הייתי אמא מושלמת.
שיחקתי עם הבנות. קראתי להן סיפורים. הקשבתי בסבלנות לכל הסיפורים שהביאו מהגן, גם לאלה שלא ממש הבנתי. הכנתי ארוחות ערב שגרמו להן לצהול. ובזמן שאכלו, לא הדלקתי טייפ. סיפרתי בעצמי סיפורים נוספים, הקשבתי עוד. אחר כך קילחתי. ולא כעסתי על הקצף שגלש משפת האמבטיה, ולא אמרתי כלום על השעה המתאחרת. כשהשכבתי אותן לישון, התמסרתי כליל למשימה. שרתי להן שירים, אמרתי ‘שמע ישראל’ בכוונה גדולה, חיכיתי שתהדהדנה מילים קדושות אחרי. נשענתי על משקוף, צפיתי בהן שוקעות בתוך חלום. הטלפון צלצל. לא עניתי. לא פתחתי מחשב. לא שאלתי שום ספר מהספרייה. הייתי אמא. מושלמת.
הייתי אישה מושלמת.
הכנתי לחנוך ארוחות בוקר, צהריים וערב מושקעות. גיהצתי בקפדנות את כל החולצות שלו, כמעט כמוהו. דאגתי שהבית יהיה מסודר. ונקי. לא שכחתי את המסילות של החלון, ואת הקו הדקיק, האפור, מעל הפאנלים. רוקנתי את סלסלות הכביסה, מילאתי את הארונות במטבח. נסעתי לעירייה, טיפלתי בהנחה של הארנונה. דיברתי עם אמא שלו. ארבעים ושבע דקות. זכרתי לשים בקבוק מים קרים במקפיא. התפללתי ערבית, שחנוך ישמח. קרעתי לסמרטוטים חולצה ששנא. כשהוא ביקש ממני לעשות משהו, עשיתי. מיד. לא התווכחתי. לא דחיתי. לא דיברתי על העבודה. לא דיברתי בכלל. היה לי בית לדאוג לו, מציאות לתקן. והצלחתי. הייתי אישה. מושלמת.
הייתי עובדת מושלמת.
הגעתי בזמן, יצאתי אחרי הזמן. עניתי לכל הלקוחות ברגע ששלחו מייל. סימנתי וי על כל המשימות שכרמית סיפקה לי. עזרתי לצוות לסמן וי על המשימות שלהן. תייקתי ערמה בת שלושה חודשים. גרסתי ניירת בת שנה. ביצעתי התאמות. עשיתי גבייה. איפסתי יתרות. התעלמתי מהעובדה שזה התפקיד של המזכירה. לא ביקרתי בפינת הקפה אפילו פעם אחת. שתיתי רק מים. מבקבוק שמילאתי בבית. מזל ניסתה לדבר אתי על אלה שעלו לגמר. הדפתי אותה. היא נעלבה. התנצלתי. הבטחתי לספור קופות במקומה. קיימתי. לא נכנסתי לאתרי חדשות, לא בדקתי כותרות. שלחתי לכרמית הערות על מאזן הבוחן של ‘חולצות’. היא שלחה לייק, אגרוף זקור. כתבה: ‘מה עכשיו?’ כתבתי: ‘מה שתרצי. את הבוסית’. הייתי עובדת. מושלמת.
שכבתי ערה, בהיתי בתקרה, כתבתי עליה רשימות דמיוניות של כל הדברים שאני מוכרחה לעשות מחר. עכשיו. ברגע זה. חנוך ישן, שליו. פזלתי אליו, הצטמצמתי יותר. פחדתי שאעיר אותו בנשימותי הקולניות מדי.
הייתי מפורקת. מתחת לכל הגלימות שלבשתי, אמא, אישה ועובדת, הייתי פיסות-פיסות של נפש. חלקים שהדבקתי בכוח זה לזה, התפללתי שלא יתפרדו פתאום. שלא אתפזר בעולם כשהכל יתפורר. התישה אותי התחזוקה האינסופית של חלקי. חסר לי אוויר. וגם בלילות, כשהצלחתי להגיע למיטה, לא הצלחתי לישון. שכבתי ערה, בהיתי בתקרה, כתבתי עליה רשימות דמיוניות של כל הדברים שאני מוכרחה לעשות מחר. עכשיו. ברגע זה. חנוך ישן, שליו. פזלתי אליו, הצטמצמתי יותר. פחדתי שאעיר אותו בנשימותי הקולניות מדי. פחדתי שלא אתאפק, אחנוק אותו. כל כך רגוע הוא היה. איש צדיק שלי. ורק אני נטרפתי. אין מנוחה לרשעים.
*
“מה את עושה?” נכנסה כרמית למשרד שלי, שבועיים אחרי שאיימה עלי בחל”ת.
“מסדרת את התמחיר של פרנוביץ. יצרתי כותרות משנה לפעילות החוץ שלהם. רוצה לראות?”
“כן, מחר”. צרור מפתחות הסתחרר על אצבעה האמצעית. “תתארגני, אנחנו נוסעות”.
“לאן?”
“אני אספר לך הכל בדרך. אל תחתמי נוכחות. יום העבודה שלך ממשיך”, היא צעדה במסדרון. אישה בשיער שחור, מבריק. בוסית מושלמת שלי.
סגרתי מחשב, כיתפתי תיק, רצתי אחריה. לחניה. לניסן שנחה ב’מקום שמור – הנהלה’. כחולה. לטשתי בה אישונים. אף פעם לא נסעתי ברכב של כרמית. היא פתחה את הדלת ליד ההגה, שאלה: “מה הסיפור? זאת פעם ראשונה שאת רואה אוטו? תיכנסי!”
נכנסתי. כלב שחור, קטיפתי, ישב מעל הצג הגדול, נענע ראש. שני עצים ריחניים השתלשלו מהמראה. חבילת מסטיקים הייתה בתא בינינו. בוסטר בספסל האחורי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהיא אמא.
לא שאלתי על הילד או הילדה שישבו בבוסטר. עובדות מושלמות יודעות איפה עובר הגבול בין עבודה לבית. נשים מושלמות זוכרות את ז’בוטינסקי, הכביש בין בני ברק לרמת גן. ובלאו הכי, אימהות מושלמות אינן קיימות.
“שמעת על ‘פרקרס’?” הצמידה כרמית עקב לדוושה.
נענעתי ראש.
“זאת חברת הייטק ישראלית שקרסה לפני חודשיים”, היא סידרה את התריסים של המזגן. “אם קר לך, תגידי. בית משפט מינה כונס נכסים, והוא שכר את החברה שלנו לעשות סדר בניירת. אם אני משערכת נכון את העבודה, זה פרויקט של שנה-שנתיים לפחות. הביג בוס החליט שהסניף שלנו אחראי. ואני רוצה אותך ואת מזל על התיק”.
“אנחנו נוסעות למשרדים של החברה?” בהיתי בכביש, מתעקל בין שדות ירוקים.
“כן, יש לי ארגזים מקופלים בבגאז’. נאסוף כל קלסר, כל ניירת שנמצא. אחר כך במשרד נמיין, נראה מה חשוב, מה צריך לעבור לכונס, מה יכול ללכת למגרסה”.
הנדתי ראש.
היא לכסנה אלי חיוך, לחצה על הצג. “אם מפריעים לך השירים האלה, תגידי. אני אולד פאשן במוזיקה”.
השענתי ראש על הזגוגית, הקשבתי לזמרים שלא הכרתי. שתי גלימות התגוששו בי. הגלימה של אישה מושלמת רצתה להסתער על הצג, לדרוש מכרמית לכבות. הגלימה של עובדת מושלמת חסמה את פיה, אסרה עליה להסתער. נשמתי נשימה עמוקה. נשאתי תפילה אילמת שלא אתפרק. לא עכשיו. עוד קצת דבק, ריבונו של עולם. אני אהיה מושלמת יותר. אני מבטיחה.
המשרדים של ‘פרקרס’ היו חשוכים. למרות הווילונות שכרמית הסיטה. אור קלוש חלחל פנימה, זרה אבק על שולחנות נטושים, עמדות ריקות.
עברתי ביניהן, אספתי ניירת. שמתי בארגזים שכרמית הוציאה מהבגאז’.
“ראית את המטבח?” קראה לי כרמית לראות. מטבח ענק. עשר מכונות אספרסו. עשרים מיקרוגלים. שני טאבונים חשמליים. “לפיצה”, היא קלטה את עיני הלא קולטות. בחדר הסמוך היה מכון כושר. פופים נזרקו במסדרונות. ראיתי שולחן סנוקר. כרמית הצביעה על שולחן כדורגל.
והכל היה מאובק, ומת, והפיל עלי עצב גדול. כאילו הייתי ‘פרקרס’, מלא פוטנציאל להיות המקום המושלם. ריק לחלוטין.
והכל היה מאובק, ומת, והפיל עלי עצב גדול. כאילו הייתי ‘פרקרס’, מלא פוטנציאל להיות המקום המושלם. ריק לחלוטין.
“מה קורה, תמר?”
הסתובבתי לכרמית שנשענה על קיר, שילבה ידיים, בחנה אותי. “שום דבר מיוחד. למה את שואלת?”
“את מדאיגה אותי”.
מצמצתי. “חשבתי שאני בסדר. ממש השתדלתי להיות -“
היא קטעה אותי. “את בסדר גמור. זה מה שמדאיג אותי. אני לא רגילה שאת מתפקדת למופת”.
נרתעתי מהסרקזם בקולה. משערה הכהה. מסך שחור, יורד על פניה. היא התקרבה אלי. רק כשעמדה מולי, יכולתי לראות את עיניה, בורקות. היא באמת דאגה. בלעתי רוק. התרחקתי עוד קצת. שלא תראה פיסות, שלא תשמע פירורים שגרסה המציאות. “אני בסדר. לקחתי ברצינות את מה שאמרת לי אז בטלפון. את צריכה לשמוח שאני חוזרת בתשובה”.
היא סקרה אותי. אולי חיפשה את השרץ שאתו טבלתי. לא ידעה שבלעתי אותו. “בואי נגמור פה. נמאס לי מכל האבק שנדבק לשיער שלי”.
בדרך חזרה למשרד, אחרי שהעמסנו ארגזים על הבגאז’ של כרמית, עצמתי עיניים. הקשבתי לניסן של כרמית שר על אישה הולכת בשוק.
“קחי לך תפוחים ותמרים, המתיקי את יומך”, זמזמה כרמית. “הוא לא שווה את הכאב שמתרוצץ אצלך בלב”.
הסטתי מבט לכביש. דמעות התגבשו על ריסי. היא הנמיכה את המוזיקה, אמרה: “יכולתי לשלוח את הצוות התפעולי לאסוף את הניירת, אבל רציתי הזדמנות לדבר איתך”.
שפתי רעדו. לא אמרתי כלום.
ערמת דפים צנחה על ברכי. עזבתי את הכביש, הבטתי בה. שמות. כתובות. טלפונים. מספרי זהות.
“רשימת העובדים של החברה”, תופפה כרמית על ההגה. “אל תשאלי איך השגתי לך אותה, ואם תספרי שהשגתי לך אותה, אכחיש”.
דפדפתי בין השמות. מצאתי אותי. תמר. והנה הכתובת שלי ושל חנוך, בית בנינו בבני ברק, מספרי זהות שרשמנו זה בספח של זה.
“אין לי מושג איך את הולכת למצוא אותה. גם אם תעשי סינון לפי כתובת, לפי שם פרטי, תגיעי לכל העובדות החרדיות של החברה – מה אז? תתקשרי אליהן אחת-אחת? תשאלי אותן אם מישהו החטיף להן בלילה של הזום?”
“אני לא יודעת”, לחשתי. על הזגוגית הקדמית של הניסן ראיתי פתאום אצבעות. חמש. אגודל. אצבע. אמה. קמיצה. זרת. מועכות טביעות על החלון. צל מאחוריהן. “אבל זה משהו שאני חייבת לעשות. אני מוכרחה למצוא אותה. תודה שהבנת, כרמית”.
“אין על מה”, היא אמרה בטון ענייני. “כמו שסיכמנו, לא עשיתי כלום”.
המשכנו לנסוע. היא שרה דואט עם הניסן. אני עברתי על הרשימה. כשהגענו לחניה, ‘מקום שמור – הנהלה’, כרמית התקשרה למזכירות, ביקשה שהצוות התפעולי ירוקן לה את הבגאז’.
“אני סומכת עלייך”, היא שלפה נייד ממטען. פתחה דלת. “סומכת עלייך שתדעי איך לחפש, איפה למצוא. לא רוצה לדעת מה את עושה בזמנך החופשי. תצטרכי להסתדר לבד. אבל קבלי טיפ ששמעתי פעם מאשת מקצוע: אי אפשר לשאול אישה מוכה אם היא אישה מוכה. זה עוד בום לפרצוף. קבלי גם שאלה לחשוב עליה בלילה”.
חיבקתי תיק, הקשבתי.
“מה יקרה אחרי שתמצאי אותה?” היא טרקה דלת. “תעדכני אותה שהיא סובלת, תמשיכי הלאה?”
