הכל סיפור של פיקסלים – פרק כ”ז

“אני יכולה לצאת לחצי שעה?”

עמדתי בפתח המשרד של כרמית. חיכיתי שתישא ראש, תראה אותי. 

היא ניתקה אישונים מהצג, התמקדה בי. “חצי שעה?”

“חצי שעה”, הבטחתי. 

“אוקיי”. היא חזרה לצג. מאז השאלון ככה תקשרנו: מיילים בענייני עבודה, דיאלוגים של מילה, שתיים. גג חמש. 

בלעתי רוק, הכרחתי את עצמי לדבר. “אני הולכת לפתוח חשבון בנק בסניף פה, בקצה הרחוב. זה לא צריך לקחת הרבה זמן”. ‘פה’ היה הסניף שהמשרד השתמש בו. רחוק מבני ברק. 

היא התבוננה בי, נדהמת. חיוך זעיר התגבש על שפתיה. “חשבון על שמך?”

הנהנתי. זה היה אחד הטיפים שפגשתי ברשת. לפתוח חשבון עו”ש חדש, סודי. לוודא שהמשכורת עוברת אליו. שיהיה כסף ליום פקודה. טיפ אחר המליץ לדבר. למצוא מישהו שאכפת לו, לשתף. לא להיות לבד. 

“אני גאה בך”. עיניה ברקו. “רוצה שאבוא אתך?”

רציתי. ראשי נע באיטיות מצד לצד. “אם… אם אני עושה את זה, אני אצטרך להתרגל לעשות דברים לבד”.

“את לא חייבת להתרגל מיד”, היא התרוממה. 

שוב נענעתי ראש. “בבקשה, אל תבואי”, לחשתי. “אני אחזור ממש מהר. חצי שעה, לא יותר”.

ישבתי בסניף, מילאתי טפסים. הפקידה ביקשה את תעודת הזהות שלי. פתחתי תיק. פזלתי לקופות שהיו לימיני, לאנשים שישבו בתאים לשמאלי. אף אחד מהאנשים בסניף לא היה חנוך. אמרתי לעצמי: הוא בכולל, הוא לא כאן. אין לו מושג איפה את בכלל. הוא חושב שאת בעבודה. הוא לא יודע שאת בוגדת בו. ברגע זה.

מעיי התכווצו. קיבתי תססה. כל פירור בקרביי מחה על הרגע הזה. התרגש. פחד. הפקידה שאלה אם הבאתי תלושי שכר, הוצאתי גם אותם. 

מעיי התכווצו. קיבתי תססה. כל פירור בקרביי מחה על הרגע הזה. התרגש. פחד. הפקידה שאלה אם הבאתי תלושי שכר, הוצאתי גם אותם. 

עשרים דקות אחר כך הייתי במשרד עוד פעם. כרמית אמרה: “אל תשכחי לעדכן את מחלקת שכר”. הנהנתי. לא עדכנתי. ידיי רעדו כשדחפתי ל’רכבים 2021′ של חולצות את הניירת שהבאתי מהבנק. חנוך לא צריך לדעת. הוא ידע אם אעדכן. אם אקום ואעזוב.

כרמית שלחה לי מייל. רשימה של עמותות וארגונים. לחלק מהם היו אתרי תדמית. נכנסתי אליהם. יצאתי מיד. לא הייתי מסוגלת להציג את עצמי, להגיד: אני אישה מוכה. עד היום, כשאני מדברת על האישה שהייתי, אני לא אומרת את המילים האלה. יש להן צליל של סטירה. טביעת אצבעות על עור. 

לאט גיששתי אחרי דרך החוצה. לבד. קראתי עשרות מאמרים. בלעתי פיסות שלמות של ידע. מונחים משפטיים, פסיכולוגיים, מקרים שקדמו לי. חזרתי הביתה, מוצפת. פזורה. חנוך שאל, מרוגז, מה הבעיה שלי. שכחתי להוסיף מים לסיר שבישלתי בו נודלס. הם נשרפו לגמרי, גם הקרקעית של הסיר. מצמצתי. הוא התקרב אלי, הביט בעיניי, ראה אימה. לא ראה למה. 

“אני אכין אורז”, הוא נאנח. סלח.

למחרת חטפתי חום. אולי נדבקתי ממזל שהשתעלה במשרד שלושה ימים לפני שנכנעה, הודיעה על חופשת מחלה. אולי זה היה מזג האוויר, קר ורטוב. אולי עונש. בגדתי באיש ששם לי טבעת על אצבע, דמיינתי חיים בלעדיו. לא זכרתי שדמיון הוא צייר מוכשר, קל לו לעוות מציאות.

חיכיתי לאוטובוס שיחזיר אותי הביתה, הצטמקתי בתוך מעיל שרצ’רצ’תי במאמץ, רעדתי. 

“את נראית נורא ואיום!” חנוך פתח לי, זיהה. הוא הניח יד על מצחי. נרתע. “את רותחת!” הוא שלח אותי ללבוש כותונת, הכין כוס תה, שני אקמול. “תיכנסי למיטה. אני נשאר”.

“אתה לא צריך להישאר”, אמרתי בקול צרוד. “אני יכולה לשכב על הספה, לשמור עליהן ככה”.

“אין מצב. את לא מתקרבת אליהן”. הוא פשט כובע. חליפה. נשאר. “הן היו חולות מספיק החורף הזה”. 

שכבתי במיטה, רחוקה מסלון. צמרמורות עברו מראשי לבהונותיי ובחזרה. הילדות שרו עם המערכת. נרדמתי. הקטנה בכתה. התעוררתי. יצאתי מהמיטה, מהחדר. שאלתי מה קרה.

“שום דבר”. היא ישבה על ברכיו של חנוך. הוא חיבק אותה, נישק אצבע. “תאונה קטנה עם הקיר. הנה, זה עובר”.

היא השעינה ראש זעיר על חזהו, ייבבה בקול שהלך וגווע. הוא נישק אותה שוב, אמר: “עכשיו אמא חוזרת למיטה כי אמא חולה. רפואה שלמה, אמא!”

הגדולה צעקה באושר: “רפואה שלמה, אמא!” 

הקטנה לא הסתכלה עלי בכלל. 

הדבקתי נשיקות לקצות אצבעותיי, השלכתי עליהן. הלכתי לחדר, חזרתי למיטה. הוא הסתדר בלעדיי. גם הן. התכסיתי בפוך, רעדתי מקור. רתחתי. מדי פעם נמנמתי. נעתי בין ערות לחלום, תמונות לא הגיוניות מילאו את ראשי. הילדות צפו על מזרן מתנפח בים. חנוך דחף אותן. הן צחקו. גל שטף אותן. הן נפלו למים. צרחתי. הייתי לבד על המזרן. חנוך דחף אותי. מילא ריאות באוויר. נשף. נסחפתי לים, התרחקתי מחוף. צרחתי. היינו בבית. הוא אמר שלאורז יש ריח שרוף. אמרתי שלא בישלתי אורז, בישלתי נודלס. הרמתי את המכסה של הסיר, שיראה בעצמו. תולעים התפתלו על קרקעית שחורה. צרחתי. בכל התמונות צרחתי בלי קול. 

בערב התפתח גודש באפי. ראשי כאב, ביקש להתפקע. עיני השמאלית דמעה בלי הפסקה. “בטח סינוסיטיס”, אבחן חנוך. “קבעתי לך תור. מחר באחת עשרה”. 

“אני לא יכולה להיות חולה עוד פעם”, ניגבתי את העין. “כבר הפסדתי יומיים החודש”.

“בחרת את המצב הזה?” הוא הגיש לי ספל תה, שתי טבליות חדשות של אקמול. “לא, נכון? אז בלי לדבר שטויות. קחי. שיהיה עסק זה לרפואה לך”.

הוא טיפל בילדות. האכיל. קילח. השכיב לישון. הקשבתי לו, מספר סיפור, אומר קריאת שמע. מכבה אור. טיק קטן שהפיל על המסדרון חושך גדול, נגע גם בחדר שלנו. נרדמתי.  

הוא טיפל בילדות. האכיל. קילח. השכיב לישון. הקשבתי לו, מספר סיפור, אומר קריאת שמע. מכבה אור. טיק קטן שהפיל על המסדרון חושך גדול, נגע גם בחדר שלנו. נרדמתי. 

התעוררתי לשקט מוחלט. המיטה של חנוך הייתה ריקה. מוצעת. בהיתי בשעון. שני המחוגים עמדו על שבע. פסים של אור נסעו בין התריסים, הסיעו קולות מהרחוב. מכוניות רוחשות על כביש. טפיפות נעליים על מדרכה. לא שמעתי כלום מעבר לדלת. זינקתי מהמיטה, פרצתי למסדרון. קראתי לחנוך, לילדות. הוא לא ענה. גם הן לא. נכנסתי לחדר שלהן, כמעט דרכתי על השמיכה של הקטנה. היא הייתה מושלכת על הרצפה. הכרית של הגדולה שכבה באמצע המיטה. ראיתי סימנים של בוקר. קופסת סיכות על השולחן. מברשת. ארון פתוח, שרוול משתרבב ממדף. רצתי למטבח. שתי כוסות שוקו ריקות. שקית חלב בפח. לא ראיתי את המעילים שלהן, לא ראיתי מגפיים. או מטריות. הן הלכו.

ניגבתי עין מטפטפת, שעטתי לחלון. מכונית צפרה מאחורי משאית. ילד זר גרר רגליים, ילקוט התנדנד על גבו. מוקדם מדי. ידעתי שהן לא בגן, הסייעת לא מגיעה לפני שבע וחצי. לא הבנתי איפה הן, ובבת אחת נשטפתי פאניקה נוראית, תחושה איומה של אסון. נטלתי ידיים, מים נשפכו מהנטלה עלי, אצבעותיי מרדו בי. התקשרתי לחנוך, הוא לא ענה. ניגבתי עין, לבשתי חלוק. מעיל. בנעלי בית הלכתי לדלת, התכוונתי לצאת. לחפש אותם. המפתח לא היה בחור המנעול. לחצתי על הידית. היא הייתה נעולה. 

הצמדתי מצח קודח לדלת. ראשי נקש עליה. כאב. עיניי נזלו. שתיהן. ריאותיי שרפו בזמן שניסיתי לנשום, להילחם בערפל שעטף אותי, הסמיך סביבי. לא הצלחתי לחשוב מה עכשיו. כאילו השתמשתי בכל ההיגיון שהיה לי כדי לקלוט את הבית הריק, להתקשר לחנוך, לנסות לצאת. 

יכולתי להתקשר לאבא, לאמא. לכרמית. יכולתי לדבר עם השכנה מולנו, היה לה מפתח רזרבי. לא זכרתי את כל האפשרויות האלה כשגססתי על הדלת, התרוקנתי מסיבות לנשום. כמה זמן גססתי? גם את זה לא הצלחתי לחשב. המוח שלי היה כמו חלל נטוש, אפס רציונל. רק ליבי נשאר במערכה, התכווץ. התכווץ. התכווץ.

מפתח רשרש מעבר לדלת. לטשתי מבט מטושטש בחור המנעול. הוא הסתובב. ידית נעה מטה. ברגע האחרון זזתי. אינסטינקט של יצור חי. חנוך חזר. לבד.

“איפה הן?” שאלתי, היסטרית. עקפתי אותו, נדחפתי החוצה. הסתכלתי על חדר המדרגות. לא ראיתי אף אחד. חנוך משך אותי פנימה. “הן בגן. מה קרה? למה את מתנהגת מוזר?”

“הן בגן?” הסתובבתי אליו. הבטתי בו. הוא נראה מודאג. אמיתי. “אבל נורא מוקדם”.

“למה מוקדם? כמעט רבע לתשע”. הוא כיווץ גבות. הדביק יד לראשי השומם. “את רותחת עוד פעם. אולי נזמין ביקור בית. לא נראה לי שאת מסוגלת לצאת ככה”.

“רבע לתשע?” אישוניי התרחבו, ניסו לתפוס את המציאות שצייר. הוא ניתק יד, הוציא נייד מהכיס. הראה לי. שמונה ארבעים וארבע.

בהיתי בצג. נשמתי נשימות מאומצות, ממהרות לשום מקום. אורות נדלקו במוחי, תא אחרי תא. חנוך הושיב אותי על ספה, ביקש שאסביר. 

“השעון בחדר. ראיתי ששש שלושים וחמש. ולא הייתם”. שחררתי פרקים חסרים. טמנתי פנים לוהטות בכפות ידיי, התחלתי לבכות. 

“לא שמתי לב שהשעון נתקע. צריך להחליף בטרייה, כנראה”. הוא קילף את אצבעותיי מפניי, צלל לנהר שזרם ממני. “נבהלת? מסכנה. העיקר, הזהרתי את הילדות לא להעיר אותך. שמחתי שאת ישנה”.

“ונעלת את הדלת”. לא הפסקתי לבכות. דמיוני התיז צבע על כל תאיי, צייר לי שוב ושוב את הפחד, את החיים בלעדיו, בלעדיהן. גסיסה לא נגמרת. 

“כי ישנת”, הדהד חנוך שוב, הגיוני. עזב אותי. “אני הולך לעשות לך תה”. 

הרופא בא. אישר שחנוך צודק. סינוסיטיס. רשם לי אנטיביוטיקה. עוד ימי מחלה. חנוך הלך לבית מרקחת. חזר. הטיל שתי שקיות שקופות על השיש. ירקות למרק. הוא קילף ושטף וחתך ותיבל. יצא מהבית עוד פעם. מנחה. גן. הילדות חזרו בצהריים, עליזות ורעבות. לא הבינו מה אני עושה על הספה, למה העין שלי דולפת. חנוך מילא צלחות. להן. לי. האכיל. היה בעל. היה אבא.

צפיתי בו, מתפקד למופת. יצירה נדירה.

“מה?” הוא צד את עיניי. 

“שום דבר”, עצמתי עיניים. 

הוא גחן אלי. “קדימה, תגידי את זה”.

“אין כמוך”, פקחתי עיניים.

שפתיו התרחבו לחיוך ענק, מסופק. “ו…?”

“אני אוהבת אותך”.

הוא צחק. “האנטיביוטיקה מתחילה לעבוד. סוף סוף. גם אני אוהב אותך”.

שעות אחרי שתם צהריים, הסתיים ערב, עדיין שאפתי חרדה, לא הצלחתי לנשוף. היא נדחסה למערכת הנשימה שלי, התנפחה לכדוריות שהתרוצצו בדמי, היסטריות. לא יכולתי לעשות את זה. עכשיו ידעתי. האישה ההיא, שפתחה חשבון בנק חדש, סודי. שחיפשה ידע ברשת, כוח. היא הייתה סתם חלום. קשקוש על מזרן מתנפח. היא לא הייתה אני. אני האמיתית התקפלה בכרבולית על הספה, נזקקה לחנוך, לילדות. אני האמיתית גססה בלעדיהם. ובשום פנים ואופן לא יכולתי לגסוס עוד פעם, לחוות את החרדה שחשתי הבוקר, את המוות. לא נגמר.

בלילה שכבתי במיטה, ערה. חנוך נשם לידי, ישן. חשבתי עליו, על הילדות. חשבתי על הציורים שצייר לי דמיוני, שקרן כמוני. קרעתי אותם. העפתי לפח. ראש אישה הגיח מהפח, התנדנד, קרס. שתי וערב של מטפחת ורודה. נרעדתי. חנוך היה כל כך רע אלי. כל כך טוב. לא רציתי לכאוב בגללו, לא יכולתי לחיות בלעדיו. הייתי צריכה תוכנית. דרך לשרוד את הדיסוננס.

נגיד שתישארי, אמרתי לי. מטפחת ורודה ייבבה, מבוהלת.

נגיד שתעזבי, ניסיתי. עין שמאל התחילה לדלוף.

עוד עשרים שנה! צעקתי, מיואשת על שתיהן. הן השתתקו, הקשיבו.

עשרים שנה, חשבתי. אני אשאר עשרים שנה. אחר כך אעזוב. אני לא אסבול לנצח, הבטחתי למטפחת ורודה. אני לא אגדל ילדות לבד, ניגבתי עין. חנוך ואני נגדל אותן ביחד. הגדולה תתחתן, גם הקטנה. נפש פרפרה בתוכי. ליטפתי חומה שהייתה בינינו. עשרים שנה. גם נפש תגדל, תתחתן. נתחיל שידוכים מוקדם. עם כולן. אני לא אעזוב לפני שאוודא שיש להן בתים אחרים, שהן מאושרות. לא צריכות אותי יותר. נפש פרפרה שוב, אנונימית. אם זה בן, נצטרך לחכות עוד קצת. עשרים ואחת שנה. הן הרבה זמן. הן לא נצח. אני יכולה לעשות את זה. 

היא לא הפסיקה לפרפר, נפש תינוקת של אמא. ליטפתי, ביקשתי שתירגע. אמא פה. אמא לא הולכת לשום מקום. עדיין לא. מטפחת ורודה התקפלה. ניגבתי עין. נשפתי בהקלה. הייתה לי תוכנית. בזהירות שרטטתי אותה. אני אהיה אישה מושלמת. אציית לחנוך. לא אתווכח על כלום. לא תהיה לו סיבה לכעוס עלי. אני אהיה אמא מושלמת, אספק לילדות רק סיבות לאהוב אותי. אהיה אמא מושלמת גם לנפש שגדלה בי, ילדה או ילד. אחרי הלידה אלך לרופאה, אדאג שלא יהיו עוד. אני יכולה לעשות את זה. לחיות בשלום. בכל מחיר. גם אם חנוך יגזים, אלה רק עשרים שנה. או עשרים ואחת. הרבה זמן. הן לא נצח.