הכל סיפור של פיקסלים – פרק ח’

חיכיתי. שבוע חיכיתי. שמשהו יקרה. שמישהי תבוא. תאמר: “תודה, תמר. הצלת את חיי”.

כלום לא קרה. אף אחת לא באה. ניסיתי לגשש אצל כרמית אם היו תגובות למייל של מירה. היא הענישה אותי בספירת הקופות הקטנות של פרנוביץ.

צמצמתי עיניים על קבלות כמעט מחוקות לחלוטין של מוניות. קיבצתי בפינה אחרת של השולחן חשבוניות מלוכלכות מבתי קפה. מילאתי קובץ אקסל עם הנאות העולם הזה של פרנוביץ, חשבתי על מטפחת ורודה. ידעתי מיד שהיא לא תיצור קשר עם מירה. שום אשה הגיונית לא תעדכן את המקום שבו היא עובדת שהיא סובלת בבית. זה טיפשי. כולנו באות לעבודה בתקווה שנזכה להערכה, לתגמול הוגן על חריצות, על כישרון. רחמים הם לא מוצר שמתחשק לנו לפגוש בפינת הקפה. גם לא בוז.

המחשבה האחרונה הפתיעה אותי לחלוטין. צבטה את קרבי. ניסיתי לומר לעצמי שזה לא יקרה, מה פתאום?! המנגנון האנושי מגיב ברחמים על סבל, מה הקשר בוז? עצמי ביקשה שלא אשקר. בטח, רחמים הם התגובה הראשונית. אדישות מקבלת את המקום השני. אבל גם לבוז יש מקום. לא תמיד, לא בכל מקרה, לא אצל כולם. אבל גם הוא קיים. משהו מן המשהו של ההתנשאות, של המחשבה: ‘לי זה לא היה קורה’. וגם: ‘מה הפלא שזה קרה דווקא לה?’

הלא תמיד יש סיבות. או תירוצים, לפחות. האנושות מומחית במציאת רציונל, בשזירת שרשראות: קרה ב’ כי קודם קרה א’.

ואם משהו קרה, אם למישהי קרה, מישהו יבוז לה. לא תמיד, לא כולם. אבל מישהו יגיד: ‘זה היה צפוי’. מישהו יחשוב: ‘איך מתאים לה ליפול בפח הזה’. מישהו ירגיש: ‘זה הגיע לה’.

ואם משהו קרה, אם למישהי קרה, מישהו יבוז לה. לא תמיד, לא כולם. אבל מישהו יגיד: ‘זה היה צפוי’. מישהו יחשוב: ‘איך מתאים לה ליפול בפח הזה’. מישהו ירגיש: ‘זה הגיע לה’.

השארתי על המקלדת את המוחיטו של פרנוביץ. הלכתי לחדר הסמוך, המשרד של מזל וחנה’לה. “מזל, איך קוראים לראש צוות באשקלון?”

“לימור”, נעצה בי חנה’לה עיניים חשדניות. “למה את שואלת?”

בהשתלמות ההיא, בצפון, פגשתי בפעם הראשונה עוד עובדות חרדיות של החברה. רובן לא היו, הבינו לפני שזה לא מקום בשבילן. אבל היו שלוש מחיפה שדיברו אתי על בני ברק, שאלו אם אני מכירה את כהן מרבי עקיבא, ומה בעלי עושה. לא דיברנו הרבה. הן היו קליקה סגורה, והתביישתי לכפות עליהן אותי בשם הלויאליות המגזרית. והיה גם הצוות ‘שלי’. לא רציתי לנטוש את מזל, את כרמית. לא רציתי שהן תחשובנה שאני ילדה קטנה, רצה לחרדיות האחרות ברדיוס הקרוב, נדבקת אליהן. ישבתי ליד מזל, הקשבתי לכרמית, עקבתי אחרי הקבוצה מאשקלון. חרדית אחת בשולחן. כמוני. היא נראתה נינוחה, החרדית ההיא. כל כך לא כמוני. התבדחה עם האחרות, הניפה בתנועה קלילה את הפאה מפניה. היתה אחרת.

היא הקסימה אותי. וכשמזל התחבקה עם ראש הצוות באשקלון, כמעט ביקשתי שתשאל בשבילי איך קוראים להיא, המקסימה. לא שאלתי. קיוויתי שהיא תיגש אלי, כמו הקליקה מחיפה. אבל היא רק הנהנה כשהבחינה בי, עברה הלאה. אולי כמוני, פחדה לשים פוקוס על העובדה שהיא חרדית. אולי לא כמוני, היא לא נזקקה לתמיכה, למישהי כמוה שתדבר אתה, תגרום לה להרגיש זרה פחות.

“התחבקת אתה”, אמרתי עכשיו למזל. לחנה’לה.

“אנחנו חברות ילדות”, חייכה מזל. “מה נזכרת בה פתאום?”

“פעם היתה בצוות שלה איזו חרדית, אולי היא עדיין עובדת”. מילים הסתבכו על לשוני, נסעו אחורה, קדימה. נתקעו. “אני צריכה ליצור אתה קשר, אבל אין לי אפילו מושג איך קוראים לה. מסכימה לכתוב ללימור? לשאול עליה? לבקש פרטים בשבילי?”

“תלוי”, היא כבר שלחה אצבעות לנייד, פתחה את הוואטסאפ. “תישארי אתי ברביעי הזה או שתברחי לי שוב?”

“אני אשאר. מבטיחה”. חנוך יסלח לי. הוא תמיד סולח.

לימור כתבה שהעובדת היא רינה. צירפה מייל. כתבתי לרינה. הרגשתי קצת נבוכה, הרבה בני ברקית, כשניסיתי לברר אם ראתה בזום מטפחת ורודה.

‘למי אין מטפחת ורודה?’ שלחה רינה שלושה סמיילים. ‘אבל רק כדי להסיר מעלי חשד, חבשתי פאה’.

שאלתי אם רפרפה בין המשבצות, אם ראתה חרדיות נוספות. לא, היא לא רפרפה, לא ראתה. היתה מרוכזת בהשתלמות. אישה למופת.

התקשרתי לסניף של חיפה. העמדתי פנים שאני לקוחה פוטנציאלית, הסברתי שאני חרדית. שאעדיף לעבוד עם חרדיות אם נסגור דיל. המזכירה של חיפה שמחה לספר שיש בצוות שלוש חרדיות. הצהירה שכל אחד ואחת מעובדי המשרד מחויבים למקצוענות ללא פשרות בלי קשר למגזר. סיכמנו שנהיה בקשר.

למחרת יצאתי מוקדם מהמשרד. אמרתי לכרמית שהראש מתפוצץ לי, היא אמרה שלא אשכח לשלוח סיק. נסעתי לסבידור, עליתי על רכבת לחיפה. כל הדרך הלם לבי, מבוהל. לא האמנתי שאני עושה את זה. נוסעת לחיפה, באמצע יום עבודה. נזכרתי בפעם ההיא שהתגנבתי לגינה עם שתי חברות נוספות. וכמה פחדתי. הייתי בטוחה שהמנהלת תזרוק אותי מבית הספר, שאבא ואמא יחרימו לי את אוסף המכתביות. עלינו על הקרוסלה, הסתובבנו במהירות. באמצע קפצתי מהקרוסלה, התגלגלתי על החול, התחלתי להקיא. ככה פחדתי.

בצהריים, כשחנוך התקשר, הרגשתי את מה שהרגשתי אז. שתכף אכרע תחת הפחד. זיעה בקעה מכל נקבובית במצחי, והיתה לי בחילה נוראית.

הוא שאל מה קורה. אמרתי שלא קורה כלום. סתם יום. דיברנו על הילדות, על מכונת הכביסה שלא סוחטת. עמדתי בתוך תא בשירותים של מרכזית המפרץ. אפילו לא יכולתי להתפלל שהוא לא ישמע שום צליל חשוד, לא יזהה שאני לא במשרד.

הוא לא שמע. לא זיהה. נשמתי נשימה עמוקה, פרצתי החוצה. עליתי על אוטובוס, נסעתי לסניף של חיפה.

הקליקה החרדית של חיפה נדהמה כשנכנסתי למשרד שלהן. הן שאלו מה אני עושה בחיפה, מה אני עושה אצלן. מכרתי להן מעשייה על רופא עור שגר בדניה, אחד מסוגו. אמרתי שתמיד מסקרנת אותי השאלה איך נראים הסניפים האחרים, מה שונה, מה דומה. הייתי כנה כשהודיתי שאני מקנאה. הן שלוש. אני אחת. לא אמרתי שאם היו עוד שתיים במשרד, רק עוד שתיים כמוני, לבטח לא הייתי יושבת ליד מזל בכל רביעי, לוטשת אישונים במסך. התביישתי. הן ישבו בגב זקוף מולי, ולא הצלחתי לדמיין אותן רעות. בשום מקום. בשום מצב. בשום בדידות.

שאלתי אותן על מטפחת ורודה. הן ניסו להיזכר. לא צצה להן בראש דמות מיוחדת. שאלו למה אני שואלת. מכרתי להן מעשייה נוספת על תמונה שראיתי ברקע, אמנות שאני רוצה לקנות. אולי.

שאלתי אותן על מטפחת ורודה. הן ניסו להיזכר. לא צצה להן בראש דמות מיוחדת. שאלו למה אני שואלת. מכרתי להן מעשייה נוספת על תמונה שראיתי ברקע, אמנות שאני רוצה לקנות. אולי.

בדרך הביתה ישבתי בכיוון ההפוך, שילבתי ידיים, השענתי ראש על חלון. בכיתי. כל השקרים ששיקרתי שרטו את לשוני, שיחקו במעי. הרגשתי רעה. הייתי רעה. ואפילו לא מצאתי אותה. הייתי גם רעה, גם לוזרית. יותר מדי בשביל אישה אחת.

אחרי יומיים נסעתי לסניף ביהוד. לא מצאתי בו אף חרדית. מישהי בבנדנה ובצמה ארוכה שאלה איך אפשר לעזור. דיברנו קצת. גם היא לא זכרה מטפחת ורודה. נתנה לי את השם של חברה שלה. יצרנית של כיסויי ראש מדהימים.

כרמית התקשרה בערב. גיהצתי את החולצות של חנוך כשהיא התקשרה, שאלה אם הייתי ביהוד היום. בלעתי רוק, אמרתי “כן”. חנוך היטה ראש, שאל בעיניו: מי זה?

הסתובבתי.

“ולפני יומיים היית בחיפה?”

עוד פעם אמרתי כן. פצפון. חנוך קם, עקף אותי, נעמד מולי. שאל שוב: מי זה?

שפתי התוו: כרמית. חייכו חיוך מאולץ בזמן שטוו שקר נוסף: סתם משהו בענייני עבודה.

הוא עיקם אף, יצא.

“היית בחיפה ביום שאמרת לי שמתפוצץ לך הראש ואת מוכרחה לצאת?” וידאה כרמית.

שתקתי.

היא נאנחה. “אני רוצה שתצאי לחל”ת, תמר. שבוע-שבועיים, כמה זמן שתצטרכי עד שתתאוששי”.

הצמדתי כף יד רוטטת לקרש הגיהוץ. הוא חרק, צנח מטה. “אני מאוששת. אני לא צריכה חל”ת”.

“את מפריעה לצוותות שלנו באמצע עבודה, את משקרת אותי, את לא מרוכזת. אני חושבת שאת צריכה”.

“בבקשה, כרמית”. קולי נסדק, לבי התפרע. “אני אפסיק עם השטויות, אני מבטיחה”. חשבתי על חנוך, ואיך אספר לו שאני בחל”ת כי אני מפריעה, כי אני משקרת, כי אני לא. הוא יעזוב אותי. ניסיתי לברוח מהמחשבה הזאת, אבל היא תקעה במוחי טפרים, גררה אותי אחריה. הוא יעזוב אותי, הוא יקח את הילדות אתו. אני אאבד הכל.

“ולא תדברי יותר על ההיא מהזום?” ביררה כרמית. “ולא תחפשי אותה?”

“אני לא אדבר עליה יותר, ולא אחפש”, לחשתי כניעה מוחלטת לפומית. “אני מבטיחה”.

“בסדר, אני מאמינה לך”, היא נאנחה עוד פעם. “ניפגש מחר”.

חנוך יצא מהמטבח, שאל למה אני חיוורת.

“סוף יום”, התכופפתי לקרש הגיהוץ. “מותר לי”.

“אני אגהץ”, הוא הדף אותי בעדינות לעבר הספה. “את תשבי, תספרי לי בינתיים סיפורים מצחיקים על הבנות. הן בטח עשו משהו שאפשר לצחוק עליו”.

התיישבתי. קיוויתי שהוא לא רואה את ברכי הרועדות. לא יודע כמה הייתי קרובה להרוס אותנו. הכרחתי את עצמי לשחזר את אחרי הצהריים עם הבנות, למצוא בהם צחוק.

התיישבתי. קיוויתי שהוא לא רואה את ברכי הרועדות. לא יודע כמה הייתי קרובה להרוס אותנו. הכרחתי את עצמי לשחזר את אחרי הצהריים עם הבנות, למצוא בהם צחוק.

“ניסיתי לקפל אתן כביסה, והן גנבו לי את הגרביונים. לבשו על השיער. הודיעו שיש להן ‘זנבים’ על הראש”.

הוא צחק. “בבקשה, תגידי שצילמת”.

“לא צילמתי. סליחה. הייתי עסוקה בהגנה על שארית הכביסה הנקייה”.

הוא צחק שוב. תלה חולצה על קולב. כפתר. התבוננתי בה, מגוהצת להפליא. כל קפל היה מדויק, קפדני. מושלם.

“על מה את מסתכלת?”

“על החולצה. אתה מגהץ פי אלף יותר טוב ממני”. ואם תעזוב, תסתדר נהדר. אני אקרוס. אסור לך.

הוא כיבה מגהץ. התיישב לידי. “אוי, תמרוש”.

מצמצתי.

“אני אוהב אותך”, הוא הביט לתוך עיני. ראה הכל. “גם כשאת עושה שטויות בעבודה. לא תעשי אותן יותר, נכון?”

לחשתי. “נכון”.

הוא חייך. קם.