הכל סיפור של פיקסלים – פרק ד’

הייתי צריכה להמשיך, לפסוע עד קצה מסדרון, לרדת שתי מדרגות אל פינת הקפה. הייתי צריכה לזכור את חנוך, את הבית שהקמנו ביחד, את בני ברק שערסלה אותי.
ממוצע 2 | 4 מדרגים

“תמר,” לחצה מזל על כפתור המים הרותחים.

“מזל,” שלפתי כוס חד פעמית ממגדל מתנדנד.

“את בסדר?” היא הפסיקה ללחוץ, פינתה לי פינה תחת ברז פצפון. “נראית גמורה אתמול.”

“ישנתי.” התשובה האולטימטיבית לגמורה.

“יפה לך!” היא התרשמה, פתחה את קופסת הקרקרים. בפעם הראשונה שפגשתי אותה בפינת קפה לא הבנתי את הרציונל: קפה חם, מתוק. היא שמה שתי כפיות סוכר. מלאות. ואז שלושה קרקרים עם שומשום או קצח. תמיד מלח. אחר כך, כשהכרנו יותר, שאלתי אותה איך היא מסוגלת להתעלל בחוש הטעם שלה, לטלטל מצד לצד. היא משכה בכתפיה, אמרה: “ככה אני אוהבת.” זה היה הדבר הכי לא הגיוני, הכי מקסים ששמעתי אי פעם.

“מה… מה הפסדתי אתמול?” שאלתי, נבוכה. לא משנה כמה עונות מזל ואני כבר ראינו ביחד, בכל עונה מביכה אותי המחשבה שאנחנו ביחד בעסק הזה. לפעמים כשחנוך מתלונן על כרמית, רואה בה מקור כל הרע, אני מוכרחה להסכים. זה היה רעיון שלה שנעשה תורנות בינינו, שכל פעם תישארנה רק שתיים במשרד לספירת קופות, הורדת עדכונים, סגירת יום. אני נשארת ברביעי. חנוך בחר. בכל רביעי בצהריים החברותא שלו עושה קניות לשבת, מאחר לכולל. אז גם חנוך מאחר. נשאר לשמור על הילדות עד ארבע. בארבע הבת של השכנים דופקת על הדלת. הוא יוצא. היא הופכת עם הבנות את הבית עד שאני חוזרת בשש. לפעמים שש וחצי, כי גם אני אוהבת לעשות קניות לשבת ברביעי, כשהצרכניה מפוצצת רק למחצה. זה גורם לי להרגיש חרוצה ואפקטיבית, שווה את חנוך.

גם מזל נשארת ברביעי. לבן שלה יש חוג ג’ודו במתנ”ס עד חמש וחצי. ככה היא מבשלת שתי פרגיות בסיר אחד. ברביעי הראשון שלנו ביחד ראינו מאסטר שף.

גם מזל נשארת ברביעי. לבן שלה יש חוג ג’ודו במתנ”ס עד חמש וחצי. ככה היא מבשלת שתי פרגיות בסיר אחד. ברביעי הראשון שלנו ביחד ראינו מאסטר שף.

לא התכוונתי לראות. רק הלכתי לפינת קפה למלא כוס חד פעמית. עברתי ליד המשרד שלה, והיא צחקה. עצרתי. הצצתי פנימה. היא התרווחה על הכיסא המסתובב, הביטה בצידו של הצג שלא יכולתי לראות. צחקה שוב.

הייתי צריכה להמשיך, לפסוע עד קצה מסדרון, לרדת שתי מדרגות אל פינת הקפה. הייתי צריכה לזכור את חנוך, את הבית שהקמנו ביחד, את בני ברק שערסלה אותי.

עברתי את הסף, נכנסתי. שאלתי: “מה מצחיק?”

“בואי תראי בעצמך.” היא משכה את הכסא המסתובב של חנה’לה אליה, טפחה עליו. עקפתי שולחן. התיישבתי. בזהירות. קצת פחדתי מחנה’לה. כולן פחדו ממנה. אשת אלמוות של המשרד. יותר פחדתי מהדבר שאראה על הצג של מזל. ידעתי שאני עושה משהו אסור. לא הצלחתי להפסיק.

פעם ניסיתי להסביר את זה לחנוך. לא סיפרתי לו על הצג של מזל, ועל הדברים שאני רואה ברביעי, כשמזל מחכה שהחוג ייגמר, ואני לא מצליחה להפסיק. דיברנו על סיפור אחר בכלל, ספר שקראתי וחנוך לא אהב. הוא שאל, מאוכזב: “את לא רואה בעצמך שזה ספר שאשה חרדית לא צריכה לקרוא? מה, את ילדה קטנה שלא מבינה כמה הוא מזיק לנשמה?”

אמרתי, בוערת באש גיהנום, שאני רואה. ילדה קטנה. מבינה כמה הספר הזה מזיק לנשמה, לא מסוגלת לוותר על הסוף הטוב. אז, כשאשמדאי לפת את ציציות ראשי, איים לגרור אותי אחריו, ניסיתי להסביר לחנוך שלפעמים אשה יודעת שהיא עושה מעשה אסור. היא יודעת. היא לא מסוגלת להפסיק. היא לא מורדת, היא לא מתריסה. היא רוצה להיות אשה חרדית. ר”נ איברים משתוקקים לתרי”ג. רק העיניים תרות. “יש הבדל בין אשה לא טובה מספיק לאשה רעה.” שלחתי אצבעות לספר שהחזיק. הוא הסיט את היד בתנועה חדה, קיפל מאחורי גבו. שלא אראה. שלא אתור. אמר: “אין הבדל, מה שלא טוב – רע. זה פשוט נורא. למרות מה שהחילוניים והמודרניים מנסים לקשקש, הבחירה היא תמיד אחת משתיים: או שחור, או לבן.”

אפילו לא ידעתי מה זה מאסטר שף לפני הכסא המסתובב של חנה’לה. לא היה לנו מחשב בבית, ואת המחשב בעבודה חסמתי למהדרין, אשה טובה. לא מספיק. לטשתי אישונים בשורות של שיש בוהק, כסוף. המון בלגן של מטבח זר. מיקסר הרעיש. ידיים קצצו, הקפיצו. רגליים הלכו למזווה. פה תאר מנת גורמה שלא אגע בה לעולם. הזלתי ריר. מזל זיהתה שאני מופתעת, רעבה. “מאסטר שף, אף פעם לא ראית?”

נענעתי ראש. היא מסרה שיעור קצרצר, נוקב, על תכניות ריאליטי. גם את המציאות הזאת לא הכרתי. “זה לא באמת ריאליטי,” היא אמרה בבוז. “הכל משחק מכור.” בהיתי במזווה, מילה שהכרתי רק בקלאסיקות עתיקות. חייכתי.

לא גמרנו את הפרק באותו שבוע. החוג נגמר, והבת של השכנים התקשרה. היו לנו קופות לספור, יום לסגור. גמרנו ברביעי שבא אחריו. גמרנו ארבע עונות. שתי עונות של המרוץ למיליון, עונה אחת של בית ספר למוסיקה. רק ריאליטי. רק מהסוג הזה. כשמזל הציעה לי לראות “הרווק” נרתעתי. אמרתי שהיא יכולה לראות בלעדי, אני אוריד עדכונים בינתיים.

“עדיף שגם אני לא אראה,” היא פתחה חלון חדש למונית הכסף. “סתם סלפסטיק זול שמרגיז את עצבי הפמיניסטיים.”

היא היתה פמיניסטית, אני הייתי רעה. וכל הקניות שעשיתי לשבת, כל הכסף שנכנס לעו”ש בגלל משמרות רביעי, שום דבר לא כיפר על עיניים תרות אחרי ריאליטי, מציאות לא לי.

לפעמים רציתי לספר לחנוך. רציתי שהוא יציל אותי מעצמי. רציתי שהוא יגיד בקול הפסקני שאהבתי מאד: “מה שלא טוב – רע.” ואני אתבייש, אשרף באש גיהנום, אזחל החוצה, צרובה. וכוויות תקלפנה את עורי השחור, תחשופנה בשר לבן, טהור. לא העזתי. לא ידעתי אם הוא באמת יגיד מה שקיוויתי שיגיד. או שהוא יגיד: “זה צריך להפסיק.” יתכוון אלי ואליו.

*

“זוכרת איך אליאור בכה שכולם נגדו?” שאלה מזל, טבלה קרקר בקפה. התיישבתי בכסא שלי. היא נשענה על משקוף, לגמה בנחת סוכר ומלח. לא פחדה מכלום. אפילו כרמית הצועקת במשרד הסמוך לא גרשה אותה למשרד שלה ושל חנה’לה. “הפסדת אתמול דרמה שלמה. הדיחו אותו, והוא התחיל ללכלך על כולם, גם על ההפקה. לא יכולתי להתאפק, גיגלתי אותו. רחוק מלהיות צדיק. סתם ריחמנו עליו.”

בדקתי מקדמות של ‘חולצות’. הקשבתי. חשבתי על מטפחת ורודה. בלי כוונה חשבתי עליה. סתם ריחמתי עליה. הייתי בטוחה שהיא מתה. היא חיה. כנראה. עם איש בכפכפים, ציצית משתלשלת על מכנסי פיג’מה. אין סתם רחמים.

כרמית נכנסה. מזל יצאה, תפסה שכרמית סובלת ממיגרנות ומצב רוח בסגנון הוריקן. היו שלושים משימות בלו”ז שכרמית כתבה לי. עד צהריים. רשמתי, צייתנית, כל מה שהרוח שרקה. הבטחתי להשתדל.

“תבטיחי לעשות,” היא סרבה לקבל לא מספיק.

“אני מבטיחה.” הייתי צריכה לומר שיהודים לא מבטיחים, הם אומרים ‘בלי נדר’. הייתי צריכה לזכור מי אני, אשה שלא מצליחה לעשות מה שהיא צריכה.

הרצתי התאמת בנקים. הקפתי צ’ק שלא הופיע בתחזית. ארבע מאות תשעים שקלים חדשים בלבד לפקודת א”מ אינסטלציה. היתה לחולצות נטיה מגונה לכתוב צ’קים ידניים, לשכוח ממערכת. כרמית ניסתה לגמול אותו מההרגל הזה. אמרה שאני צריכה לגמול אותו, אני אחראית על התיק. נרתעתי. אמרתי שאני גרועה נורא בגמילות. גם את הילדות חנוך גמל כשהגיעו לגיל. כרמית גיחכה. סלחה חלקית.

חשבתי על אליאור. לא סבלתי אותו. ריחמתי נורא. ההדחה שהפסדתי אתמול, הגיים אובר שקרה לו, אולי זה לא דבר גרוע כל כך. לפעמים יש משהו טוב בהפסד טוטאלי, מוחלט. אין כלום אחריו. גיהנום  על אש אטית כואב יותר.

חשבתי על אליאור. לא סבלתי אותו. ריחמתי נורא. ההדחה שהפסדתי אתמול, הגיים אובר שקרה לו, אולי זה לא דבר גרוע כל כך. לפעמים יש משהו טוב בהפסד טוטאלי, מוחלט. אין כלום אחריו. גיהנום  על אש אטית כואב יותר. ועוד פעם חשבתי על מטפחת ורודה, ואיך כשחשבתי עליה מתה, הייתי אופטימית, בעצם. ואיך דוקא עכשו, כשאני מתחילה לעכל שכרמית והשכל הישר צדקו והיא חיה, אני פסימית.

ניסיתי להאבק בקול שפקפק במוות שלה. הרגשתי שהוא מצמק את הסיפור, ולא מגיע לה. לא מגיע לראש שהתנדנד מצד לצד, קרס על שולחן. לא מגיע לה, אשה עייפה בסוף יום, שיגידו עליה שהכל בסדר, ואני סתם מדמיינת.

שלחתי לכרמית צילום מסך של ארבע מאות תשעים שקלים חדשים בלבד לפקודת א”מ אינסטלציה. ולרגע תהיתי מי הבוסית של מטפחת ורודה, אם יש לה מזל בעבודה, שתי כפיות סוכר בקפה, מלח על קרקרים. ותהיתי אם גם היא רואה ריאליטי שאסור לה לראות, מהרהרת באליאורים. ואם גם בה עובר לפעמים הרהור שמגיע לה. שכל גיהנום שצולה עור, בשר, נפש מגיע לה.

*

הספר שחנוך מצא בארגז המצעים קרה הרבה לפני מזל, לפני כרמית, לפני מציאות רחוקה מהבית. חנוך אומר שזאת אחת מתופעות הלוואי של סיפורים. הם מערבבים בין עבר להווה, ואף פעם אי אפשר לדעת מה קרה קודם, מה התרחש אחר כך. מי עשה מה בגלל למה.

עבדתי אז באזור איכילוב, ובית אריאלה היה קרוב כל כך. נכנסתי לשם ערב אחד, כשגשם צלף על המטריה, שבר אותה, שטף את פאתי החדשה. היינו נשואים בקושי חודשיים. אולי שלושה.

הספרנית הרשתה לי לעשות מנוי. אפילו שהייתי בני ברקית. שילמתי. קיבלתי כרטיס. דחפתי לתיק את הספר שהתחלתי לקרוא כשהגשם שטף. הספרנית אמרה שאני יכולה לקחת ספר נוסף. חייכתי. הצבעתי על התיק. תא אחד. גם ככה לא ידעתי איפה אחביא את הספר שלקחתי. כשעליתי לאוטובוס לא הצלחתי להתאפק. הוצאתי אותו מהתיק. קראתי במהירות, כמעט נחנקתי ממילים. בכל תחנה הפסקתי, בדקתי מי עולה. בז’בוטינסקי החזרתי את הספר לתיק, לא הוצאתי עד שהגעתי הביתה, שעתיים לפני חנוך.

החבאתי אותו בארגז המצעים, מתחת לערמות של שמיכות דוקרניות שסבתא שלו קנתה לנו, לא התכוונו להשתמש. לא חשבתי שהוא ימצא את הספר. רק אני החלפתי מצעים בבית שלנו. בדרך כלל קילפתי את המצעים מהמיטות, כיבסתי, ייבשתי, ציפיתי עוד פעם. לא חשבתי. זאת האמת. עוד תופעת לוואי.

כשחנוך מצא את הספר, סיפרתי לו שיש ספרים גרועים יותר. הוא נעץ בי עיניים יוקדות, דפדף בספר, פתח בפרק שגרם לי לבעור.

הוא הצית גפרור, התכוון לשרוף את הספר. בכיתי. אמרתי שאני מוכרחה להחזיר אותו לספריה, שאסור. זה חילול השם. זה הכי גרוע. הוא נשך שפתיים. פישק. נשף על הגפרור. אמר בקול עייף: “אל תעשי את זה עוד פעם. אל תעמידי אותי לפני בחירה שאני לא רוצה לבחור.”

המשכתי לבכות. הבטחתי שלא אעשה את זה שוב. הייתי צריכה להבטיח. היו עוד גפרורים בקופסה.

הרבה סעיפים בחיי היו כפרת עוונותי: העבודה עם כרמית, הקניות לשבת, הפחד מחולצות, ילדות שרק בעלי ידע לגמול. הכל מתבשל מעל אש אטית, אי אפשר לכבות.

לחנוך היתה רק כפרת עוונות אחת. אני. ילדה קטנה, מבועתת מהיום שלא יזדקק לי עוד, צדיק. יגיד: זה צריך להפסיק.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

  1. קראתי היום גם את פרק הסיום של ראויה, גם את חלק א’ של ‘פרי העץ המותר’, וכעת את הפרק הזה של ‘פיקסלים’.
    מה אומר, עושה רושם שהסופרות כאן עוברות חיים קשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן