הכל סיפור של פיקסלים – פרק ה’

"את משהו, את יודעת את זה?" היא ניגבה את עיניה. עוד תנועה שהכרתי מבית. "מערבבת בין 'אולי' ל'בטח', מחברת סיפור שלם בתוך הראש שלך על מישהי שאת אפילו לא יודעת אם היא קיימת".
ממוצע 4.4 | 5 מדרגים

“מה אתה עושה?” הבטתי בחנוך, מופתעת. הוא ישב מול המחשב, אצבעותיו דחפו את העכבר מצד לצד, חסרות מיקוד.

“מחפש את התלוש האחרון שלך. איפה את שומרת את התלושים? לא מצאתי במסמכי בית.” הוא פתח תיקיות צהובות, סגר.

“הוא בהורדות, כל התלושים שם,” הודיתי, אדומה. יכולתי לנחש על מה הוא חושב עכשו, וזה הרגיז אותי. לא רציתי להתנצל על הבלגנים שזרעתי גם במחשב.

ניגשתי אליו, הצבעתי על הנתיב הנכון. הוא פתח את התלוש האחרון, רפרף לשוליים. “אני בודק אם את יכולה לקחת חופש בשבוע הבא.”

“למה שאקח חופש בשבוע הבא?”

“כי אני רוצה שנצא. רק את ואני. המון זמן לא יצאנו, ואני מתחיל להרגיש את זה עלייך,” הוא חייך. “היתרה לא משהו.” הוא נקש באצבע על הצג, על ימי החופש שצברתי. “אבל עשיתי חשבון שעד החגים תספיקי לצבור את כל הימים שאת צריכה בשביל חול המועד. תודיעי מחר לבוסית שלך על החופש בשבוע הבא, בסדר?”

“לאן נצא?”

הוא קימר גבה משועשעת. “זה משנה?”

“אם זאת יציאה לעיריה לסדר את ההנחה בארנונה, אני לא מבזבזת עליה יום חופש.”

הוא פרץ בצחוק. “ברצינות? תגידי לא לבעלך שרוצה לצאת אתך לטיול אקזוטי במסדרונות העיריה?”

“אני בהחלט אגיד לא לבעלי שרוצה לצאת אתי לטיול אקזוטי במסדרונות העיריה.” שילבתי ידיים. הייתי רצינית. לא שכחתי את הפעם שהודיע על יום חופש לי ולו, סחב אותי לארוחת צהריים אצל ההורים שלו.

הוא צחק שוב. “אני מבטיח, בלי נדר, שלא נצא לטיול בעיריה או בבית של ההורים שלי. יהיה טיול שווה, בעזרת השם. רק תעדכני את הבוסית.”

למחרת נכנסתי למשרד של כרמית.

“אה?” היא לא הסיטה מבט מהדו”ח שעיינה בו.

“אני יכולה לקחת חופש בשבוע הבא?”

עיניה נדדו ללוח השנה על הקיר. “אין בעיה. רק תוודאי שמישהי מגבה אותך ותעדכני את משאבי אנוש.”

“תודה.” המשכתי לעמוד מולה. היא נשאה ראש, הסתכלה עלי. סוף סוף. “עוד משהו?”

“כן.” שאפתי חמצן, הרחבתי סימפונות. “בקשר להיא שנפגעה בערב זום?”

היא נאנחה. “תמר, אמרתי לך, לא חסרה לנו אף עובדת. אין לי מושג מה ראית, אבל לא ראית אף אחת מתה.”

“הבנתי שהיא לא מתה,” סירקתי את הפאה באצבעות עצבניות. “אולי הגזמתי כשהחלטתי שהיא מתה.”

“אולי?” בדל חיוך נתלה על שפתיה.

“לא דמיינתי את הזבנג,” אמרתי בשקט. “ונראה לי שיש דרך למצוא אותה.”

“דברי,” העיפה כרמית רעמה לאחור. היה לה שיער שחור, מבריק. העובדות האחרות אמרו שהיא צובעת אובססיבית. חלק מהן חשפו שורשים לבנים עד שהזדמנו שוב למספרה. אצל כרמית הכל היה שחור. תמיד. משורש עד קצה לא שרוף.

“אולי זאת היתה פעם ראשונה שהוא… תקף אותה.” מצפון צלף בי פתאום. מותר לי לדבר עליו באוזניה של כרמית? לחבר בין זבנג לאיש בציצית?

“אולי זאת היתה פעם ראשונה שהוא… תקף אותה.” מצפון צלף בי פתאום. מותר לי לדבר עליו באוזניה של כרמית? לחבר בין זבנג לאיש בציצית? “אולי זה לא יקרה עוד פעם. אבל יש סיכוי גדול שזה כן יקרה עוד פעם. שזה כבר קרה בעבר. בעל מכה הוא בעל מכה. ואם כל זבנג שלו הוא זבנג בעוצמה של הזבנג שראיתי, אז זה משפיע עליה איכשהו. אולי אפשר לחפש עם מחלקת שכר איזו עובדת חרדית מנצלת יותר מדי ימי מחלה או ימי חופש. למצוא מי נשארה בבית יום אחרי הזום. היא בטח לא הצליחה להגיע ככה לעבודה.”

כרמית בהתה בי. פרצה בצחוק. הזכירה לי את הצחוק של חנוך עלי, תמצית מסקנה: ‘את לא נורמלית!’

“את משהו, את יודעת את זה?” היא ניגבה את עיניה. עוד תנועה שהכרתי מבית. “מערבבת בין ‘אולי’ ל’בטח’, מחברת סיפור שלם בתוך הראש שלך על מישהי שאת אפילו לא יודעת אם היא קיימת.”

“היא קיימת.”

היא נענעה ראש משועשע. “בכיף הייתי ממשיכה לצחוק אתך, אבל אין לי זמן. בואי נסגור את הסאגה לפני שאת מפתחת אותה לעשר עונות: אני לא הולכת לברר לך כמה ימי מחלה ניצלה כל עובדת חרדית בחברה. אני לא הולכת לשאול אותן מה קרה בלילות שקדמו לימים. אין לי זכות לפגוע בפרטיות שלהן. מותר לכל עובדת להצהיר על ימי מחלה בלי שנחקור אותה למה וכמה, ואת מוכרחה להרגע עם האובססיה לסיפור הזה. אם משעמם לך, את מוזמנת לסדר את הבלגן בכרטסת של ליפטופ. אני הולכת בה לאיבוד.”

נסוגותי. היא לא האמינה לי. גם היא לא. כמעט נעלמתי במסדרון כשהיא שאלה: “אני יכולה לשאול אותך משהו?”

הנהנתי.

“למה לא התקשרת אלי מיד אחרי שזה קרה?” היא שזרה אצבעות זו בזו, השעינה עליהן סנטר. התבוננה בי, מסוקרנת. ממצא למחקר אנתרופולוגי, אשה לא נורמלית מספר 1103005. “למה לא שלחת לי הודעה בצ’אט או במייל? היה הרבה יותר קל לאתר אותה און ליין.”

“לא העזתי להפריע לך.”

היא הטתה ראש סלחני. רשומה ראשונה: 1103005 משקרת תחת לחץ קל.

“פחדתי שתכעסי,” בלעתי רוק. “שתביני שלא הקשבתי למנכ”ל, שלא באמת הייתי מרוכזת בהשתלמות.”

“ונגיד שהייתי כועסת, מסכימה לסכן חיי אדם רק כדי שלא אכעס?”

נרתעתי. “אמרת שהיא לא מתה.”

“אני עדיין אומרת,” הבהירה כרמית. “את היית בטוחה שהיא מתה או נפגעה קשה. לכן אני לא מבינה איך יכולת להרשות לעצמך לחכות עד הבוקר כדי לספר לי עליה.”

דם נזל ממני, התקבץ בשלולית שלא יכולתי לראות תחת רגלי. “מה את מנסה לומר?” התאמצתי לדבר בנימה אגבית. שלא תריח את הדם. שלא תראה.

“שאולי היית עייפה מאד בלילה של הזום, נמנמת מול המסך. לא כועסת עלייך!” חיוך קטן התנדנד על פניה. “אבל אולי אחר כך, כשהלכת למיטה, חלמת על האישה ההיא. חלום מהסוג שעושה דפיקות לב. מרגיש אמיתי מדי. קמת, החלטת שהכל קרה.”

השפלתי עפעפיים לנעלי. משופשפות באזור הבהונות. שרוך ימין קצר מדי. לפרקט תחתיהן. עץ בהיר. יבש.

“חלמתי עליה מיליון חלומות בלילה של הזום,” נשאתי עיניים לכרמית. “בכל חלום זה קרה שוב. היד שלו… הראש שלה…” שוב ניסיתי לבלוע רוק. לא הצלחתי. היה מדבר בגרוני. “הפעם הראשונה קרתה באמת. הייתי ערה, וראיתי אותה. אותו. אני לא יכולה להכריח אותך להאמין לי, אבל הלוואי שתאמיני.”

היא שתקה. הלכתי למשרד שלי. הדפסתי את הכרטסת של ליפטופ. הוצאתי מרקרים מהמגרה. אחרי שעתיים שלחתי לה מייל: ‘היו חסרות חשבוניות עצמיות, והיתה טעות ברישום התמחירי של הוצאות מנהלה. תיקנתי הכל.’

היא שלחה אגודל זקור.

כתבתי: ‘עשיתי טעות קודם. אמרתי לך שבעל מכה הוא בעל מכה. זה לא מה שהייתי צריכה לומר.’

היא שלחה סמיילי מגרד בראש, תוהה.

כתבתי: ‘מה שהייתי צריכה לומר – אשה מוכה היא אשה מוכה.’

*

“ים? יש!”

לפני הגלים, החוף, הסלעים ששמרו עליו, לפני שראיתי אופק, הרחתי. ריח של מלח עשיר וטוב, מציף חושים בים כחול משכר.

“שלא תבני על ישיבה בטיילת,” סובב חנוך את ההגה. הוא שכר רכב לכבוד היציאה שלנו ביחד. אמר שאם כבר, אז כבר. לא התווכחתי. בכלל, התכוונתי לא להתווכח על כלום. להיות אשה מושלמת. לקבל הכל.

“למה אתה מתכוון?” צמצמתי עיניים על טיילת ריקה.

“אנחנו עולים על בננות.”

נעצתי בו מבט, חיכיתי שיצחק. הוא צחק: “את חיוורת לגמרי. חשבתי שתשמחי. כשנפגשנו, נורא השווצת בכל הפעמים שעלית על בננות עם חברות שלך, נפלת למים.”

“קודם כל, אלה לא היו בננות. אלה היו אבובים,” נשמתי נשימה עמוקה. להתראות, כוונות טובות. ניפגש בדרך לגיהנום. “חוץ מזה, אתה זוכר מתי נפגשנו? כמה צעירה הייתי, כמה זקנה אני עכשו? ודבר שלישי – “

“קודם כל, אלה לא היו בננות. אלה היו אבובים.” נשמתי נשימה עמוקה. להתראות, כוונות טובות. ניפגש בדרך לגיהנום. “חוץ מזה, אתה זוכר מתי נפגשנו? כמה צעירה הייתי, כמה זקנה אני עכשו? ודבר שלישי – “

השתתקתי.

“מה דבר שלישי?” הוא דחק בי.

“לא מתחשק לי שתשמע אותי צורחת,” הודיתי. “לא מתחשק לי שתראה אותי אחרי הבננות, זה לא מראה יפה. בוא נלך לטיילת, נמצא בית קפה כשר. נדבר כמו שני אנשים מהוגנים.”

“לא, אנחנו הולכים לבננות,” הוא התעקש. דומם מנוע. “יהיה כיף. את תראי. נצרח ביחד.”

מיששתי את הסיכות של הפאה. מתחתי גרביונים. ניסיתי להסביר כמה זה רעיון גרוע, שייקח בחשבון הוצאות חפיפה של פאה. הוא הניף יד לא אכפתית: “בסדר, עוד שמונים שקל על חשבון היום הזה. שימי חגורת הצלה. המפעיל תכף מאבד סבלנות בגללך.”

טיפסנו לירכתי הסירה. חנוך ראשון. אני אחריו. ישבתי מולו, אחזתי במעקה. הוא חייך אלי. חייכתי גם. זוג על המים, בננה משתרכת מאחורינו. סירה נהמה, ירקה קצף לכל עבר. חשבתי: זה עוד מבחן. לראות אם שיקרתי אז. אם סתם המצאתי סיפור. אני לא מתכוונת להכשל.

כשיצאנו מהמרינה, הוא סימן לי בג’נטלמניות לעבור ראשונה לבננה, איזו שאבחר. בחרתי את הבננה השמאלית, קצת מעדתי עד שהתייצבתי עליה. הוא התמקם על הבננה הימנית. “מחזיקה חזק?”

משכתי בחבל, שיראה. הוא הניד ראש לעבר המפעיל. בבת אחת נזרקנו קדימה. רסיסים של מלח עפו עלי, רוח הסתחררה סביבי, נשפה ים ברֵאותי. צחקתי. צעקתי. חנוך הסתכל עלי, צחק. צעק: “כיף!”

גל התרומם תחתי. צעקתי שוב. צחקתי שוב.

אחר כך חזרנו לסירה, התייצבנו על קרקע.

“כמה נורא אני נראית?” שפשפתי פאה ופנים במגבת שהוא זכר לארוז.

“לא עונה על שאלות כאלה,” הוא חייך. “תגידי את האמת, היה כיף או לא היה כיף?”

“היה כיף,” חייכתי. אמת על שפתי.

“עוד סיבוב?”

“אתה צוחק.”

“עכשו כן,” הוא לא הפסיק לחייך. “בואי נלך לטיילת, נמצא בית קפה כשר. נדבר כמו שני אנשים מהוגנים.”

“חנוך, תודה. זאת יציאת המאה!” בשבילי הוא לקח יום חופש, שכר רכב, טיפס על בננה. הוא לא היה איש של בננות, או של חופש. ולא הפסקתי להתחרט על המחשבה שחשבתי. איך כתבתי בשמו מבחן שהוא אפילו לא התכוון לבדוק. לא הייתי צריכה לייחס כוונות רעות ליציאה הזאת. בעל אוהב הוא בעל אוהב.

בבית, במקלחת, בזמן שקרצפתי מלח ולחלוחית של ים מעורי, חשבתי עליו שוב. אולי קצת מן הקצת כן היה בשבילו. אולי גם הוא שמח כשפחדתי מהגלים, צרחתי מקצף. לא פחדתי משום דבר אחר.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. זה הולך לכיוון של חנוך בעצמו בעל אלים. או שאשתו מוכה…
    אוקי, כותבים פה על כל מה שלא כותבים בעיתונות החרדית, אבל למה רק על זה?

    1. ואוו בדיוק.
      רציתי להגיד את זה גם ולא ידעתי איך להתנסח.
      למה כל סיפור חייב להיות על אלימות במשפחה או נושא נפיץ אחר?
      הסיפור עצמו כתוב מהמם. אבל מעצבן שכל פעם אלו הנושאים עליהם באים לכתוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן