“את קוברת אותה לפני שיש גופה,” הגיבה כרמית בהיגיון שגרם לי למצמץ. “תני לי לעשות כמה טלפונים, אעדכן אותך.”
הנהנתי. סטיתי למשרד שלי. היא קראה: “תמר!” הכריחה אותי להסתובב.
“תעשי לעצמך קפה עם שתי כפות טורקי! את נראית גמורה!”
“רק תבררי מה אתה.” דחפתי אצבעות מתחת לפאה, שחררתי סיכות. הראש כמעט התפקע לי. מעייפות. מפחד.
ניסיתי לעבוד על התקציב-ביצוע של פרנוביץ. מחווה לכרמית. הצלחתי רק למלא את נתוני השכר, משימה שדרשה אפס שכל וגישה למכפל, שני דברים שהיו לי.
חנוך התקשר בעשר. “את בסדר?”
“לא,” אמרתי את האמת.
“יעבור לך,” הוא חייך. שמעתי את החיוך בשוליים של המילים שאמר. ובלי לראות, ידעתי שזה החיוך שהוא מחייך רק אלי, ובגללי. מין חיוך שיש בו חמישים אחוז סבלנות, עשרים אחוז אהבה, שמונה עשר אחוז שעשוע, הצחקתי אותו לפעמים, שנים עשר אחוז של ‘אני לא מאמין שהתחתנתי אתה!’
“סיפרתי לכרמית,” טון מתריס בצבץ ממני. שיֵדע, כרמית יודעת. והיא לא צוחקת עלי. היא חושבת שאני משוגעת. היא ממילא חשבה את זה קודם.
“סיפרתי לכרמית,” טון מתריס בצבץ ממני. שיֵדע, כרמית יודעת. והיא לא צוחקת עלי. היא חושבת שאני משוגעת. היא ממילא חשבה את זה קודם.
“מה היא אמרה?” הוא המשיך לחייך, ידע בלעדי. עוד אחד שמקדים אותי.
“כלום,” מלמלתי, מובסת. “חנוך, אני צריכה לעבוד.”
“הנה, אני מפסיק להפריע לך,” גם הוא נסוג. “רק רציתי לשמוע שאת בסדר. אל תתעכבי היום בעבודה.”
“רביעי היום.”
“אני זוכר. בכל זאת, אל תתעכבי היום. תגידי את האמת, שעבר עלייך לילה קשה, את גמורה, שמישהי אחרת תגבה אותך השבוע. את תגבי אותה בשבוע הבא.”
כל כך הרבה דברים הוא ידע, לא היה לו שמץ איך עובדת העבודה שלי.
שמתי נייד במגירה השניה. דפדפתי בין הקבצים של פרנוביץ. פתחתי. סגרתי. לא ראיתי כלום.
*
חודשיים לפני שמלאו לי אחת עשרה, אולי חודש, הזמן מיטשטש כשאני מנסה לתפוס אותו, התעוררתי מחלום רע. שכחתי אותו בשניה שהתעוררתי. בכל זאת ידעתי שהוא היה רע. הרגשתי רע. לבי השתולל. כשנגעתי ברקותי, הן היו דביקות. ואז שמעתי רחש.
התגלגלתי מהמיטה. על קצות בהונותי הלכתי לכיוון הדלת. ילדה בלי חוש הישרדות. שום אינסטינקט להתחבא מתחת לשמיכה, לחכות שהרחש יתמסמס. הצמדתי עין לצוהר בדלת, פצפון. חדר המדרגות היה חשוך. בצד ימין, שמאל של צדה השני של הדלת, ריצד אור אדום. כמו להבה פורצת ממצית, אצבע מגלגלת בעצלתיים. משחררת להבה, מחזירה. ושוב.
לבי חבט בצלעותי, צרח היסטרי. זעה זלגה מרקותי אל לחיי, התנקזה בסנטרי. בצד ימין, שמאל של צדה השני של הדלת, היתה הידית. וידעתי, בלי לראות, שיש גנב מאחורי הדלת. והוא משתופף אל הידית, מסתכל על המנעול, תוהה איך יכניע אותו, איך ייכנס.
הדבקתי לחי לדלת, כתף. כאילו שאם הגנב ייכנס, חצי גוף עלוב שלי יעצור אותו. תהיתי מה לעשות. אם לעזוב את עמדת ההגנה על הבית, לרוץ במסדרון לחדר של אבא ואמא, לטלטל ידית, לקוות שאבא יקום. או להשאר כאן, ילדה בלי חוש הישרדות.
בזמן שתהיתי, המשכתי לעקוב אחרי האור. אדום. מרצד. לאט עלתה השמש בחלון הגדול בסלון, קרניים ראשונות דאו באוויר, הגיעו אלי. כשהצצתי דרך הקוקר הן נדחפו לעדשה, הדליקו שמש קלושה בחדר המדרגות. לא היה שם אף אחד. מצמצתי. עדיין ראיתי את הלהבה. מתרחבת. מתכווצת. כאילו ירק אותה מצית.
בבת אחת שטפה אותי המציאות. האמת. מיליון משואות בערו בראשי המבויש. שוב הצמדתי עין לצוהר בדלת, פצפון. הפעם ראיתי אותו, אור אדום מרצד של מתג. לא היה שום גנב, לא הגנתי על כלום.
רצתי למיטה, משכתי שמיכה מעלי. העמדתי פנים שאני ישנה. עד שאמא נכנסה לחדר, ביקשה שאקום. לא סיפרתי לאף אחד על הגנב, על הרגעים שפעמתי חרדה איומה מאחורי דלת, תהיתי מה לעשות. התביישתי. ילדה בלי שום חוש. פוחדת לשווא.
רק בפגישה השלישית עם חנוך, בקע ממני זיכרון שלא הצלחתי למחוק. חנוך התבדח על הילד שהיה. טמבל קטן. עושה שטויות, חוטף עונש. חמוד. ישבנו ב”רמדה”, וידיו נפרשו, נינוחות לצדדים, הרגישו בבית.
“עכשיו תורך,” הוא קבע. “יש הדדיות בעולם, ואין מצב שלא עשית שטויות אף פעם.”
יכולתי לספר לו על המבחן בתורה בכיתה ב’. נורא פחדתי מאבא ואמא, זייפתי את החתימה של שניהם על המבחן. ככה נתפסתי. המורה לא הבינה למה שניהם חתמו. יכולתי לספר לו על המאבטח בשער בית הספר. צילמתי אותו פעם. סתם. בלי סיבה. הוא אפילו לא מצא חן בעיני. אבל עפרה אמרה שאם המנהלת תדע, יעיפו אותי מבית הספר. ובמשך שנים, עד היום שעליתי לסמינר, התגנבתי בכל בוקר ובכל צהריים דרך השער, התפללתי שהמאבטח לא יזהה אותי, לא ילשין עלי.
כל כך הרבה שטויות עשיתי. ומכל השטויות בחרתי לספר לו דוקא על הבוקר ההוא, על הפחד שפחדתי לחינם.
חצי שנה אחר כך, כשהיינו נשואים, ונסערתי בגלל משהו, אני אפילו לא זוכרת מה, הוא אמר: “אויש, תמרוש. את מתרגשת בלי סיבה. זה כמו הבוקר ההוא שחשבת שיש גנב מאחורי הדלת, היית בטוחה שהמתג בחדר המדרגות זה המצית שלו.”
הוא צחק. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק, כשאני נשדדת ככה. לא האמנתי שהוא ניכס לעצמו זיכרון שלי, התיך אותו לנשק שיפגע בי. הוא חייך. חמישים אחוז סבלנות, עשרים אחוז אהבה, שמונה עשר אחוז שעשוע, שנים עשר אחוז השתאות. ניצח. הפסקתי לסעור.
הוא צחק. לא הבנתי איך הוא יכול לצחוק, כשאני נשדדת ככה. לא האמנתי שהוא ניכס לעצמו זיכרון שלי, התיך אותו לנשק שיפגע בי. הוא חייך. חמישים אחוז סבלנות, עשרים אחוז אהבה, שמונה עשר אחוז שעשוע, שנים עשר אחוז השתאות. ניצח. הפסקתי לסעור.
פעם הייתי ‘אויש, תמרוש’.
*
“הבשורה הרעה היא שאין הקלטה של אתמול,” נכנסה כרמית למשרד שלי אחרי שעה. “מחלקת מחשוב טענה שהמצגת של המנכ”ל פגעה גם ככה באיכות של הזום, תקעה את המחשבים. אז הם החליטו לוותר על ההקלטה.”
“הבשורה הטובה היא שמצאתם אותה?” שאלתי, מתוחה.
היא נעצה בי מבט משתומם. “לא, הבשורה הטובה היא ש#לא# מצאנו אותה. אף אחד מהמנהלים האזוריים לא קיבל הודעה על עובדת שנרצחה או נפגעה אתמול.”
“לא עבדתי עלייך!” קולי זינק לתוך מעלית. טיפס, חשוף, אל טונים שפירקו אותו לגמרי. “כרמית, מבטיחה שראיתי אותה מותקפת.”
“אני מאמינה לך, אבל היא בסדר עכשו, ההיא שראית.” היא משכה כסא. התיישבה מול המחשב. דחפה את הכסא שלי לקצה העמדה. השתלטה על המקלדת. “זה הדו”ח של פרנוביץ? הסתכלת בדו”ח התמחירי האחרון? ראית שפיצלנו את פקודת השכר?”
“איך את יודעת שהיא בסדר?” קמתי. לא יכולתי לשבת לידה, בוסית כל כך. עסוקה בענייני פרנוביץ. כאילו זה העיקר. ואלה החיים. וכל השאר, אשה ואיש וחושך ביניהם, הם שום דבר.
“איך אני יודעת שאת בסדר?” גלגלה אלי כרמית את השאלה. “אני באמת לא יודעת. אבל כשאין שום סימן שמשהו לא בסדר, זה סימן שהכל בסדר.”
היא סיימה לנאום על פרנוביץ. השאירה הוראות לביצוע אידאלי. החזירה לי את המקלדת והעכבר. נכנסתי לג’יי-די-אן. קול חי. הידברות. כיכר. חרדים עשר. ערוץ שבע. סקרתי את כל הכותרות. עברתי מלשונית ללשונית. אף אחד לא דיווח על אשה צעירה ז”ל או ע”ה. כתבתי במשבצת של הזכוכית המגדלת ‘הותקפה’, ‘נפצעה’, ‘נמצאה מתה’. רוב מנועי החיפוש הוציאו לי לשון. בערוץ שבע קפצה כותרת אחת, לא רלוונטית.
פניתי לגוגל. כשרק התחלתי לעבוד בחברה, ביקשתי שהמחשב שלי ייחסם. כרמית היתה נהדרת. בטח קיבלה מדליה בתום הקורס להעסקת חרדים. נתן ממחלקת מחשוב הגיע מיד, הגדיר מה שהגדיר, שלח את המחשב שלי למחנה שבו רובצות כל הפרות שומרות השבת. אין כניסה לוואלה או לוואינט. אבל גוגל פרגן לי כותרות.
לא היום.
החיפוש שלי הוביל אותי רק להלוויה של אשת הנגיד הידוע, הרב מתתיהו שפיגל ייבדל לחיים טובים וארוכים. בת שמונים ותשע היתה בלכתה. הזדככה בייסורים קשים, קיבלה אותם באהבה.
שפיגל היתה הז”ל היחידה שמצאתי. למלאך המוות היתה משמרת קצרה אתמול. במשך חמש שעות עקבתי אחרי הכותרות. חיכיתי, דרוכה, לבשורה שתעקור חתיכות חיים מראשי הכואב, תקים להן מצבה. רחמנא לצלן.
רחמנא חתם את יום העבודה שלי, עקר מכותרות. ממוות. אולי היא לא מתה בכלל, ההיא. אולי היא עדיין מתה. גוססת על שולחן מחשב. מחכה שאגיע אליה.
אולי זה עוד מתג בוער באור אדום, מרצד.
חטפתי תיק. הלכתי הביתה. מזל שאלה, מופתעת: “את לא נשארת?”
“אני גמורה,” דקלמתי מילים שחנוך כתב לי.
היא הביטה בי. המשכתי ללכת.
בבית שכבתי על השטיח, הרשיתי לבנות להסיע עלי מכוניות, לבנות בתי בובות בכיסי. עצמתי עיניים. פקחתי. פחדתי לנמנם אותה. רציתי לישון.
טיגנתי חביתות. אמבטתי. פיצוי על אתמול המקולח. ישבתי על הרצפה הקרה באמבטיה, השענתי רקה פועמת על הדופן. כווננתי את עצמי לרחם על ההיא הגוססת. איכשהו, בלי להתכוון ובלי סיבה, ריחמתי עלי. כאב לי הראש. והייתי מותשת מהיום הזה והלילה שלפניו. מחשבותי הצטמצמו לנתיב צר של הישרדות. כתבו על הלוח המחיק בתוך מוחי רשימה לסוף יום: להשכיב בנות, להכין ארוחת ערב לחנוך, לשטוף כלים, להפעיל מכונה, לכבות את עצמי, לישון.
חנוך בא. אמר שהוא ישכיב את הבנות. שאלך לשכב בעצמי. שאקח קודם אקמול. לקחתי, והלכתי, ושכבתי. שלוש לשונות של אין גאולה.
הן נרדמו. חנוך יצא למעריב. חזר. עם כוס אייס קפה ענקית. “אמרתי למוכר לזלף גם ריבת חלב.” איש יודע.
“תודה.” התיישבתי במיטה. הוא התיישב לידי. זזתי לצד. כל האמצע שלו.
“עדיין כואב לך הראש?”
“מאד.”
“האייס יעזור.”
“או הריבת חלב,” הידקתי שיניים על הקשית.
“את צריכה לישון הלילה. שינה עמוקה, ובלי חלומות.”
“בסדר, אני אדבר עם שר החלומות שידלג עלי הלילה.”
“אני רציני, תמר. את מוכרחה להפסיק להתעלל בעצמך.” הוא טפח על הכרית שלי. “בלי מחשבות שלא מובילות לשום מקום על מה שקרה אתמול.”
הנהנתי. שמטתי ראש על הכרית. “תודה.”
“אני אוהב אותך. את יודעת את זה.”
ידעתי. אף אחד בעולם לא אהב אותי כמוהו. לא הכיר אותי ככה. טבעתי בכרית שהטפיח לי. חשבתי, מרדנית: מי צריך את כרמית שתאמין? יש לי חנוך. הוא מבין. הוא יודע מה עבר עלי. לא צריכה אף אחד חוץ ממנו. וסליחה, מטפחת ורודה. אני מצטערת שבעלך הוא לא חנוך. אני מוכרחה להפסיק לחשוב עלייך. ממילא לא מגיעה לשום מקום שאת שם.
הראש ירה מילים מרדניות בלופ שלא נתקע. הלב יילל. הייתי אומללה. הייתי כפוית טובה. לא היתה לי סיבה אמיתית ליילל ולהתאמלל. הייתי נשואה לבעל הכי מושלם בעולם. לפעמים גם הבעל הכי מושלם בעולם לא מספיק.
הראש ירה מילים מרדניות בלופ שלא נתקע. הלב יילל. הייתי אומללה. הייתי כפוית טובה. לא היתה לי סיבה אמיתית ליילל ולהתאמלל. הייתי נשואה לבעל הכי מושלם בעולם. לפעמים גם הבעל הכי מושלם בעולם לא מספיק. הוא הבית שלי. לפעמים אשה צריכה גם חצר. כרמית מבחוץ שתאמין לה.
“תעצמי עיניים,” ביקש חנוך. “אני לא זז מפה, עד שתישני.”
“לא סיימתי את האייס.” עצמתי עיניים.
“לא נורא.”
“רצת לקנות לי אותו.” גופי נמשך מטה-מטה, נשאב לשינה, לערפל.
“הכל בסדר.”
“זה סימן טוב,” מלמלתי, מנומנמת.
בבוקר פתחתי מקפיא, מקרר. חיפשתי את האייס.
“התכוונת לשתות אותו היום?” הופתע חנוך. “סליחה, לא ידעתי. גמרתי אותו. אני אקנה לך אייס חדש הערב.”
“לא צריך.”
“צריך, צריך. אני אוסיף גם קרפ בתור פיצוי על הגזל. בסדר?”
תגובה אחת
וואי איזה סיפור מתוווק חמים ונוגע
אנושי ומלא רגש אנושי חי ופשוט.
מחכה להמשך.