הכל סיפור של פיקסלים – פרק כ”ה

“רוצה שנעצור?”

“לא”.

“משהו לשתות? לאכול?”

“לא, תודה”.

“המזגן בסדר? אני יכולה להגביר”.

“כרמית”.

“סורי”, היא הרימה ידיים. “אני נשמעת כמו אמא שלי, אני יודעת. לא מצליחה להתאפק. דואגת לך”.

“אם את דואגת לי, ידיים על ההגה. בבקשה”.

היא חייכה. 

בהיתי בכביש. שחור וארוך, לא נגמר. רציתי הביתה כל כך. רציתי לשקוע תחת פוך, להסתכל על חנוך, לדעת שהבנות ישנות בחדר הסמוך. להיות אני עוד פעם. לפני עידנים הייתי מטפחת ורודה, השם. תן לי לשכוח. רוקן לי דיסק, מחק, אתחל. אני אקבל כל גרסה בלעדיה. 

“אם תרצי, לחברה שלי יש קליניקה”, השתעלה כרמית. הידקה אצבעות להגה. “היא מדהימה. אנשים מחכים בתור חודשיים כדי לפגוש אותה. אבל אם תרצי, אדבר אתה. אבקש ממנה שתקבל אותך דחוף”.

“חברה שלך פסיכולוגית?” תרגמתי קליניקה. 

היא הנהנה.

“אני לא רוצה פסיכולוגית”.

היא לכסנה אלי עין שואלת. 

“אני לא”, אמרתי בקול תקיף יותר. “אני בסדר”.

היא פצתה פה, התכוונה לומר שאני לא, רק לפני כמה שעות התמוטטתי למרגלותיה. בפניה קראתי אמת. נשכתי שפה תחתונה. היא אמרה: “אם תרצי”.

שתקנו עד כביש שש. אחרי שעברנו את ‘אוסם’ היא השתעלה שוב. שאלה: “ידעת?”

“שאני מטפחת ורודה?”

“כן”.

נעצתי עיניים בזגוגית החלון. התבוננתי בי, נמהלת בחושך בחוץ. חצי אישה. חצי צל. “בהתחלה לא. כשדיברתי אתך עליה, הייתי בטוחה שהיא אמיתית. רק אחר כך, כש”.

היא שתקה, חיכתה שאנשום עוד פעם.

“רק אחר כך, כשהתחלתי להקיא, חזרו אלי חתיכות מאז”. איך יכולתי לשמוח בילד הזה, לחשוב על עתיד אתו, כשהוא בא עם עבר, סטר לי? בכל פעם שרכנתי לאסלה, פגעו בי פיסות של זיכרון דלוח, נחתו בחלל שרוקנתי, שרטו את קיבתי. 

“בטח חטפת זעזוע מוח”. אצבעותיה הלבינו על ההגה. 

אם הוא רק היה לוקח מחבת, עוקר דלת של ארון, חובט בי בכל חפץ אחר, לא הייתי מרגישה עכשיו כאילו קיבתי מבקשת לצאת. כאילו כל איבריי רוצים לברוח. מכל החפצים בעולם שהוא יכול להשתמש בהם, הוא בחר בספר סגול. מנשים באוהל. חמש מאות ושמונה עשרה עמודים שניסיתי לצלוח בשבילו. בכל פעם שנזכרתי בדבר שהלם בעורפי, התחשק לי לבכות. בכל פעם. גם שנים אחרי. כאילו העיד עלי עורפי הפגוע, חשף זנבות של מפלצת.  

“הוא התנהג ככה בעבר?”

הוא לפת את ידיי לפעמים. כתב לי תנועות פה ושם. הייתה המכה ההיא אחרי הסרט שהראיתי לילדות. האגרוף שהחטיף למראה. אלה תמיד היו ידיו. אף פעם לא משהו זר. אולי לכן לא תפסתי. לא הייתי מסוגלת. אולי לכן נקרעתי נפש מגוף, הייתי זרה לי. 

“פוצצתי אותו”.

היא נשפה.

“זאת האמת”, אמרתי, מיואשת. אפילו כשהגיתי אותה סוף סוף, עדיין נחשדתי בשקר. זה רק סיפור שאת מספרת לעצמך, תמר. “את צריכה להפסיק להסתכל עלי בעיניים המרחמות האלה כאילו אני קורבן”.

“את קורבן”.

“אני לא. בלילה של הזום, לפני ש…” בלעתי רוק. לא יכולתי לומר ‘בעלי החטיף לי’. לא יכולתי. רק המחשבה על המילים האלה הפכה אותי לחלוטין. הייתי סדום. זעקתי כי רבה. חטאתי כי כבדה מאד. צדיק אחד, ואנוכי עפר ואפר. “פגעתי בו. אני פוגעת בו כל הזמן. אני לא מתכוונת לפגוע. זה קורה לי בלי כוונה. זוכרת את המייל שמירה שלחה? נכנסתי ללינק, לשאלון אם אני אדם אלים. על שישה סעיפים, מתוך שבעה, יכולתי לסמן וי. אני מתפרצת כשאני כועסת. אני מצטערת אחר כך. אני מאבדת שליטה כשאני מתווכחת אתו. יכולה לצעוק או לבכות נורא. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר, שאין מוצא, זה חוסר אונים מזעזע. והכל קיים בי, כרמית. אני לא אומרת שהוא בסדר תמיד”.

“הוא לא”.

“אבל גם אני לא”.

היא נענעה ראש. שיער שחור צלף באוויר, סירב לקבל. “גם אני נכנסתי ללינק. ברגעים של כעס את לא פוגעת באנשים היקרים לך ביותר. זה הסעיף השביעי. עשית עליו איקס, נכון?”

שתקתי.

“תמר, את לא אדם אלים”, היא הביטה בי. עיניה בהקו רחמים. “לא רוצה לקרוא לעצמך קורבן? אין בעיה. את לא קורבן. את אישה פצועה. וזה לא מגיע לך. לא משנה מה הסיפור שאת מספרת לעצמך, זה לא מגיע לך”.

“את לא מבינה”, לחשתי. היא לא יכלה להבין, אישה עם שיער שחור, אצבעות על הגה. “אני באמת פוגעת בו. אני לא האישה שהוא התכוון להתחתן אתה”.

“אז שיתגרש ממך”.

הזדעזעתי. חשמל עבר בי, מראש עד בהונות. טלטל אותי. “אל תגידי את זה. אפילו לא בצחוק”.

“אני לא צוחקת”, היא הגיבה. סירבה לחזור בה. “תמר, אם את מאכזבת אותו, הוא יכול להחליט שהוא לא מעוניין להיות נשוי לך יותר. הוא יכול לכבד את מי שאת, גם אם את לא האישה שהוא התכוון להתחתן אתה. לעזוב או לכבד, אלה שתי האופציות. הוא לא יכול לפגוע בך. זאת לא אפשרות”. 

הצטמררתי שוב. היא לא הבינה, היא לא הכירה את חנוך, היא לא ידעה על כל הפעמים שכמעט איבדתי אותו. אם אציב לו אולטימטום, הוא יבחר בגט. ישאיר אותי לבד. גם ככה הייתי קשורה אליו בקצה השערה. 

הצטמררתי שוב. היא לא הבינה, היא לא הכירה את חנוך, היא לא ידעה על כל הפעמים שכמעט איבדתי אותו. אם אציב לו אולטימטום, הוא יבחר בגט. ישאיר אותי לבד. גם ככה הייתי קשורה אליו בקצה השערה. 

שקעתי במעיל, שתקתי. היא הציעה שאדבר עם מישהי אחרת. פסיכולוגית. עו”סית. לא חסרים אנשים שישמחו לעזור לך, תמר. לא הפנימה. בעצמי הייתי מישהי אחרת. הייתי לבד.

קצת לפני חצות נכנסה הניסן לבני ברק, חצתה את כהנמן, רבי עקיבא, רחובות שהמו בני אדם. כאילו זרחה להם שמש שלא הצלחתי לראות. 

“יש לי מפתח. אנחנו עדיין יכולות לנסוע להורים שלי”, היא לטשה בי אישונים מתחננים. 

בלעתי רוק. ראשי זז מימין לשמאל. היא יכולה. אני לא.

בחניה, מתחת לבית, דחפתי נייד ריק לתרמיל. “תודה על היום הזה, כרמית”.

היא הנהנה. התאפקה לא לומר שוב שאני מאכזבת.

“כש… כשהתחלתי לחשוד שאני מטפחת ורודה, הייתי צריכה לספר לך”. לשוני חלפה על שפתיי. יבשות. “לא סיפרתי”.

“אני לא מצטערת שנסענו”. היא הסיטה מסך שחור, השתדלה לחייך.

“נורא קיוויתי שאני טועה. לכן נסענו”. כרכתי רצועות של תרמיל סביב אצבעותיי. לא הסתכלתי עליה. “ממש קיוויתי שנגיע לגולן ואני אגלה שסתם חשדתי בעצמי. זאת לא אני. יש עוד אישה בעולם, עוד אחת לפחות, שזה קרה לה”.

חיוך עקום התנדנד על שפתיי הצמאות. “אני לא כזאת רעה. לא מאחלת לאף אישה לסבול. רק רציתי לדעת ש… שאני לא לבד. שאני נורמלית. זה קרה לי. זה קורה גם לאחרות. הכל בסדר”.

“את לא לבד”, היא אמרה. קולה נשבר. “זה קורה גם לאחרות. וזה לא בסדר”.

*

כשנכנסתי לחדר המדרגות, התקשרתי לחנוך עוד פעם. הוא לא ענה. עליתי הביתה. לאט. גבי כאב. ורגליי. גם לבטני היה מה לומר. רציתי הביתה כל כך. פחדתי מהרגע שאדפוק על הדלת. 

אחרי נצח עמדתי מולה, לחצתי על ידית. היא הייתה נעולה. פתחתי תרמיל, הוצאתי מפתח. ניסיתי לדחוף לחור המנעול. הוא נתקע באמצע הדרך, לא הסכים להסתובב. היה מפתח אחר מעבר לדלת, איש שנעל עלי. קיפלתי אצבעות, נקשתי. חזק יותר. צל עבר על העינית. 

“חנוך”. התקרבתי לדלת. כמעט נצמדתי אליה. “תפתח לי. בבקשה”.

הוא לא פתח. 

הוצאתי נייד. התקשרתי אליו. מעבר לדלת שמעתי נייד שר. כל כך קרוב הוא היה. לא ענה.

“בבקשה, תפתח”. ויתרתי על כמעט. הדבקתי פנים לפלדה. “בבקשה”.

הוא לא פתח. 

נשאתי מבט מעורפל לעינית. הצל עדיין עמד שם, ראה אותי. “חנוך, בבקשה. אני עייפה, אני לא מרגישה טוב. תכעס עלי כמה שתרצה, רק תרשה לי להיכנס. בבקשה”.

הוא לא פתח. 

חשבתי על הילדות. כל כך קרובות הן היו. רחוקות. בגללו. נחשול גאה בי פתאום, כועס. פרשתי עשר אצבעות על הדלת. הרבצתי לה. צעקתי “חנוך!” לא היה לי אכפת שהשכנים ישמעו. קיוויתי שהם ישמעו. קיוויתי שהבושה מהם תשכנע אותו לפתוח. הרבצתי עד שידיי האדימו. צעקתי עד שגרוני התייבש. 

הוא לא פתח. 

השכנה פתחה. הגישה לי מפתח ששמרנו אצלה. דחיתי אותו. חייכתי חיוך מתנצל. מלמלתי על המפתח שתקוע מעבר לדלת.

“הוא נרדם, אה?” היא הנהנה, עוד אישה מבינה.

חייכתי חיוך נוסף. שפתיי התנצלו שוב, בלי מילים, על בעלי הרחפן. שכח להוציא מפתח. איזה גבר. 

היא צחקה. סגרה דלת. עוד פעם הייתי לבד. אישה מול בית נעול. גבר עמד מאחורי פלדה, ער. 

התיישבתי על המדרגות, מותשת. נחשול גווע על חוף. מת. התרוקנתי לגמרי. לא נשארה בי אפילו טיפה של כוח. לכעוס. להילחם. השענתי ראש כואב על מעקה, עצמתי עיניים. היה קר. גשם טפטף לפיר, התיז על מעקה. פקחתי עיניים. הבטתי בדלת. לא ניסיתי לקום, לדפוק שוב. עיסיתי גב. דחפתי יד לתוך המעיל, ליטפתי סריג. ילד שגידלתי. תינוקות צריכים לישון בבית. דמעות עלו בעיניי, התנצלו. 

באמצע הלילה, כשהופיעה השעה שלוש על צג נייד מצפצף, מפתח הסתובב. דלת נפתחה. איש לפת ידית, סימן לי להיכנס, שפתיו חשוקות. הוא לא דיבר. או חייך. גם אני לא. זינקתי פנימה. מפתח הסתובב לצד השני. זרקתי תרמיל על הרצפה, רצתי לחדר של הילדות. הן ישנו. חיוך ריחף על פניהן, חלום שזרה עליהן סוכר. נישקתי אותן בזהירות. הן זזו בכל זאת. 

“אל תעירי אותן”, הוא אמר מאחוריי, חד. 

נסוגותי לפתח, נאחזתי במשקוף, התחלתי לבכות.

“אל תעירי אותן”, הוא הזהיר.

שמתי כף יד על שפתיי. יבשות. כלאתי כל קול שניסה לצאת. דמעות קלחו על לחיי, אילמות.  

אני אבזבז כל שקל, כל טיפת כוח כדי להילחם בך. חיים שלמים יעברו עלייך בבית הדין. הילדות תשנאנה אותך. גם הוא. אני אדאג לזה אישית. אני לא רוצה למרר את חייך אבל אני אעשה את זה.

“בפעם הבאה שתחזרי על התעלול הזה, אף אחד לא יפתח לך את הדלת”. הוא שילב ידיים, זקף גב על דלת החדר שלנו. “אני והילדות לא נהיה כאן. וכשהילד הזה ייוולד”. עיניו דקרו את המעיל שלבשתי, פרמו סריג. “אקח גם אותו. אני אבזבז כל שקל, כל טיפת כוח כדי להילחם בך. חיים שלמים יעברו עלייך בבית הדין. הילדות תשנאנה אותך. גם הוא. אני אדאג לזה אישית. אני לא רוצה למרר את חייך אבל אני אעשה את זה. אני אעשה הכל אם תחליטי להיות טיפשה שוב”.

“זה לא יקרה”, אמרתי בקול צרוד.

“מה לא יקרה?” הוא דרש שאדבר. ברור. אשמע אותי. 

“אני לא אהיה טיפשה שוב”. אישוניי היטשטשו. לרגע ראיתי רק חושך. נשענתי על קיר המסדרון. חשבתי, כמה מהר הוא יכול לקרוס. רטט אחד של אדמה. זה מספיק כדי לקבור חיים שלמים.  

“ציערת אותי”, הוא אמר. לחשתי: “לא התכוונתי”. הוא גיחך: “לא, את לא מתנצלת ככה על מה שעשית”.

החלקתי עד קצה משקוף. כרעתי על ברכיי. התנצלתי. הוא לא הגיב. התנצלתי עוד פעם. אמרתי שאני מצטערת, הייתי טיפשה. סליחה. הוא זקר סנטר. לא סלח. התנצלתי עוד פעם. ועוד פעם. מאות פעמים. הוא עמד מעלי. לא הניד עפעף. ברכיי כאבו. ראשי. גבי. בטני. כל חלקיק בי, מפורק ונושם למרות. לא בכיתי. אפילו לבכות כאב לי. לפתוח שק דמעות, לשפוך – פעולות שלא יכולתי לעשות יותר. כל תנועת שריר ייסרה אותי. 

ברבע לשבע דילגה שמש לחדר של הילדות. דגדגה אותן. הן התהפכו. חייכו חצי חלום, חצי בוקר. רק אז, בזכותן, חנוך סלח. הושיט יד.