מעשה במשפחה

משרבו הימים, גדלה והתעצמה משפחתו של יעקב, וילדיו היו רואים כיצד בני דודיהם מביאים את חבריהם אל מרכז האחוזה כדבר שבשגרה בעוד הם סגורים בחדריהם. החלו אומרים לעצמם, הלא אחוזה זו היא ירושה מאבותינו ואנו היחידים שעושים באמת נחת רוח לזקנינו. מדוע אפוא ניתן לאחים הסוררים להביא את החברה הרעה שלהם אל הבית שלנו בעוד אנו מסתגרים בחדרנו?
ממוצע 2.5 | 11 מדרגים

מעשה במשפחה, שנפטרו ההורים בדמי ימיהם ל”ע והותירו שבעה יתומים ומהם רכים בשנים. ההורים ז”ל היו יראים ושלמים, עובדי ה’ באמת ובתמים, ענוותנים וצנועים. ברם, בטרדת הזמן ובדוחק הגלות, התקיימו בדוחק ובצמצום רב, ובלכתם לא הותירו לבניהם כל מלבד שדה בור רחב הרחק מהעיר, ובו בקתה מטה ליפול וארון ספרים גדול. 

עם הסתלקות ההורים לבית עולמם, קמו האחים מאבלם ובעל כורחם החלו נטרדים בעסקי פרנסתם. לדאבון לב, כיוון שגדלו ביתמות ובדלות, לא החזיקו האחים בדרכי הורים ונהו אחרי בני גילם, כשהם רודפים אחר הנוצץ והארעי וזונחים מוסר אביהם ותורת אמם. ורק שני האחים הקטנים, יעקב ועקיבא, נותרו נאמנים לדרך ההורים. יעקב, הגדול שביניהם, היה מוכיח בשפה רפה את אחיו הגדולים על מורת הרוח שהם גורמים להוריהם נ”ע, ואילו עקיבא, שהיה רך בשנים עם פטירת ההורים וגדל על ברכי הגדולים, לא מלאו לבו להוכיח את אחיו הגדולים, והיה מהלך עמם ומשתרך אחר עסקיהם וענייניהם. 

עשו האחים הגדולים חיל בעסקיהם והלכו הלוך וגדול, עיבדו את נחלת אבותיהם ואט אט הפכוה משדה בור לאחוזה מפוארת. הם אף שיפצו את הבקתה הדלה של ילדותם ועשו ממנה בית נעים ורחב ידיים. ובכל אותו הזמן, יעקב, הבן הקטן והנרגן שהמשיך לשמור על מנהגי הוריהם לא הושיט יד. הוא נותר סגור בחדרו בזעף, טרוד בספרים שהותיר לו אביו ירושה. כל אימת שבא אליו אחד האחים בתלונה על שאינו נותן יד לטיפוח נחלת אבותיו, היה עונה במרירות כבושה שאין בו די כוח לסבול את הוללתם ופריצותם, את התרבות הקלוקלת של חבריהם ואת המסיבות הרעשניות שהם עורכים בסלון הבית בימי חג ומועד. עקיבא נותר נאמן לדרכו של יעקב והיה מבקר אותו בחדרו, אך לא נמנע מלתת יד לאחיו במלאכת הבית, אלא שהיה נסוג בביישנות לחדרו בשעה שהיו הם מביאים את נערותיהם.

והיו האחים מקנטרים את יעקב, ואומרים לו: תתבייש לך, אתה אוכל ושותה משלנו, חי בבית היפה שאנו בנינו, נהנה מהגינות הנאות שטיפחנו, חוסה בביטחון בצל החומות הגבוהות שאנו מגנים עליהן, ואינך נוקף אצבע לתת את חלקך.

והיו האחים מקנטרים את יעקב, ואומרים לו: תתבייש לך, אתה אוכל ושותה משלנו, חי בבית היפה שאנו בנינו, נהנה מהגינות הנאות שטיפחנו, חוסה בביטחון בצל החומות הגבוהות שאנו מגנים עליהן, ואינך נוקף אצבע לתת את חלקך. ויעקב היה מזעיף כנגדם וממלמל: אם ההורים היו רואים… כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה… שה’ ירחם עלינו… וחוזר וכובש פניו בספרים הישנים של אביו.

עם חלוף השנים, כל אחד מהאחים נשא אשה והוליד ילדים, ושדה הבור המוזנח שירשו מאביהם הפך לשכונה קטנה. במשך תקופה ארוכה המשיך יעקב להסתגר עם ואשתו וילדיו בחדר הישן של נערותו, אך אם התרחבות המשפחה צר היה להם המקום. ליעקב לא היו האמצעים של אחיו הגדולים, שהרחיבו חלקם לדירה נאה ומסודרת, אך ילדיו הקטנים החלו קובלים על הצפיפות. מה עשה? כיוון שזנחו אחיו הגדולים אחד מהחדרים, עמד הוא ושיכן שם אחד מילדיו. וכך לאט לאט הרחיב גם הוא את חלקו. 

בתחילה לא נתנו על כך האחים את דעתם. האחוזה היתה גדולה דיה, וכיוון שיעקב לא נכנס אלא אל אותם פינות וחדרים שהם עזבו זה מכבר, הניחו לו בכך. עם הזמן גדלו ילדיהם והחלו אומרים: משלנו עשה יעקב את החיל הזה! אמנם הוא חי בצמצום ובדוחק, ואשתו ובנותיו מנקות ומבשלות בטירותינו בשכר זעום, אך אנו בנינו אחוזה זו ואנו מטפחים ומתחזקים אותה והוא אינו נוקף אצבע אלא ממשיך להסתגר בחדרו עם ספריו הישנים. איזו חוצפה! אך ילדיו של יעקב לא שתו לב לזאת. והיו חוזרים על דברי אביהם ואומרים: אם ההורים היו רואים! כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה! אך שלא כאביהם, שהיה כובש פניו ומטיח באחיו במרירות ובזעף, היו הם מעזים פניהם כנגד בני דודיהם בחציפות של בני נעורים. 

משרבו הימים, גדלה והתעצמה משפחתו של יעקב, וילדיו היו רואים כיצד בני דודיהם מביאים את חבריהם אל מרכז האחוזה כדבר שבשגרה בעוד הם סגורים בחדריהם. החלו אומרים לעצמם, הלא אחוזה זו היא ירושה מאבותינו ואנו היחידים שעושים באמת נחת רוח לזקנינו. מדוע אפוא ניתן לאחים הסוררים להביא את החברה הרעה שלהם אל הבית שלנו בעוד אנו מסתגרים בחדרנו? ויום אחד קמו בני יעקב (אחרי שחסכו מעט מהשכר הזעום על עבודות הניקיון והכביסה של נשותיהם בבתי האחים כנ”ל) והזמינו כמה מחבריהם לחגוג “סיום מסכת” בסלון הגדול של הבית הישן, ערש ילדותם של האחים. הילדים הקטנים שרו בקולות גבוהים את השירים הישנים של ההורים וכמה מהבוגרים יותר אמרו דברי תורה ומוסר, כמנהגם. והאחים הגדולים, שכבר לא היו צעירים כל כך, הביטו בכך בתדהמה מחלונות ביתם ואמרו לעצמם, יעקב? באמת?! מה זה כל הדבר הזה? כיצד הפך הילד הקטן והמריר לשבט קטן?  ומאיפה הגיעו לכאן כל הנערים החצופים הללו, שלא מכירים אותנו ושאיננו מכירים אותם? ומה פתאום הם עושים מסיבה בסלון? מי שמע על כך? יעקב אמור להיות סגור בחדר שלו עם הספרים שלו… הוא רוצה לעשות מסיבות – אבל מי בנה את הבית הזה? מי שיפץ אותו? מי ידאג לנקות אחרי כל הילדים הללו? לשאוב את השטיחים? לפנות את האשפה? אנחנו מנהלים כאן את כל העניינים, משפצים ומטפחים, והוא עושה מסיבות!

החלו האחים אומרים לעצמם, חייבים לשים לכך סוף. אם יעקב רוצה לחיות כאן, בבית שלנו, הוא חייב להתחיל לתת את חלקו. אך יעקב וילדיו בשלהם, ממשיכים להתריס ולומר: “איננו מוכנים להתערב בחברה הרעה שלכם, לעבוד לצדכם, להתחכך בתרבות הקלוקלת שאתם מביאים לכאן מבחוץ.” נמלאו האחים זעם על בני יעקב והטיחו בהם: “אם כן, חזרו אל החדרים הקטנים שלכם ואל תצאו מהם! חצופים! אוכלי חינם! זדים!” ברם, בני יעקב, שהתרגלו מנוער לחיות באחוזת האחים, לא התרגשו מזעמם, וחזרו ואמרו: “אנו הולכים בדרכי האבות. הבית הזה שייך לנו לא פחות משהוא שייך לכם. ואדרבה, ראוי הרבה יותר שנסיר את חרפת התרבות הזרה שאתם מפיצים ברחבי הבית, ונעלה על נס את דרכנו, דרך האבות, באחוזת אבותינו.” האחים, שלא ידעו את נפשם עוד, הטיחו בהם: “אם אחוזת אבותינו היתה נשארת אצלכם, המקום הזה היה נותר שדה בור עם בקתה דלה וארון ספרים ישן! ואיפה הייתם חיים אז?! איפה הייתם משכינים את כל הילדים הקטנים שלכם?! רק בזכות העבודה הקשה שלנו אתם יכולים לחיות כאן, ואתם עוד מטיפים לנו מוסר!?” ובני יעקב, שהורגלו לשמוע מנוער את זעף אביהם, עונים מיד מן המוכן: “אם ההורים היו רואים! כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה…”, עד שאחד האחים מתפרץ כנגדם ואומר, “‘כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה‘ – ברצינות!? אז עופו מן הסלון היפה הזה שאני בניתי בעשר אצבעותי! אתם לא זוכרים מהי בקתה דלה, טפילים! לא יודעים מה זה לישון על הריצפה בקור וברעב, כשכל רגע מישהו יכול להיכנס פנימה ולגרש אותך משם. ילדים חצופים!” וכך חוזר הניגון – זה אומר בכה וזה אומר בכה.

יום אחד קמו כמה מנכדיו הצעירים של יעקב ואמרו לעצמם, נעים ונחמד שאנו הולכים בדרכי האבות, וברוך ה’, אנו חיים בתקופה כה טובה, עד שאור התורה נשמע ברחובה של עיר ובכל פינות האחוזה ניתן למצוא בני יעקב הנאמנים לדרך אבותינו, ואפילו כמה מצאצאי שאר האחים הצטרפו אל המשפחה שלנו. אולם אנו חיים בדוחק ובצמצום ובעליבות, ומה טוב בכך? מדוע לא נעשה כמעשה האחים משכבר הימים, ונטפח גם אנו את האחוזה? הלא אבותינו לא ציוו עלינו לחיות בדוחק ובדלות, ורק מחמת שהאחים הגדולים זנחו את דרך האבות הוכרח אבינו הזקן יעקב להיכנס אל חדרו ולסגור דלתו אחריו. מדוע כיום, כשאנו כבר חזקים ומבוססים, לא נחיה בצורה נאה ומתוקנת? ברם, כיוון שכל עסקי הבית נותרו בשליטת האחים הגדולים, לא היה מנוס לאותם צאצאי יעקב אלא לעבוד תחתיהם. הם נותרו חברים נאמנים למשפחת יעקב, והמשיכו להחזיק במסורת אביהם, אך היו מבלים את יומם במשרדי האחים, ופוגשים את בני דודיהם.

ראו זאת האחים ושמחו שמחה גדולה. חבקו את בני יעקב הללו ואמרו: הנה, אתם דוגמא ומופת. ככה אנו אוהבים אתכם, כאשר אתם עובדים אצלנו, תורמים את חלקכם לעסקי הבית המשותפים, פוגשים את בני דודיכם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות!

ראו זאת האחים ושמחו שמחה גדולה. חבקו את בני יעקב הללו ואמרו: הנה, אתם דוגמא ומופת. ככה אנו אוהבים אתכם, כאשר אתם עובדים אצלנו, תורמים את חלקכם לעסקי הבית המשותפים, פוגשים את בני דודיכם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות! אין לנו בעיה אתכם! תמשיכו לחיות כמו שאתם חיים ולהחזיק בדרך אבותיכם, אבל רק תפסיקו כבר את ההסתגרות החצופה שלכם… מדוע אתם ממשיכים להסתגר בחדרים הקטנים והעלובים שלכם? לא חבל? זה מכער את כל האחוזה. הלוואי תהיו אתם דוגמא ומופת לשאר אחיכם.

חזרו בני יעקב שהיו עובדים אצל עסקי האחים כנ”ל אל משפחותיהם והחלו אומרים לאחיהם: האנשים הללו שלמים הם אתנו. מדוע לא נשב אתם ונסחר עמם? הם מרשים לנו לחיות כפי שאנו רוצים, ורק רוצים שניקח גם אנו חלק בעסקי הבית המשותף. ברם, הזקנים לבית יעקב לא שעו לדברי הצעירים ואמרו להם: הם ישמחו בכם כל זמן שהם ממשיכים לשלוט בעסקי הבית ואתם עובדים תחתם. והיה והם יחושו מאוימים שתקחו מאתם את הנהלת עסקי הבית ותנהיגו אותה לפי דרכנו, דרך האבות, אהבתם תיעלם ותהפוך לשנאה. אך בני יעקב שהיו עובדים אצל עסקי האחים לא הקשיבו בקול הזקנים והיו אומרים: אבל אנו פוגשים אותם יום יום במשרד, והם לא גרועים כמו שאתם אומרים. הם באמת ובתמים חפצים בטובתנו ואינם רוצים שהדוחק והעליבות של חיינו ישפיעו על כל האחוזה. 

וכך קמה מריבה גדולה ועצומה בבית יעקב, בין המצדדים בעבודה אצל עסקי האחים לבין האומרים כי האחים אינם רוצים את עבודתם ותרומתם, אלא שהם חפצים שיהיו בני יעקב נתונים תחת עסקיהם, ולא כיום הזה, שהללו דחוקים בחדריהם ואינם לוקחים לעצמם אלא בהתפרצות, בחציפות, וכמציל מן הארי ומן הדוב. 

וככל שהלכו והתעצמו בני יעקב, הלכה והתחזקה המריבה בינם לבין האחים. ובכל יום ויום בני יעקב מעזים יותר: הם כבר אינם מסתפקים במסיבה ארעית בסלון הבית, אלא נוטלים לעצמם זמנים ומקומות קבועים. וביותר, כיוון שגדלו ונתחזקו, החלו מוחים ביתר שאת באחים ובצאצאיהם על דרכיהם הנלוזות. והיו אומרים: מדוע אתם מחללים את קודשינו ברחובה של עיר, עושים מלאכה בפרהסיה ביום השבת ועוברים על המצוות המסורות לנו מהורינו?!

ובני יעקב הנ”ל, שהיו אצל עסקי האחים, היו נתפסים בתרעומת האחים, שהיו באים אליהם דודיהם ובניהם, ואומרים להם, כיצד אחיכם מתנהגים בחציפות כזו? הלא משלנו הם אוכלים ושותים! ובני יעקב הללו לא יכלו עוד להזעיף פניהם ולומר: ‘כי התרבות שלכם רעה וקלוקלת ואיננו רוצים להתערב בה’, ולהיכנס אל חדרם בטריקת דלת, שהלא היו סמוכים על עסקי האחים. החלו אפוא בני יעקב הנ”ל לומר לאחיהם שאינם מצויים אצל עסקי האחים: הבה ניכנס חזרה אל חדרינו. אין זה מן הנימוס שנרעיש ברחובה של עיר ונתבע את כבוד הורינו, שהלא העיר אינה שלנו – היא של האחים. והיו בני יעקב האחרים אומרים לאחיהם הנ”ל: שיקפצו לנו. לנו נתנה הארץ למורשה. 

ויהי היום, ובני יעקב באו בדרישה חדשה לאחים. אמרו להם, הנה אתם מפזרים הון רב לעסקי שעשועיכם ולכל ההבלים שלמדתם מהחברה הקלוקלת שבה אתם מתרועעים, ואנו, המחזיקים בספריה הישנה של אבינו הראשון ז”ל, איננו מקבלים אלא פירורים. אנו דורשים אפוא להקדיש חלק נכבד מקופת האחוזה עבור קרן לטיפוח מורשת אב משפחתנו, שתהיה לא פחות מפוארת מכל עסקי שעשועיכם. רגזו האחים וקצפו קצף רב על דרישת בני יעקב, ושבו וקראו: לא די שאינכם שותפים בניהול עסקי האחוזה, אלא שאתם באים בדרישות?! אתם החשוכים, הנבערים, הבטלנים, הסגורים בחדריכם, התקועים בעבר העלוב שלנו ובספריו העפשים של אבינו, אומרים לנו מי מכבד את זכר אבינו ומי מחללו!? התנהגותכם העלובה מחללת את זכר אבינו! זהו, איננו משפחה אחת עוד. הגיע הזמן להיפרד! אך בני יעקב, שכבר צברו השפעה וכוח רב, בשלהם: האחוזה היא אחוזת הורינו, ושמירת מורשתם היא סיבת קיום האחוזה. כל עסקיכם אינם שווים דבר אם אינכם מכבדים את מורשת אבינו. 

ובני יעקב העובדים אצל האחים כנ”ל מצאו עצמם לפתע נבוכים. מצד אחד, לא ידעו כיצד לענות לקובלנת האחים, האומרים: מדוע ניתן לבטלנים הללו מפרי עמלנו. מצד שני, לא העזו פניהם לומר לאחיהם, ותרו על כבוד הורינו, שהלא אם מוותרים הם על כבוד הוריהם, מדוע ממשיכים הם להימנות על בית יעקב? שהלא מה עוד נותר לבית יעקב אם לא שמירת כבוד ההורים? שהיו אומרים בני יעקב לאחים, כל עוד היה אבינו יעקב קטן ודל, לא היה יכול לתבוע את עלבונם של זקנינו. אבל עתה, כשאנו יכולים, מדוע שנמחל על כבודם? 

וכך, גם בקרב בני יעקב העובדים אצל האחים קמה מריבה. מהם אומרים: עלינו לצדד בתביעתם של אחינו על אף אי-נעימות מבני דודינו. ומהם המקבלים את טענת האחים ואומרים: אכן הגיע הזמן להיפרד. איננו יכולים לראות בעצמנו בני אב אחד עוד. חוסר ההסכמה ביננו גדול מדי. במקום לראות באחוזה אחוזה משפחתית, עלינו לראות בעצמנו אוסף מפורד של שבטים החיים במקרה תחת קורת גג אחת, כל שבט עומד לעצמו וכל שבט הולך בדרכו. אנו נשמור על דרך אבותינו והם ילכו בדרכם, שהלא האחוזה שייכת להם לפני שהיא שייכת לנו. וכך, גם בקופה המשותפת, כל אחד יקבל רק כמה שהוא נותן. אנחנו לא נותנים, ולכן גם לא נקבל. 

ברם, כיוון שגמרו האחים בלבם שאינם רואים עוד בעצמם משפחה אחת גדולה אלא “איש לאהלו ישראל”, החלו השבטים מתקוטטים זה עם זה, וכל אחד חושב בלבו: מדוע זה חי בבית מפואר משלי, הלא האחוזה של כולנו? מדוע הוא חי במרכז ואני בשוליים? מי החליט שלו מגיע שטח זה ולי מגיע שטח אחר? וכך עלתה המריבה על חלוקת הקופה הציבורית עד לב שמים. ובני התושבים הגרים בשולי האחוזה, שמעולם לא היו חלק מהמשפחה, אמרו לעצמם: אם הם אינם משפחה עוד, מדוע לא ניטול גם אנו מן הקופה המשותפת ונתבע את חלקנו בענייני הציבור? וכך, אל מדורת מריבת האחים בינם לבין עצמם הצטרפה להבת התושבים. וכל האחוזה כמרקחה, בוקה ומבולקה, ואיש אינו יודע את נפשו יותר, וצעקת איש ברעהו מחרישה כל אוזן.

עד עצם היום הזה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

16 תגובות

    1. למה?????
      אני די מחזיק בדעת בני יעקב האדוקים
      אבל זה לא סותר שהצד השני הדעה שלו הגיונית וריאלית ואין בזה שום אנטישמיות כמו שלא סותר שלדעה שלנו אין לנו אמון בהם
      אבל בתכלס
      יש כאן דיון ענייני
      ואי אפשר לפתור אותו בסיסמאות כגון “אנטישמי” או “הסתה” או “תקפצו לי”

  1. כקוראת קבועה של המגזין,
    אני תוהה לעצמי איך שמו- “במה לספרות חרדית”- מתכתב עם הטקסט לעיל.
    “סיפור” כזה יכול להתפרסם גם בהארץ, כהוכחה ניצחת ל”תרומתם” הדלה של ה”חשוכים” למדינת ישראל.
    אני מבינה שמטרת הסיפור היא לשקף את העמדות המנוגדות, ולהציג גם את הצד השני,
    אבל ההתעלמות הבוטה מהערך הנצחי של תורה וחיי תורה, ותרומתה האמיתית והנצחית למדינה היא פלא בעיניי.
    בכינות, מאוכזבת מכך שמגזין- אותו החשבתי לחרדי- ומעיד על עצמו שמגזין “בין הזמנים” מבקש מכותביו יראת שמים” (“אודות”)
    מפרסם פוסט כזה.

  2. מסתבר שכמות השנאה כליפינו ברחוב החילוני אינה מספיקה,
    עד שחשבתם שכדאי לייצר ממנה עוד בבית.
    העובדה שהוא מופיע באתר “חרדי” ממחישה בכאב את הפסוק ‘מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו’.
    התאכזבתי.

  3. האמת הייתי בטוח שזה משל מתקופת המכילים שהם כתבו בעיתונים שלהם לצחוק על אותם בני יעקב עבדקנים
    היה רק חסר בסוף הסיפור את השורה “ואנו בני עשיו מפרסמי כאלה טקסטים אנטישמים ועלובים ”
    ממש אכזבה למה לכם בכח להרוס את מה שאתם בונים
    למה לכם לפרסם כזה טקסט בוטה ולהבריח כל קורא שפוי שלא אוהב אנטישמיות
    וגם אם החלטת לפרסם למה אם השם המלא של העורך תדאגו שלפחות אנשים לא יחשבו אוי ויי שזה העורך
    ממש התאכזבתי

    1. על מה יצא הקצף? היכן האנטישמיות?
      זוהי תמונת מצב עצובה, שבה כולם צודקים אבל איש אינו רואה את האחר.
      כל אחד מן ה’שבטים’ התרחק מן המקור בדרך אחרת, כל אחד אוחז בטענות ניצחות וכל אחד בטוח שהוא הוא הנושא את הלפיד –
      ושוכחים שאנחנו ביסוד משפחה אחת, בנים לאב אחד.
      וכך אנו נשארים כל אחד עם הצדק שלו, עם הטענות שלו, עם הדרישות שלו – ועם בוקה ומבולקה שמאיימות להטביע את כולנו.

      1. העיוות בסיפור הזה, הוא ההצגה של החרדים כעלובים, חסרי בטחון בבסיס (חוץ מ’המתקדמים’), ממורמרים, וכמי שאינם תורמים לקופה המשותפת.
        גם אם נתעלם מתרומתם המהותית של לומדי התורה, האברכים, לקיומו של עם ישראל ולקיומה של ארץ ישראל ומדינת ישראל,
        מוזר להתעלם גם מהאחוז הניכר של החרדים שעובדים ותורמים ליישוב הארץ, מימי קום המדינה ועד עכשיו.

        1. זו לא ‘הצגה של’ ולא ‘דיבור על’ אלא הבאה של הטיעונים שחלקים מאתנו משתמשים בהם.
          הקיטוב בין המחנות נשען על הטיעונים האלו – בין אם בהתרסה כלפי חוץ בין אם בינינו לבין עצמנו, כשאנחנו מדברים על ה’הם’.
          נהיה כנים. אלה לא אמירות שאנחנו משמיעים? הכותב בדה אותם מלבו? “כבר היתה עדיפה הבקתה הדלה…” או “כמציל מן הארי ומן הדוב”?…
          ומן הצד השני לא נטען “מי ינקה אחר גדודי הילדים האלה? מי ינקה את האשפה?” ??
          האם שיח החרשים של שני הצדדים לא נשמע כמעט כך?

          1. יש בסיפור נקודות נכונות, ולכן יש בו טעם ויופי.
            זה לא סותר שדמות החרדי מעוותת.
            הציבור החרדי בקום המדינה יותר לא דומה מאשר דומה, ליעקב המסתגר במרמור בחדרו.
            ויש עיוותים נוספים, שהם פשוט עיוותים מבחינה ריאלית, לא קשור להשקפה ואמונה.

            מנקודת מבט אמונית יש החטאה אחרת לאמת: המשפחה בסיפור הייתה נשארת בבית/ טירה, גם ללא יעקב. היא לא הזדקקה לו.
            במציאות החיים שלנו בארץ זה אחרת. ה’ אמר לנו במפורש שללא שמירת מצוות, הארץ תקיא אותנו.
            זו לא תאוריה, זו מציאות החיים שלנו כאן.
            כמובן, הציבור החרדי אינו היחיד ששומר מצוות, ישנו גם הציבור הדתי.
            אבל חוץ מזה שיש פער ברמת המחויבות למצוות (אמירה שאפשר להתווכח עליה, אז נניח בצד)
            למעשה – עם ישראל נזקק לשומרי מצוות, מכל סוג. ואם לא הם, לא היה קיום לעם היהודי בארץ ישראל. מה שאומר שמדינת ישראל תלויה בשומרי המצוות.
            אז אמנם כל הנ”ל לא ישכנע מי שלא מאמין, ובכל אופן זו האמת המוחלטת.

        1. עם יהל ולא עם שרי
          למרות שיש כאן ביקורת ספרותית על הצגה שמעט מעוותת
          אבל אין כאן כל סתירה למהות הסיפור
          וגם אם נציג את בני יעקב הכי צודקים והגיוניים וטובים
          זה לא ישנה במאומה מהקונפליט ו2 צדדים הגיוניים וצודקים מנקודת מבטם

  4. אולי יותר נכון לקרוא לטקסט הזה אנטי חרדי ולא אנטישמי- כפי שנכתב מספר פעמים בתגובות.
    כדאי להפסיק לחוש כל הזמן שהחרדיות היא היא ליבת קיומו של העם היהודי- ובלתה אין.

    1. שמירת המצוות היא ליבת הקיום של העם היהודי על אדמתו.
      לחרדיות יש חלק גדול בכך, על כל חסרונותיה.

  5. הסיפור לדעתי הוא שיקוף של המציאות הישראלית בעין חילונית [ולא אנטישמית – לקרא לטקסט שנכתב בידי מישהו שלא אוחז בדעות מאמינות אנטישמי זה זילות של המושג]
    החילוני המצוי מרגיש היום בדיוק את מה שנכתב,
    הוא לא קיבל מעולם אפשרות למידה, חקירה, או חשיפה לעולם האמוני,
    והוא מולעט [לרוב] בעל כורחו לדעות ורבעי אמתויות בידי התקשורת, המדיה, והמורים.
    העיניין שלנו עכשיו זה לא לבכות שהם אנטישמים ושונאים אותנו… הבכי הזה לא תורם לאחדות,
    הייתי שמחה לו היה גם גוף מסורתי\דתי\וחרדי ויעשה סיעור מוחות כדי להצליח להפיץ ולהטמיע את עיקרי אמונתינו,
    כדי שגם אלה שלא מסכימים איתנו, לפחות יכבדו את דרכינו,
    בדיוק כמו שאירגוני הלהטבי”ם והפמניסטיות, מצליחים להגיע לכול בית ולהציג את אמונתם ודעותיהם בכול פלטפורמה אפשרית,
    והזויה.
    כך מוטלת עלינו החובה להכרה אם כי לא להסכמה עם כל אזרחי המדינה שבה בחרנו לחיות.
    פעם נפגשתי עם אדם שמזהה את עצמו כאטאיסט שמולני שיידע אותי ברצינות על כך שגם הבן שלי חייב לשרת בצה”ל כדי להיות שווה בן שווים, אמרתי לו שזאת האמונה שלו שאני מכבדת שאומרת שצה”ל מגן על מדינת ישראל, אבל אני מאמינה שהתורה שומרת עליה, לכן אם הוא מעוניין בשווין אני מסכימה שבן ה-18 שני ילך לשלוש שנים בצבא, אם הוא ישלח את בן ה-18 שלו לשלוש שנים לישיבה… נפרדנו כידידים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן