הכל סיפור של פיקסלים – פרק כ”ו

חנוך הרע היה הדבר הכי טוב שקרה לי. כשהוא הלך לקצה, גרר אותי אחריו, כבר לא יכולתי לספר לעצמי סיפור אחר. כבר לא יכולתי לומר: ‘מגיע לי. הייתי רעה’, לקבור כאב תחת ארבע מילים. גם כשאמרתי לעצמי: ‘מגיע לי. הייתי רעה’, זכרתי שהוא היה רע יותר. 

שכבתי במיטה, מכווצת. הקשבתי לקולות של הבית, ניסיתי לזהות צלילים. כאילו שפך היום בגולן בטון על מציאות שהכרתי, הפך הכל לגוש אטום, זר. שמעתי זמזום של מכונת כביסה. חנוך הפעיל. ברז נפתח במטבח. נסגר. 

“את לא הולכת היום”, הוא אמר לפני שעתיים. הילדות התעוררו, התנפלו עלי. חיבקתי. נישקתי. בכיתי קצת לתוך שערותיהן הסתורות, קיוויתי שהוא לא רואה. ביחד ארגנו אותן לגן. היינו אבא ואמא. צמד שתמיד עבד לנו. אני הלבשתי, הוא הכין שוקו. סירקתי, הוא מרח סנדויצ’ים. בדקתי תיקים, הוא מילא. בקושי דיברנו. כשהגדולה שאלה אם היא יכולה עוגייה נוספת, שאלתי: “אבא, היא יכולה?” כשהוא לקח אותן לגן, הוא אמר: “קדימה, נשיקה לאמא והלכנו”. 

עמדתי ליד הדלת, חייכתי אליהן. אחר כך רצתי לחלון, וידאתי שהם באמת הולכים לגן, לא בורחים. ליבי דפק, מפוחד. נאחזתי בסורגים, בהיתי בכל הילדים שהלכו לגן, נשים ממהרות לעבודה. הייתי לבד. ככה הרגשתי. שכולם חיים, כולם יודעים איך. רק אני לא.

חנוך חזר אחרי עשר דקות. התקשר למשרד, הודיע שאני לא באה. “את מפורקת”, הוא סקר אותי, לא מרוצה. “ידעתי שאת לא צריכה לנסוע ליום עיון המטופש. לכי להתקלח, לישון. אני אדבר עם הרופא בצהריים, אוציא לך סיק”.

הלכתי להתקלח, לישון. לא הצלחתי להירדם. שכבתי במיטה, משכתי את הפוך עד הצוואר, עצמתי עיניים. תמונות ריצדו מאחורי עפעפיי, כאבו לי. שוב ושוב ראיתי אותי. מול הזום. ובחדר המדרגות. ועל הסף של חדר הילדות. אישה תחת אגרוף.

וכבר לא יכולתי לומר: ‘מגיע לי’. ניסיתי. לא הצלחתי. דמעות זלגו על פניי, כפו עלי כאב ששרף אותי. תמונה ישנה צרבה את אישוניי: איש יושב בחדר של יועצת זוגית, אומר “אני אוהב אותך תמיד”. הוא היה כל כך רע אלי, האיש הזה. ואולי הגיע לי, הייתי רעה. הייתי אמא של הילדות שלו. כשהוא נעל עלי את הדלת, הוא נעל גם על התינוק שנשאתי, הילד של שנינו. לא הגיע לו.

“לא מתכוון להפסיק לאהוב אותך גם אם תבקשי”, אמר איש בחדר של היועצת הזוגית. הבטיח. איים. 

טמנתי פנים בכרית, שתספוג דמעות, תייבש. קיוויתי שידבק בי החושך. שארדם סוף סוף. כל המחשבות על חנוך, עלי, הטריפו את דעתי. לא רציתי לדעת יותר. וגם המחשבה הזאת הטריפה אותי. אחרי חודשים שבהם התאמצתי לדעת, התפללתי לחזור בי. להיות מי שהייתי פעם; אישה של איש.

קיוויתי שידבק בי החושך. שארדם סוף סוף. כל המחשבות על חנוך, עלי, הטריפו את דעתי. לא רציתי לדעת יותר. וגם המחשבה הזאת הטריפה אותי. אחרי חודשים שבהם התאמצתי לדעת, התפללתי לחזור בי. להיות מי שהייתי פעם; אישה של איש.

קיוויתי שידבק בי החושך. שארדם סוף סוף. כל המחשבות על חנוך, עלי, הטריפו את דעתי. לא רציתי לדעת יותר. וגם המחשבה הזאת הטריפה אותי. אחרי חודשים שבהם התאמצתי לדעת, התפללתי לחזור בי. להיות מי שהייתי פעם; אישה של איש.

“תמרוש”. יד הסיטה שמיכת פוך. הכריחה אותי להתהפך. “אל תשכבי ככה. זה מסוכן”.

מצמצתי. תנועה של אישה בלי דעת. לא תופסת שמה שזלג כבר זלג. אי אפשר להחזיר דמעות. חנוך ניגב את פניי, אמר בקול רך: “למה את לא ישנה, מותק? את גמורה, אני רואה עלייך”.

הוא לא אמר: את גמורה בגללי. לא נתתי לך לישון הלילה. באשמתי את בוכה. אני רואה. 

לשוני נעה בפי, עצבנית. תבעה שאומר בעצמי. דברי, אמרתי לי. תגידי שאת יודעת. על הזום. על הכל. נראה אותו מבקש סליחה, מצטער. 

לא אמרתי. הייתי מפורקת. גמורה. הוא אמר את האמת. הצטנפתי בתוך האהבה שנתן לי, עצמתי עיניים. ידיו הציעו חושך. נרדמתי.

*

גם למחרת נשארתי בבית. בישלתי צהריים. הדחתי כלים. ניקיתי את המקרר. רוקנתי את הסלסלות של הכביסה המלוכלכת, קיפלתי ערמות של בגדים נקיים. גיהצתי חולצות לבנות, מפה של שבת. כשחנוך והילדות חזרו, פתחתי דלת. סגרתי. אכלנו ביחד. הילדות סיפרו על הגן. חנוך דגדג אותן. הן צחקו. חייכתי. אחרי ארוחת הצהריים השארתי סיר בכיור, הלכנו לסלון. הרכבנו פאזל. מרחנו גואש. חנוך הלך לכולל. חזר. הציץ על הילדות הישנות. חייך אלי. 

כרמית התקשרה עוד פעם. כמעט כל שעה היא התקשרה. לא עניתי. “זכותך לקחת ימי מחלה”, הזכיר חנוך. הכנתי לחם מטוגן. זריתי סוכר וניל. הוא חייך שוב. זכרתי שהוא אוהב.

“הלוואי שיכולת להישאר בבית כל הזמן”, הוא אמר אחר כך. נאנח. “את אישה אחרת לגמרי כשאת לא הולכת לעבודה הפסיכית שלך”.

שתקתי. הייתי אישה אחרת. הוא אפילו לא הרגיש. 

“אחרי הלידה ננסה לחפש לך עבודה שתוכלי לעבוד מהבית”, הוא ניסה להתעודד. העיף עלי עוד חיוך. “אני ממש מחכה לחופשת הלידה שלך”. 

חייכתי חיוך חלש. ליבי דפק. חזק יותר.

*

אחרי יומיים חזרתי לעבודה. באתי מוקדם, לפני כרמית. לא רציתי שתראה אותי. עדיין צלעתי. עשיתי התאמת בנקים של פרנוביץ כשהיא התפרצה למשרד שלי. הבטתי בה. היא הניחה יד על הלב. התנשפה. 

“היא לא נשמה בלעדייך”. הראש של מזל הציץ פנימה. חייך אלי. “היי, תמר. מה נשמע?”

חייכתי. אמרתי שאני בסדר, ברוך השם. תודה. 

“יפה לך”, היא חייכה על השמלה שלבשתי. מגלה הכל. חייכתי, נבוכה. הבית עשה את זה. בעצמי לא האמנתי כשקמתי הבוקר, גיליתי שאני חייבת לפתוח את הארון העליון.

“אין לך פקודת שכר של פרקרס לבדוק?” זרקה כרמית את מזל למסדרון, התקרבה אלי. התיישבה מולי. “באמת דאגתי לך. פחדתי שהוא פגע בך. כשלא ענית, נכנסתי לסרטים שהוא הרג אותך. אם לא היית באה היום, הייתי מכריחה את המשטרה לפרוץ אלייך הביתה, לבדוק מה אתך”.

“אני בסדר”, לחשתי. למזל יכולתי לענות בקול. כרמית ידעה. שנאתי להיות במחנה של הנשים היודעות. 

“את לא”. היא נענעה ראש. נשכה שפתיים. עיניה ברקו. “אני ממש רוצה לעזור לך. בבקשה, תרשי לי לעזור לך”.

“אני בסדר”, התאמצתי לחייך. בבית השארתי את היכולת לשקר. “עובדת על הבנקים של פרנוביץ. מה את רוצה שאעשה אחר כך?”

היא נכנסה ללינק שמירה שלחה. הדפיסה את השאלון של משרד הרווחה. קראה לי כשעברתי במסדרון ליד המשרד שלה. 

“מה?” עמדתי בפתח. לא העזתי להיכנס. מדי מרוכזת היא הייתה. 

“שאלת מה אני רוצה שתעשי”, היא הושיטה לי את השאלון. מקופל. “אני רוצה שתעברי עליו”. ידה, ארוכה, לא הגיעה אלי. הייתי מוכרחה להיכנס. היא הסתכלה עלי, בלעה רוק. “מה הוא עשה לך?”

“כלום. עיקמתי את הרגל בטעות”, לקחתי את השאלון. “עוד משהו?”

“זה לא נורמלי, תמר. ואני לא יודעת איך להכניס לך את זה לקודקוד”, היא ניערה שיער, נסערת. מסך שחור זז מצד לצד. “את כזאת אישה חכמה. איך את לא תופסת שאת נשואה לבעל מתעלל? למה את מסכימה לחיות ככה?”

שתקתי. לא ידעתי איך להסביר לה, אישה רחוקה מחיי, שזה הנורמלי שלי. אלה החיים שביקשתי לי. בעל. ילדים. חלון צופה על בני ברק. חנוך נתן לי את החיים האלה. שם במסגרת. בית רגיל. גם עכשיו, כשידעתי שהוא רע אלי, לא הייתי מסוגלת לשבור את המסגרת, לבחור חיים לא נורמליים. 

שתקתי. לא ידעתי איך להסביר לה, אישה רחוקה מחיי, שזה הנורמלי שלי. אלה החיים שביקשתי לי. בעל. ילדים. חלון צופה על בני ברק. חנוך נתן לי את החיים האלה. שם במסגרת. בית רגיל. גם עכשיו, כשידעתי שהוא רע אלי, לא הייתי מסוגלת לשבור את המסגרת, לבחור חיים לא נורמליים. 

חזרתי למשרד שלי. התכוונתי לזרוק את השאלון לפח. קיפלתי אותו. כמעט זרקתי. מילימטר לפני פח פתחתי אותו. בהיתי במילה ‘האם’. שלושים וארבע פעמים היא הופיעה בדפים שכרמית הדפיסה.

האם את מרגישה שאת צריכה ללכת על ביצים בסביבתו?

האם את חושבת פעמיים לפני שאת מביעה את דעתך מולו?

האם את חוששת מהתפרצויות זעם מצידו?

האם את מרגישה שעלייך להסתיר מהקרובים לך את המצב ביניכם?

האם את מרגישה דרוכה לפני שהוא חוזר הביתה?

האם את חוששת לומר לו שאת רוצה להיפרד?

האם הוא פוגע בערך העצמי שלך?

האם הוא משפיל אותך בפנייך ובפני אחרים?

האם הוא מזלזל בדעתך וגורם לך לפקפק בעצמך?

האם הוא מקנא לך ופוגע בפרטיות שלך? 

האם הוא עוקב אחרי סדר היום שלך ובודק שהיית היכן שאמרת?

האם את מרגישה שעלייך למחוק תיעוד של שיחות עם אחרים מהפלאפון שלך?

האם הוא מרחיק אותך מאנשים?

האם הוא משכנע אותך לנתק קשרים עם אנשים קרובים ואפילו בני משפחה?

האם הוא מפעיל עלייך שליטה?

האם הוא קובע לך מה ללבוש?

על חמש שאלות עניתי ‘לא’ מוחלט. היו שתי שאלות שסיבכו אותי, לא הייתה לי תשובה חד משמעית עליהן. 

שאלה מספר שלושים וארבע:

האם כשהמצב טוב ביניכם, הוא טוב יותר מהממוצע? וכשהמצב רע, הוא רע ממש?

עיניי התערפלו. מצמצתי. עצרתי את מה שטרם זלג. אפשר לעצור דמעות. 

חשוב שתדעי, אלימות אינה נשארת באותו מצב לאורך זמן אלא נוטה להחריף.

*

לא פניתי למשרד הרווחה. אפילו שככה נגמר השאלון, בהצעה לקבל סיוע, הגנה וטיפול. לא דיברתי עם כרמית. לא השלכתי את השאלון לפח. גרסתי אותו. עקבתי אחריו, נקרע לרצועות דקיקות. 

“שיתגרש ממך”, הציעה כרמית. 

“חיים שלמים יעברו עלייך בבית הדין”, הזהיר חנוך.

לא רציתי להתגרש. רציתי בית. רגיל. רציתי בעל. ילדים. חלון צופה על בני ברק. בכל זאת חשבתי על חיים לבד. בגללם. שניהם דחפו את הרעיון לראשי, גרמו לי לחפש בגוגל. כתבתי את המילה ‘משמורת’. ארבע מאות שמונים ותשע אלף תוצאות. כתבתי את המילה ‘עלות תובע רבני’. שלושים ושלוש אלף מאתיים תוצאות.

הנייד שר. חנוך. סגרתי את כל החלוניות. מחקתי היסטוריית גלישה. הוא שאל מה קורה, איך היה הסנדוויץ שהכין לי. בירר אם הקאתי. מתי אני חוזרת הביתה. 

“כמו תמיד”, אמרתי. לא שיקרתי.