הכל סיפור של פיקסלים – פרק ו’

בחורה צעירה, בווסט לבן ופפיון אדום, עמדה ליד שולחן גבוה. הצביעה על התגים שנפרשו עליו. "קדימה, גברת, זה לא מסובך. יש רק שלוש אופציות. קרבן, נבל או גיבור?"
ממוצע 4 | 4 מדרגים

בלילה חלמתי שאני עומדת בתור ארוך. זנבו של התור היה בגן תשעים ושלוש. ראשו הגיע לאולמי גרייס. ידעתי שאלה אולמי גרייס כי חנה’לה חיתנה שם לפני ארבע שנים. במציאות. וכל הערב נצמדתי לקיר, רחוקה מאורות בוהקים על הרחבה. בהיתי במבחנות צבעוניות, חשבתי מה חנוך היה אומר עליהן. בחלום חנוך היה לפני, חיכה בתור. שאלתי אותו אם גרייס קיבלו הכשר. קולי ירק עוקצנות. במציאות הוא לא אהב את הרעיון שאסתובב במקום כזה. אפילו בלי לדעת על המבחנות, הוא ידע שזה לא מקום בשבילי. רבנו מריבה רצינית ביום שחנה’לה חיתנה. בחלום הוא מחה רסיסים של ארס מעליו, אמר בטון של אחד שיודע: “את לא רואה טוב, תמרוש. זה לא גרייס. זה וגשל”. נשאתי ראש לאותיות שהבהבו באוויר מעל התור, התאמצתי לראות.

“גברת, אולי תתקדמי?”

חזרתי משָׁמַיִם לתור. הייתי בראשו פתאום, וחנוך נעלם. נבלע לפני בתוך האולם. בחורה צעירה, בווסט לבן ופפיון אדום, עמדה ליד שולחן גבוה. הצביעה על התגים שנפרשו עליו. “קדימה, גברת, זה לא מסובך. יש רק שלוש אופציות. קרבן, נבל או גיבור?”

“אני לא מבינה”, התפתלתי מצד לצד. עיני קדחו בגבו של חנוך, התחננו שיחזור. הוא לא הסתובב.

“אין פה מה להבין”, היא אמרה בקוצר רוח, סידרה פפיון. “תיקחי מה שהכי מתאים לך, תיכנסי. את כבר תזהי את האזור שלך”.

בהיתי בתגים. “זוכרת איזה תג בעלי לקח?”

“אני לא יכולה לומר לך”, היא נעצה מבט בתור שנע מאחורי, נהם ברוגז. “אין לי זכות לפגוע בפרטיות שלו”.

“זה בעלי, לא אדם זר”, מחיתי. היא משכה בכתפיה. כף ידה בחשה באוויר, דרשה שאזדרז.

לטשתי אישונים מיואשים בתגים. לא ידעתי מה לקחת. מה הייתי. קרבן, נבל או גיבור? כשקראתי סיפורים של אחרים, צפיתי בהם, זה היה קל כל כך. לזהות מי הרע בסיפור, מי הקרבן, מי יציל אותו. יש זאב, יש כיפה אדומה, יש צייד שתכף ישבור חלון, יתפרץ פנימה, ישלוף את סבתא מתוך הזאב.

כשקראתי סיפורים של אחרים, צפיתי בהם, זה היה קל כל כך. לזהות מי הרע בסיפור, מי הקרבן, מי יציל אותו. יש זאב, יש כיפה אדומה, יש צייד שתכף ישבור חלון, יתפרץ פנימה, ישלוף את סבתא מתוך הזאב.

במציאות, בחלום, באמת לא ידעתי מי אני. ידעתי שאני לא קרבן. או גיבור. שנאתי את המחשבה שאני הזאב. למה יש לך עיניים גדולות כל כך, תמרוש?

“יש בפנים אזור לזוגות מעורבים?” חייכתי, נבוכה, לפפיון. “כמו הספסלים בארבע מאות ושתיים על קו התפר בין עזרת גברים לנשים?”

היא לא הכירה את ארבע מאות ושתיים, לא הבינה מה הקשר בין בית כנסת לאולם, והתור מאחורי התרומם כמו צל מעלי, פער עליה פה גדול. ניסיתי לחשבן באיזה אזור חנוך יהיה. גיבור. או קרבן. משום מקום קפצה מטפחת ורודה לראשי החולם, קיפלה את אצבעותי על תג הקרבן. חטפתי אותו, נכנסתי לאולם, חיפשתי את חנוך. הוא עמד באמצע רחבה תחת אורות בוהקים. רוקן מבחנה מנוזל ירקרק. עוד מבחנה עם בועות ורודות.

“חנוך!” צעקתי.

“תמרוש!” הוא נפנף אלי בהתלהבות, התנדנד, כמעט מעד.

“אתה שיכור?” אישוני כמעט נקרעו בגללו. הוא צחק. “לא, טיפשונת. אמרתי לך שאת לא רואה טוב. זה לא אלכוהול. זה נסיוב עם נוגדנים”.

“מי הרעיל אותך?” הסתכלתי ימינה. שמאלה. צלליות תיזזו על מרצפות בוהקות. אורות הכאיבו לעיני, גדולות ולא רואות.

הוא גיחך, התקרב אלי. נאחז בתג שענדתי לצווארי כמו שרשרת. משך. עורפי השתפשף. גרוני פלט: “איי!” ואחר כך: “זה לא יכול להיות! לקחתי תג של ‘קרבן’. אני יודעת!”

“את לא יודעת כלום”, הוא דמע. שיכור לגמרי. דחף לכיס החליפה תג קרוע. “בואי נלך הביתה. אסור לנו להיות פה. זה לא מקום לחרדים”.

הלכתי אחריו. בין צלליות חיפשתי מטפחת ורודה. ראיתי רק שיניים בוהקות, נסיוב מבעבע.

*

השמש עדיין ישנה כשהתעוררתי, סתורת חלום וצבעים ומציאות. גררתי רגליים לכיור הקטן במסדרון, נטלתי ידיים. התפללתי שחנוך לא יתעורר. או הבנות. הם המשיכו לישון, ולרגע לא הגיוני הייתי אומללה מאד בבדידותי.

הסתגרתי באמבטיה, התזתי מים על פני הרדומות. ניסיתי לשטוף גרייס ותור וחנוך שיכור. בועות ורודות ריצדו תחת עפעפי הסגורים למחצה, נמתחו לחוטים דקיקים. שתי וערב של מטפחת.

השענתי ראש על מראה. היה לה מגע קר, קשוח. משהו שיכולתי לסמוך עליו. באטיות פקחתי עיניים, בהיתי בעורי האפור, העייף. דבוק בעורי האפור, העייף. נמהלו בבואה בחיים, חלום במציאות.

העפתי מבט על כף ידי, נטמעת בזכוכית שלא הברקתי מזמן. לטשתי אישונים באצבעותי. התעכבתי על כל אחת מהן. אגודל. אצבע. אמה. קמיצה. זרת. ראיתי את הכריות, נלחצות אל המראה, מועכות עליה טביעות. נרעדתי. תלשתי יד ממראה, קימצתי אצבעות לאגרוף. מיהרתי לצאת מהאמבטיה.

כשלא הנחתי כף יד על מראה, יכולתי לראות את הסדק בה, עמוק וארוך. ראש מצביע על נורה, זנב נוגע במברשות שיניים. שנאתי את המראה הזאת. ביקשתי מחנוך להחליף אותה. הוא אמר שמראה חדשה היא הוצאה יקרה, ומיותרת. הציע שאזמין מדבקות מעלי אקספרס, לורדים מיוחדים שאפשר לצייר בהם על מראות, משהו שיסתיר. וחשבתי במרי: אחר כך תגיד שאני לא רואה טוב. שתקתי. ידעתי שהוא צודק, ואסור לנו להחליף מראה. כי אלמלא היא, מה יזכיר לנו כמה קרוב הכל להתנפץ, מה יכול לקרות ברגע של ארס?

וחשבתי במרי: אחר כך תגיד שאני לא רואה טוב. שתקתי. ידעתי שהוא צודק, ואסור לנו להחליף מראה. כי אלמלא היא, מה יזכיר לנו כמה קרוב הכל להתנפץ, מה יכול לקרות ברגע של ארס?

ראש ורוד עלה וירד בדמיוני, הנהן. קרבן שהייתי צריכה למצוא.

*

בעבודה, אחרי שקיבלתי מכרמית רשימת משימות, חיפשתי בין אנשי הקשר את המייל של מנהלת משאבי אנוש. הייתה ורד ששלחה מזכרים שונים לגבי ביטוח פנסיוני וטפסים שחובה למלא. הייתה לימור שריכזה בקשות לחופשות, עקבה אחרי ימי מחלה. לא רציתי לכתוב לאף אחת מהן. רציתי לכתוב לביג-וומן מעליהן, מירה. זכרתי, די במעומעם, איך היא נראית. היא הייתה בהשתלמות שהתרחשה בצפון חצי שנה אחרי שהצטרפתי למשרד. גם אני הייתי. טרם ידעתי שהשתלמות פירושה בר בתום יום של הרצאות. בשנים שבאו אחרי השנה הראשונה כבר לא נסעתי. נשארתי במשרד, לצערה של כרמית, לשמחתו של חנוך. אבל בהשתלמות ההיא, בצפון, כן הייתי. כולן היו. גם מירה שהקפידה לא להסיר את משקפי השמש. מזל לחשה שזה כדי להבהיר גבולות, להזהיר שאין לגשת אליה כדי לבקש העלאה. צחקתי. עדיין לא ידעתי כמה קשה להשיג העלאה, כמה קל להזיע בטבת, מול כרמית, ערב ינואר חדש.

באחד המזכרים העתיקים של ורד מצאתי את הכתובת של מירה. בעותק רגיל במקום נסתר. חשבתי על משקפי השמש של מירה, גדולים על אפה. נזכרתי במרפקיה, חזקים על דלפק אפלולי בקצה לובי של מלון בצפון. גופה התקשת לאחור בתנועה נינוחה של ביג-וומן. רק הצל על פניה, דווקא הוא, היה קשה ובלתי מתפשר. הבהיר גבולות.

קיוויתי שוורד לא חטפה על העותק ההוא, הלא נסתר. העתקתי כתובת. הדבקתי בדוא”ל חדש. כתבתי למירה מי אני, הוספתי מספר זהות. שתמצא אותי בקלות בתוכנת השכר אם תחליט לחפש. ביקשתי פרטים של העובדות החרדיות האחרות. קשקשתי משהו על רצון להתאגד, לא להרגיש לבד.

לא כתבתי כלום על מטפחת ורודה. הייתה לי הרגשה שהיא לא תסיר משקפיים כדי להתבונן. שלחתי.

“מה את עושה, לכל הרוחות?” נכנסה כרמית לחדר שלי אחרי שעה, העיפה מסך של שיער שחור מפניה כדי להתבונן בי, לכעוס.

“התאמת בנקים של חולצות”, גמגמתי. לא הבנתי אילו רוחות נשבו בקולה, למה.

“הגיע הזמן”, היא הגיבה בזעף. “לא יכולת להתחיל בזה את הבוקר? היית מוכרחה לשלוח מייל למירה?”

“היא סיפרה לך עליו?” הרגשתי את דמי נוזל מפני, מתקבץ במבחנות מבעבעות. לחיים.

“שלחה לי אותו. ולמנהל האזורי. ביקשה שאברר מה הסיפור. אז מה הסיפור, תמר?” היא גררה כיסא, התיישבה מולי. “מרגישה לבד? אני תמיד יכולה להעביר את העמדה שלך לקבלה, אם תרצי”.

“את יודעת מה הסיפור”, לחשתי. התעלמתי מהאיום. עמדה בקבלה, ליד כל הטלפונים והרעש. עונש שלא התכוונתי לחטוף.

היא קימטה מצח. התמקדה בי. נענעה סנטר אחרי רגע. “לא, לא כתבת למירה בגלל ההיא מהזום”.

בלעתי רוק, השפלתי ראש למקלדת.

היא פרצה בצחוק. “את לא נורמלית. העיקר, מירה כבר נכנסה לסרטים שפנית להסתדרות, שאת בדרך להקים ועד עובדים מתחת לאף שלה”.

“מה פתאום!” נרתעתי. לא היו לי שום תוכניות לתלות תג ‘גיבור’ על צווארי, להילחם על זכויות. “אני בסך הכל מחפשת דרך להגיע אליה”.

“עזבי אותה”, ביקשה כרמית. “אני מתחננת לפנייך, תמר. עזבי את מי שזו לא תהיה, תתרכזי בעבודה. אה, ותעשי לי טובה, תשלחי מייל למירה שהתבלבלת”.

“עזבי אותה”, ביקשה כרמית. “אני מתחננת לפנייך, תמר. עזבי את מי שזו לא תהיה, תתרכזי בעבודה. אה, ותעשי לי טובה, תשלחי מייל למירה שהתבלבלת”.

“לא התבלבלתי”. שוב בלעתי רוק. הרגשתי אותו צורב בגרוני, רעל שבלעתי בטעות. “מבטיחה שיהיה לי קל יותר להתרכז בעבודה אחרי שאמצא אותה. אני מצטערת שמירה בסרטים, ואת. והמנהל האזורי. אבל אם הפחד מהתאגדות יגרום למירה לשלוח לי את הפרטים של העובדות החרדיות האחרות, שתפחד. אין לי ברירה”.

הקשבתי לקולי, כאילו מהצד. הבעיתה אותי נימת הנבל שדבקה בו. הפחד שהנפתי מעל משקפי שמש. כלי הנשק האולטימטיבי של הרשעים.

כרמית צמצמה עלי מבט. נעצתי אישונים בציפורני. קצת ורודות-הרבה לבנות. אני לא נבל, אמרתי לעצמי בתקיפות. אני לא מושלמת, אבל אני לא מרשעת. לא דאגתי לעצמי, וכלל יסוד של נבלים: הם תמיד דואגים לעצמם. אני גם לא קרבן, מתכרבלת בבטנו של הזאב, מחכה שהצייד יבוא. לא רציתי להיות אף אחד, אבל אם אלה היו האפשרויות, העדפתי להיות הגיבור.

זוכרת איך הצייד נכנס לבקתה של סבתא? רציתי לשאול את כרמית. לא העזתי. כעס נדף ממנה, חריף ובריח של עונש. הוא התפרץ מהחלון, שבר זכוכית. ככה לפחות אני זוכרת את הסיפור. לפעמים אין ברירה אלא לבלוע ארס. הוא הנסיוב.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן