת הקפה. לפעמים אני מביאה לילדות שקיות סוכר, סוחבת קצת כוסות חד פעמיות בדוגמה שאין אצלנו בצרכנייה. כרמית מרשה. זה רגע נהדר, נדיר, של מחילה. כמעט שווה  ערך למתנות מאמריקה. בואו נסלח לאמא ששיחקה בים הגדול בלעדינו.

בפינת הקפה מצאתי דוגמית של קפה ברזילאי מיובש. נכנסתי למשרד של כרמית. היא שאלה, מאושרת: “סיימת עם התקציב-ביצוע של פרנוביץ? מדהימה! אני מיד נכנסת אליו”.

“לא התחלתי”. דם נקרש בלחיי. ממש הרגשתי אותו, מתייצב ומתמצק על פניי, שני גושים של ארגמן מגוחך. “אני יכולה לקחת את הדוגמית הזאת הביתה? בעלי אוהב קפה מיובש”.

“קחי”. היא שקעה שוב במחשב. “ושלא תעזי ללכת הביתה לפני שאת מסיימת עם הדו”ח”.

נסוגותי לפתח. היא ניתקה ראש ממסך, אמרה: “אל תפשלי אותי הערב. בבקשה. אני מחויבת לוודא שכל העובדות במחלקה שלי משתתפות בזום. תפגיני נוכחות. למרות הבית והילדים. אני יודעת שהם צריכים אותך בערב. הערב אני צריכה אותך יותר”.

הבטחתי להתנכח. היא חייכה.

בבית הייתי אשת חיל שקשה למצוא אצלנו בבית בדרך כלל. התרוצצתי ממרפסת הכביסה למטבח, הפעלתי מכונה אחר מכונה, רוקנתי כיורים, מילאתי סירים, ניקיתי את הרשת של המייבש, דחסתי לתוכו בגדים רטובים. מכונה אחר מכונה. הבנות ביקשו גואש, ופלסטלינה, ועוגיות שנכין ביחד. ואמרתי “לא! לא!! לא!!!” לא יכולתי לחשוב על עוד משהו שאצטרך לגרד ולקרצף. הן הביטו בי, מאוכזבות. ותכף ומיד הפסקתי לחשוב, התחלתי להרגיש. פתחתי סולם, הורדתי את הפליימוביל של פסח. הזהרתי שאין להוציא מחדר הילדים, רשמתי על הלוח המחיק בתוך מוחי שאני מוכרחה לכבס אותו. 

הכנתי טוסטים, והבנות אהבו אותי מאד. לא סיפרתי להן שבחרתי דווקא בטוסטים כי הם פחות מלכלכים את המטבח. סגורים היטב, ושום ביצה לא נוזלת מהם, צהובה ומטנפת, על רצפה שכבר שטפתי. קילחתי. בצ’יק וצ’ק. בלי בועות סבון מתנפחות, וחיות סול נדבקות לאריחים של האמבטיה. רבע מהאהבה שאהבו אותי התאיידה על המראה במקלחת. העברתי ניגוב מהיר גם על המראה. ראיתי אותי, לחוצה ולוהטת. טוסט של אישה. סדק חצה את פניה, רותח. שמן שאסור להדליק. התרחקתי. זרקתי סמרטוט למרפסת, קלעתי לסלסלה ריקה. 

“וואו, הכל לכבוד הזום?” אפילו חנוך, שמכיר אותי, לא האמין כמה חרוצה הייתי. כמה אפקטיבית.

“לכבודך”, הדגשתי. הוא חייך, עדיין לא האמין. הלך לחדר להציץ על הבנות הישנות. הלכתי אחריו. ביקשתי שיציץ גם על סלסלות הכביסה הריקות. סיפרתי על כל הדברים שרוקנתי ומילאתי, וסידרתי וניקיתי. כמו ילדה קטנה אספתי ממנו נקודות זהב למבצע שאף אחד לא הכריז עליו, לא הבטיח פרסים. והוא, כמו איש גדול שמכיר אותי, את החיים, סיכם בנימה לא מאמינה: “רק שתיהני מההשתלמות הזאת. שלא תהיי כמו ההוא שגם חטף מלקות, גם שילם קנס”. הוא הכיר אותי, הוא ידע; הייתי כמו ההוא. כמוהו הגיע לי עונש. 

התיישבתי מול המחשב. בדקתי את הבבואה שלי בחלון הסמוך. מחיתי פירורים של טוסט מהשפה התחתונה. דחפתי לבנדנה שערות סוררות מהמצח, ומעל האוזניים. פתחתי מייל. נעניתי להזמנה החגיגית של הזום. כרמית שלחה הודעת צ’אט דחופה: ‘לא לשכוח להתחבר. מחכה לכן!’ צירפה את המפרט של האירוע. אפילו לא טרחתי להוריד אותו. ידעתי אותו בעל פה. הרצאה של המנכ”ל. הרצאה של סמנכ”לית השיווק. פאנל של המנהלים האזוריים. דברי סיכום של היו”ר. 

הסטתי מבט למטבח. חנוך עמד מעל הסירים שמילאתי, טעם מהם.

“הוא גם גורש מהעיר”, עדכנתי אותו.

“מי?”

“ההוא שגם שילם קנס, גם חטף מלקות”.

“אה”, נזכר חנוך. “טיפש”. עיניו נטשו את הסירים, פגשו אותי. “את לא הולכת לשבת עם הבנדנה מול המצלמה, כן?” 

“למה לא?” התווכחתי. טיפשה. ידעתי שהוא לא ירשה.

“כי מציץ לך שיער, וזה לא בסדר”. הוא חזר להתרכז בסירים. “לכי ללבוש פאה”.

הנהנתי, מצוברחת. זכרתי את הזומים הקודמים שקרו בקורונה. בנדנה הייתה בגד של בית, משהו שאסור לו לצאת. לשום מקום. גם לשבתות עם המשפחה שלו, שלי, סחבתי פאה, שנאתי כל רגע. 

כמה מטרים ממני חנוך התיישב. התחיל לאכול. בהיתי בגבו, לא זזתי. זה הולך להיות הערב הכי משעמם בתולדות הערבים המשעממים, וכמה שילמתי עליו. אישה טיפשה. 

הגולם גמר להרהר, שאל אותי אם אני רוצה להתחבר עם וידיאו. סימנתי שכן. קמתי למטבח לקחת תפוח. פתחתי מקרר. סגרתי. יותר קל להגניב צימוקים לפה. לא היו צימוקים בארון. לקחתי חמוציות. לקחתי גם את ספר הספרייה שאני לא מצליחה לסיים. מנשים באוהל, ביוגרפיה על אשת חיל אחת, עליה השלום. חמש מאות ושמונה עשרה עמודים שהבטחתי לחנוך לקרוא. הנחתי ליד המקלדת. התיישבתי. קמתי. תקעתי שתי סיכות בבנדנה. שלא תחליק. הייתי צריכה ללבוש פאה. חנוך אמר לי ללבוש, וידעתי שזה לא בסדר. אין הרבה עובדות חרדיות בחברה, ואני הנציגה היחידה של בני ברק. 

חנוך נכנס לאמבטיה. ראה אותי עומדת מול מראה, מנסה לסדר את הבנדנה. 

“תמר! לכי ללבוש פאה!” הוא התרגז. “את יודעת שהיא יותר צנועה. מה הקטע להתעקש על משהו אסור? אני לא מבין!” 

“תמר! לכי ללבוש פאה!” הוא התרגז. “את יודעת שהיא יותר צנועה. מה הקטע להתעקש על משהו אסור? אני לא מבין!” 

הלכתי. עד שחזרתי למחשב, המצגת של המנכ”ל עמדה על השקופית השלישית, וכרמית נזפה בי בהודעת צ’אט אישית. התנצלתי. דחפתי אצבעות מיואשות מתחת לרשת של הפאה. היא סגרה על עורפי, משהו שלא יכולתי לסבול פתאום. חיכיתי שחנוך ילך למעריב. מיד אחרי שהדלת נסגרה, זינקתי לחדר, הוצאתי פאה, לבשתי שוב את הבנדנה. הצצתי בשעון. הוא יחזור רק עוד עשרים דקות. אלף מאתיים שניות בלי פאה, חשבתי שהן שוות את הסיכון. 

כיסא חרק כשהתיישבתי עוד פעם. נורא ניסיתי להקשיב. אבל שמונה בערב היא לא השעה שלי. היא השעה של הפיג’מה. של סוף יום נעים ומטושטש. לא העזתי לדפדף בספר. פחדתי שכרמית תנזוף בי עוד פעם. אז דפדפתי בין המשתתפים. מאות מסכים פצפונים, כינויים שלא אמרו לי כלום. גל המלכה. 0546689750. משפחת רוזן. N1995. חיפשתי אותי, רק כדי לוודא שהסיכות עושות את העבודה והבנדנה לא גולשת לשום מקום. שערות בצבצו מבד, חשפו אמת. חנוק צדק. זה היה לא בסדר. קמתי מהר להחליף אותה. בחרתי במטפחת שקניתי לשבת. ורודה. מכסה הכל. קשרתי קשר כפול. קיוויתי שזה בסדר. הייתי צריכה לזכור שזה לא, להפסיק להתחכם. חנוך אמר לי ללבוש פאה. הייתי צריכה לשמוע בקולו. לא שמעתי. קנס, מלקות, גירוש, הכל הגיע לי. 

המנכ”ל עדיין נאם. עברתי הלאה. אנשים מול זום הם סיפור מרתק. פרצוף מול מסך. לפעמים יש רמז לכתפיים. תמונה על הקיר מאחור. חתולות מייללות חוצות את הצג מקצה לקצה. ובני חורין שאין להם חובה שהיא זכות. הכי מצאה חן בעיניי ‘טליה36’ עם ערמת הכביסה בתוך הלול. חייכתי אליה. היא בהתה בי. כמעט כתבתי לה הודעת צ’אט אישית ‘מותר לשאול על מה את חולמת?’ לא כתבתי. לא ענייני. ואסור. חוץ מזה, אחרי שנייה תפסתי שהיא לא בוהה בי. מרוכזת במצגת של המנכ”ל. צחקקתי לעצמי, כמעט נחנקתי מהחמוצית שהכנסתי לפה. אם מישהי צפתה בי ברגע ההוא, השתלם לה. 

חיפשתי את החרדיות האחרות של החברה. התפללתי תפילה לא חברית ולא יפה שהן נראות כמוני, מרוקנות. ובלי נברשות קריסטל משתלשלות באלגנטיות מהתקרה (כרמית עוד תשמע ממני!) 

חנוך חזר. עיניו היו תקועות בהזמנה לבר מצווה של קופשיץ ששלף מהתיבה. הוא שאל, בלי להביט בי, אם המצלמה עדיין פתוחה. מיהרתי לאשר. הוא נאנח: “אוף, אני הולך למטבח”.

ידעתי שאני משחקת באש. ניחשתי מה יקרה עוד מעט: הוא ימצה את ההזמנה של קופשיץ, יגמור לעבור על חשבון המים, על הברושור של קופת העיר וכל מה שהכילה התיבה שלנו. יסתובב. יראה אותי. במטפחת. 

לא הייתי מסוגלת לזוז. לקום לחדר. להחליף לפאה. ואולי, כך אני אומרת לי היום, סולחת להיא שהייתי, אולי בסתר ליבי רציתי להסתכן. רציתי לראות כמה רחוק ילך. קיוויתי שלא ילך. 

LOL, אישה עם קוצים צחורים בשיער ופירסינג בגבה לעסה תפוח מול המסך. ביסים ענקיים, תאוותניים. כל ביס שלה חשף את שיניה הטוחנות, את הענבל בקצה הלוע. הלשנתי עליה לחנוך. רעד עבר בגבו. חייכתי. ידעתי שזה יגעיל אותו, ידחה. ישאיר אותו שם, גבו אלי. 

“מה מתחשק לך?” הוא בירר, כאילו מבודח. כאילו הכל יציב. “הקוצים, הפירסינג או התפוח?”

“הפירסינג”. המשכתי לדפדף בין המסכים. אנשים בוהים. בוהים. בוהים. עוד חתולה. וכלב. נחיריים. מישהו כנראה נרדם על המסך. מישהי. ממצמצת מול הצג, נאבקת בגרגר אבק שנכנס לה לעין או בעייפות נוראית. כתמים כהים מעל לחיים חיוורות. האופציה השנייה. חרדית. או דתייה. חרדית. זיהיתי את המטפחת הוורודה מהבזאר. נורא שמחתי כשמצאתי אותה. אין הרבה מטפחות שנעימות לראש שלי, מכפרות על פאה. היו לה גם פנים של חרדית, להיא שהייתי. אם כרמית הייתה אומרת לי את המשפט הזה, הייתי מתרגזת נוראות. אבל כרמית לא תגיד אותו. עברה הכשרה מיוחדת להעסקת חרדים, ומאז היא קוראת לחנוך ‘הבית’. 

שוב הבטתי בי. לא היו לי הרבה הזדמנויות להביט בי. מאז הערב באמבטיה שפצע את חנוך, התרחקתי מהמראה. נזהרתי לא לזכור. ליבי נכמר פתאום על ההיא מולי. ריחמתי עליה נורא. עלי. כל כך מרוטה נראיתי, עייפה מחיים שבקושי הספקתי לחיות. 

“תמר!”

איש נכנס למסך הפצפון של מישהי. ציצית מעל גופייה. מכנסי פיג’מה. כפכפים כחולים. כל הפרטים המיותרים האלה נרשמו בראשי, משום מה. כאילו שיש לי נפח בלתי מוגבל של זיכרון. 

“אני לא מאמין שעשית את זה!” הוא האדים. התקרב. “אמרתי לך ללבוש פאה!”

דרך המסך בהיתי בו, קצת מנותקת. חשבתי: אלה לא החיים שלי. האישה הגמורה מולי, זאת לא אני. האיש האדום הזה, הוא לא בעלי. לא עלי הוא צועק. 

הוא אמר משהו למישהי. מישהי הגיבה. ראיתי את פיה נפתח, שמעתי. “אמרת לי להוציא את הבנדנה. הוצאתי”. היא ניסתה לצאת בסדר. טיפשה. “זאת המטפחת של שבת. היא אף פעם לא גולשת לי. אתה יודע”. 

“זה לא משנה”, הוא בעבע ממש מעליה. נשף אש על מטפחת ורודה. “אמרתי לך ללבוש פאה”. 

היא לא הסתובבה. אם היא רק הייתה מסתובבת, אולי הכל היה נגמר טוב יותר. אלף פעמים שחזרתי את הרגע ההוא, הלקיתי אותי עליו. הייתי מסתכלת עליו, הייתי מתנצלת. הוא היה רואה בעיניי שאני אוהבת, שאני לא מתכוונת להרגיז. זה קורה בלי כוונה. לכן אני צריכה אותך, חנוך. 

הוא האדים. צעק. הסתכלתי עליהם. והיא, אולי ניחשה שאני מסתכלת, אולי סתם נדלק בה האינסטינקט בעד הגנת הפרט, הניחה כף יד שמאל על הצג. טיפשה. לא הבינה שצריך לעצום עין. לטשתי אישונים באצבעותיה. התעכבתי על כל אחת מהן. אגודל. אצבע. אמה. קמיצה. זרת. ראיתי את הכריות, נלחצות אל הצג, מועכות עליו טביעות. זירת פשע שאף אחד לא יחקור. וכל כך קטנה הייתה כף היד שלה מול המסך הרחב, הגדול. לא הסתירה שום דבר. דרך הרווחים בין האצבעות, ומעליהן, ומתחתיהן, ראיתי הכל. כמו חתיכות של חיים שמישהו זרק. היא דיברה. הוא התכופף. לפת חפץ שהיה על השולחן שלה. לא הצלחתי לקלוט מה הוא היה. הכל קרה מהר מדי. סוג של ריבוע. סגול. מנשים באוהל. עף באוויר אל עורף שלא ראיתי. לא ראיתי הכל. הראש של האישה התנדנד מעט. התחבט באיזה כיוון לבחור, לאן ליפול. קרס קדימה. 

אלף פעמים אחר כך, בלילות של חורים שחורים, דמיינתי איך זה נראה למישהו בחוץ: הבזק של מטפחת ורודה על כל המסך. ואז כלום. האיש גהר מעבר לכיסא הריק עכשיו. כאילו אני לא שם. חיפש את הכפתור לכיבוי המצלמה. מצא. נשימותיו עברו ממש מעלי, קודחות. התמקדו במה שצריך לעשות. 

חושך. סוף סוף.

*

זה הדבר שהכי גמר אותי. כל כך הרבה פעמים דמיינתי איך זה נראה למישהו בחוץ. איך הוא נראה. איך אני. רק חודשים אחר כך הצלחתי להתייצב מול מוסר השכל: אף אחד לא רואה אותי.