מעשה במשפחה

מעשה במשפחה, שנפטרו ההורים בדמי ימיהם ל”ע והותירו שבעה יתומים ומהם רכים בשנים. ההורים ז”ל היו יראים ושלמים, עובדי ה’ באמת ובתמים, ענוותנים וצנועים. ברם, בטרדת הזמן ובדוחק הגלות, התקיימו בדוחק ובצמצום רב, ובלכתם לא הותירו לבניהם כל מלבד שדה בור רחב הרחק מהעיר, ובו בקתה מטה ליפול וארון ספרים גדול. 

עם הסתלקות ההורים לבית עולמם, קמו האחים מאבלם ובעל כורחם החלו נטרדים בעסקי פרנסתם. לדאבון לב, כיוון שגדלו ביתמות ובדלות, לא החזיקו האחים בדרכי הורים ונהו אחרי בני גילם, כשהם רודפים אחר הנוצץ והארעי וזונחים מוסר אביהם ותורת אמם. ורק שני האחים הקטנים, יעקב ועקיבא, נותרו נאמנים לדרך ההורים. יעקב, הגדול שביניהם, היה מוכיח בשפה רפה את אחיו הגדולים על מורת הרוח שהם גורמים להוריהם נ”ע, ואילו עקיבא, שהיה רך בשנים עם פטירת ההורים וגדל על ברכי הגדולים, לא מלאו לבו להוכיח את אחיו הגדולים, והיה מהלך עמם ומשתרך אחר עסקיהם וענייניהם. 

עשו האחים הגדולים חיל בעסקיהם והלכו הלוך וגדול, עיבדו את נחלת אבותיהם ואט אט הפכוה משדה בור לאחוזה מפוארת. הם אף שיפצו את הבקתה הדלה של ילדותם ועשו ממנה בית נעים ורחב ידיים. ובכל אותו הזמן, יעקב, הבן הקטן והנרגן שהמשיך לשמור על מנהגי הוריהם לא הושיט יד. הוא נותר סגור בחדרו בזעף, טרוד בספרים שהותיר לו אביו ירושה. כל אימת שבא אליו אחד האחים בתלונה על שאינו נותן יד לטיפוח נחלת אבותיו, היה עונה במרירות כבושה שאין בו די כוח לסבול את הוללתם ופריצותם, את התרבות הקלוקלת של חבריהם ואת המסיבות הרעשניות שהם עורכים בסלון הבית בימי חג ומועד. עקיבא נותר נאמן לדרכו של יעקב והיה מבקר אותו בחדרו, אך לא נמנע מלתת יד לאחיו במלאכת הבית, אלא שהיה נסוג בביישנות לחדרו בשעה שהיו הם מביאים את נערותיהם.

והיו האחים מקנטרים את יעקב, ואומרים לו: תתבייש לך, אתה אוכל ושותה משלנו, חי בבית היפה שאנו בנינו, נהנה מהגינות הנאות שטיפחנו, חוסה בביטחון בצל החומות הגבוהות שאנו מגנים עליהן, ואינך נוקף אצבע לתת את חלקך.

והיו האחים מקנטרים את יעקב, ואומרים לו: תתבייש לך, אתה אוכל ושותה משלנו, חי בבית היפה שאנו בנינו, נהנה מהגינות הנאות שטיפחנו, חוסה בביטחון בצל החומות הגבוהות שאנו מגנים עליהן, ואינך נוקף אצבע לתת את חלקך. ויעקב היה מזעיף כנגדם וממלמל: אם ההורים היו רואים… כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה… שה’ ירחם עלינו… וחוזר וכובש פניו בספרים הישנים של אביו.

עם חלוף השנים, כל אחד מהאחים נשא אשה והוליד ילדים, ושדה הבור המוזנח שירשו מאביהם הפך לשכונה קטנה. במשך תקופה ארוכה המשיך יעקב להסתגר עם ואשתו וילדיו בחדר הישן של נערותו, אך אם התרחבות המשפחה צר היה להם המקום. ליעקב לא היו האמצעים של אחיו הגדולים, שהרחיבו חלקם לדירה נאה ומסודרת, אך ילדיו הקטנים החלו קובלים על הצפיפות. מה עשה? כיוון שזנחו אחיו הגדולים אחד מהחדרים, עמד הוא ושיכן שם אחד מילדיו. וכך לאט לאט הרחיב גם הוא את חלקו. 

בתחילה לא נתנו על כך האחים את דעתם. האחוזה היתה גדולה דיה, וכיוון שיעקב לא נכנס אלא אל אותם פינות וחדרים שהם עזבו זה מכבר, הניחו לו בכך. עם הזמן גדלו ילדיהם והחלו אומרים: משלנו עשה יעקב את החיל הזה! אמנם הוא חי בצמצום ובדוחק, ואשתו ובנותיו מנקות ומבשלות בטירותינו בשכר זעום, אך אנו בנינו אחוזה זו ואנו מטפחים ומתחזקים אותה והוא אינו נוקף אצבע אלא ממשיך להסתגר בחדרו עם ספריו הישנים. איזו חוצפה! אך ילדיו של יעקב לא שתו לב לזאת. והיו חוזרים על דברי אביהם ואומרים: אם ההורים היו רואים! כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה! אך שלא כאביהם, שהיה כובש פניו ומטיח באחיו במרירות ובזעף, היו הם מעזים פניהם כנגד בני דודיהם בחציפות של בני נעורים. 

משרבו הימים, גדלה והתעצמה משפחתו של יעקב, וילדיו היו רואים כיצד בני דודיהם מביאים את חבריהם אל מרכז האחוזה כדבר שבשגרה בעוד הם סגורים בחדריהם. החלו אומרים לעצמם, הלא אחוזה זו היא ירושה מאבותינו ואנו היחידים שעושים באמת נחת רוח לזקנינו. מדוע אפוא ניתן לאחים הסוררים להביא את החברה הרעה שלהם אל הבית שלנו בעוד אנו מסתגרים בחדרנו? ויום אחד קמו בני יעקב (אחרי שחסכו מעט מהשכר הזעום על עבודות הניקיון והכביסה של נשותיהם בבתי האחים כנ”ל) והזמינו כמה מחבריהם לחגוג “סיום מסכת” בסלון הגדול של הבית הישן, ערש ילדותם של האחים. הילדים הקטנים שרו בקולות גבוהים את השירים הישנים של ההורים וכמה מהבוגרים יותר אמרו דברי תורה ומוסר, כמנהגם. והאחים הגדולים, שכבר לא היו צעירים כל כך, הביטו בכך בתדהמה מחלונות ביתם ואמרו לעצמם, יעקב? באמת?! מה זה כל הדבר הזה? כיצד הפך הילד הקטן והמריר לשבט קטן?  ומאיפה הגיעו לכאן כל הנערים החצופים הללו, שלא מכירים אותנו ושאיננו מכירים אותם? ומה פתאום הם עושים מסיבה בסלון? מי שמע על כך? יעקב אמור להיות סגור בחדר שלו עם הספרים שלו… הוא רוצה לעשות מסיבות – אבל מי בנה את הבית הזה? מי שיפץ אותו? מי ידאג לנקות אחרי כל הילדים הללו? לשאוב את השטיחים? לפנות את האשפה? אנחנו מנהלים כאן את כל העניינים, משפצים ומטפחים, והוא עושה מסיבות!

החלו האחים אומרים לעצמם, חייבים לשים לכך סוף. אם יעקב רוצה לחיות כאן, בבית שלנו, הוא חייב להתחיל לתת את חלקו. אך יעקב וילדיו בשלהם, ממשיכים להתריס ולומר: “איננו מוכנים להתערב בחברה הרעה שלכם, לעבוד לצדכם, להתחכך בתרבות הקלוקלת שאתם מביאים לכאן מבחוץ.” נמלאו האחים זעם על בני יעקב והטיחו בהם: “אם כן, חזרו אל החדרים הקטנים שלכם ואל תצאו מהם! חצופים! אוכלי חינם! זדים!” ברם, בני יעקב, שהתרגלו מנוער לחיות באחוזת האחים, לא התרגשו מזעמם, וחזרו ואמרו: “אנו הולכים בדרכי האבות. הבית הזה שייך לנו לא פחות משהוא שייך לכם. ואדרבה, ראוי הרבה יותר שנסיר את חרפת התרבות הזרה שאתם מפיצים ברחבי הבית, ונעלה על נס את דרכנו, דרך האבות, באחוזת אבותינו.” האחים, שלא ידעו את נפשם עוד, הטיחו בהם: “אם אחוזת אבותינו היתה נשארת אצלכם, המקום הזה היה נותר שדה בור עם בקתה דלה וארון ספרים ישן! ואיפה הייתם חיים אז?! איפה הייתם משכינים את כל הילדים הקטנים שלכם?! רק בזכות העבודה הקשה שלנו אתם יכולים לחיות כאן, ואתם עוד מטיפים לנו מוסר!?” ובני יעקב, שהורגלו לשמוע מנוער את זעף אביהם, עונים מיד מן המוכן: “אם ההורים היו רואים! כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה…”, עד שאחד האחים מתפרץ כנגדם ואומר, “‘כבר עדיפה היתה הבקתה הדלה‘ – ברצינות!? אז עופו מן הסלון היפה הזה שאני בניתי בעשר אצבעותי! אתם לא זוכרים מהי בקתה דלה, טפילים! לא יודעים מה זה לישון על הריצפה בקור וברעב, כשכל רגע מישהו יכול להיכנס פנימה ולגרש אותך משם. ילדים חצופים!” וכך חוזר הניגון – זה אומר בכה וזה אומר בכה.

יום אחד קמו כמה מנכדיו הצעירים של יעקב ואמרו לעצמם, נעים ונחמד שאנו הולכים בדרכי האבות, וברוך ה’, אנו חיים בתקופה כה טובה, עד שאור התורה נשמע ברחובה של עיר ובכל פינות האחוזה ניתן למצוא בני יעקב הנאמנים לדרך אבותינו, ואפילו כמה מצאצאי שאר האחים הצטרפו אל המשפחה שלנו. אולם אנו חיים בדוחק ובצמצום ובעליבות, ומה טוב בכך? מדוע לא נעשה כמעשה האחים משכבר הימים, ונטפח גם אנו את האחוזה? הלא אבותינו לא ציוו עלינו לחיות בדוחק ובדלות, ורק מחמת שהאחים הגדולים זנחו את דרך האבות הוכרח אבינו הזקן יעקב להיכנס אל חדרו ולסגור דלתו אחריו. מדוע כיום, כשאנו כבר חזקים ומבוססים, לא נחיה בצורה נאה ומתוקנת? ברם, כיוון שכל עסקי הבית נותרו בשליטת האחים הגדולים, לא היה מנוס לאותם צאצאי יעקב אלא לעבוד תחתיהם. הם נותרו חברים נאמנים למשפחת יעקב, והמשיכו להחזיק במסורת אביהם, אך היו מבלים את יומם במשרדי האחים, ופוגשים את בני דודיהם.

ראו זאת האחים ושמחו שמחה גדולה. חבקו את בני יעקב הללו ואמרו: הנה, אתם דוגמא ומופת. ככה אנו אוהבים אתכם, כאשר אתם עובדים אצלנו, תורמים את חלקכם לעסקי הבית המשותפים, פוגשים את בני דודיכם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות!

ראו זאת האחים ושמחו שמחה גדולה. חבקו את בני יעקב הללו ואמרו: הנה, אתם דוגמא ומופת. ככה אנו אוהבים אתכם, כאשר אתם עובדים אצלנו, תורמים את חלקכם לעסקי הבית המשותפים, פוגשים את בני דודיכם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות! אין לנו בעיה אתכם! תמשיכו לחיות כמו שאתם חיים ולהחזיק בדרך אבותיכם, אבל רק תפסיקו כבר את ההסתגרות החצופה שלכם… מדוע אתם ממשיכים להסתגר בחדרים הקטנים והעלובים שלכם? לא חבל? זה מכער את כל האחוזה. הלוואי תהיו אתם דוגמא ומופת לשאר אחיכם.

חזרו בני יעקב שהיו עובדים אצל עסקי האחים כנ”ל אל משפחותיהם והחלו אומרים לאחיהם: האנשים הללו שלמים הם אתנו. מדוע לא נשב אתם ונסחר עמם? הם מרשים לנו לחיות כפי שאנו רוצים, ורק רוצים שניקח גם אנו חלק בעסקי הבית המשותף. ברם, הזקנים לבית יעקב לא שעו לדברי הצעירים ואמרו להם: הם ישמחו בכם כל זמן שהם ממשיכים לשלוט בעסקי הבית ואתם עובדים תחתם. והיה והם יחושו מאוימים שתקחו מאתם את הנהלת עסקי הבית ותנהיגו אותה לפי דרכנו, דרך האבות, אהבתם תיעלם ותהפוך לשנאה. אך בני יעקב שהיו עובדים אצל עסקי האחים לא הקשיבו בקול הזקנים והיו אומרים: אבל אנו פוגשים אותם יום יום במשרד, והם לא גרועים כמו שאתם אומרים. הם באמת ובתמים חפצים בטובתנו ואינם רוצים שהדוחק והעליבות של חיינו ישפיעו על כל האחוזה. 

וכך קמה מריבה גדולה ועצומה בבית יעקב, בין המצדדים בעבודה אצל עסקי האחים לבין האומרים כי האחים אינם רוצים את עבודתם ותרומתם, אלא שהם חפצים שיהיו בני יעקב נתונים תחת עסקיהם, ולא כיום הזה, שהללו דחוקים בחדריהם ואינם לוקחים לעצמם אלא בהתפרצות, בחציפות, וכמציל מן הארי ומן הדוב. 

וככל שהלכו והתעצמו בני יעקב, הלכה והתחזקה המריבה בינם לבין האחים. ובכל יום ויום בני יעקב מעזים יותר: הם כבר אינם מסתפקים במסיבה ארעית בסלון הבית, אלא נוטלים לעצמם זמנים ומקומות קבועים. וביותר, כיוון שגדלו ונתחזקו, החלו מוחים ביתר שאת באחים ובצאצאיהם על דרכיהם הנלוזות. והיו אומרים: מדוע אתם מחללים את קודשינו ברחובה של עיר, עושים מלאכה בפרהסיה ביום השבת ועוברים על המצוות המסורות לנו מהורינו?!

ובני יעקב הנ”ל, שהיו אצל עסקי האחים, היו נתפסים בתרעומת האחים, שהיו באים אליהם דודיהם ובניהם, ואומרים להם, כיצד אחיכם מתנהגים בחציפות כזו? הלא משלנו הם אוכלים ושותים! ובני יעקב הללו לא יכלו עוד להזעיף פניהם ולומר: ‘כי התרבות שלכם רעה וקלוקלת ואיננו רוצים להתערב בה’, ולהיכנס אל חדרם בטריקת דלת, שהלא היו סמוכים על עסקי האחים. החלו אפוא בני יעקב הנ”ל לומר לאחיהם שאינם מצויים אצל עסקי האחים: הבה ניכנס חזרה אל חדרינו. אין זה מן הנימוס שנרעיש ברחובה של עיר ונתבע את כבוד הורינו, שהלא העיר אינה שלנו – היא של האחים. והיו בני יעקב האחרים אומרים לאחיהם הנ”ל: שיקפצו לנו. לנו נתנה הארץ למורשה. 

ויהי היום, ובני יעקב באו בדרישה חדשה לאחים. אמרו להם, הנה אתם מפזרים הון רב לעסקי שעשועיכם ולכל ההבלים שלמדתם מהחברה הקלוקלת שבה אתם מתרועעים, ואנו, המחזיקים בספריה הישנה של אבינו הראשון ז”ל, איננו מקבלים אלא פירורים. אנו דורשים אפוא להקדיש חלק נכבד מקופת האחוזה עבור קרן לטיפוח מורשת אב משפחתנו, שתהיה לא פחות מפוארת מכל עסקי שעשועיכם. רגזו האחים וקצפו קצף רב על דרישת בני יעקב, ושבו וקראו: לא די שאינכם שותפים בניהול עסקי האחוזה, אלא שאתם באים בדרישות?! אתם החשוכים, הנבערים, הבטלנים, הסגורים בחדריכם, התקועים בעבר העלוב שלנו ובספריו העפשים של אבינו, אומרים לנו מי מכבד את זכר אבינו ומי מחללו!? התנהגותכם העלובה מחללת את זכר אבינו! זהו, איננו משפחה אחת עוד. הגיע הזמן להיפרד! אך בני יעקב, שכבר צברו השפעה וכוח רב, בשלהם: האחוזה היא אחוזת הורינו, ושמירת מורשתם היא סיבת קיום האחוזה. כל עסקיכם אינם שווים דבר אם אינכם מכבדים את מורשת אבינו. 

ובני יעקב העובדים אצל האחים כנ”ל מצאו עצמם לפתע נבוכים. מצד אחד, לא ידעו כיצד לענות לקובלנת האחים, האומרים: מדוע ניתן לבטלנים הללו מפרי עמלנו. מצד שני, לא העזו פניהם לומר לאחיהם, ותרו על כבוד הורינו, שהלא אם מוותרים הם על כבוד הוריהם, מדוע ממשיכים הם להימנות על בית יעקב? שהלא מה עוד נותר לבית יעקב אם לא שמירת כבוד ההורים? שהיו אומרים בני יעקב לאחים, כל עוד היה אבינו יעקב קטן ודל, לא היה יכול לתבוע את עלבונם של זקנינו. אבל עתה, כשאנו יכולים, מדוע שנמחל על כבודם? 

וכך, גם בקרב בני יעקב העובדים אצל האחים קמה מריבה. מהם אומרים: עלינו לצדד בתביעתם של אחינו על אף אי-נעימות מבני דודינו. ומהם המקבלים את טענת האחים ואומרים: אכן הגיע הזמן להיפרד. איננו יכולים לראות בעצמנו בני אב אחד עוד. חוסר ההסכמה ביננו גדול מדי. במקום לראות באחוזה אחוזה משפחתית, עלינו לראות בעצמנו אוסף מפורד של שבטים החיים במקרה תחת קורת גג אחת, כל שבט עומד לעצמו וכל שבט הולך בדרכו. אנו נשמור על דרך אבותינו והם ילכו בדרכם, שהלא האחוזה שייכת להם לפני שהיא שייכת לנו. וכך, גם בקופה המשותפת, כל אחד יקבל רק כמה שהוא נותן. אנחנו לא נותנים, ולכן גם לא נקבל. 

ברם, כיוון שגמרו האחים בלבם שאינם רואים עוד בעצמם משפחה אחת גדולה אלא “איש לאהלו ישראל”, החלו השבטים מתקוטטים זה עם זה, וכל אחד חושב בלבו: מדוע זה חי בבית מפואר משלי, הלא האחוזה של כולנו? מדוע הוא חי במרכז ואני בשוליים? מי החליט שלו מגיע שטח זה ולי מגיע שטח אחר? וכך עלתה המריבה על חלוקת הקופה הציבורית עד לב שמים. ובני התושבים הגרים בשולי האחוזה, שמעולם לא היו חלק מהמשפחה, אמרו לעצמם: אם הם אינם משפחה עוד, מדוע לא ניטול גם אנו מן הקופה המשותפת ונתבע את חלקנו בענייני הציבור? וכך, אל מדורת מריבת האחים בינם לבין עצמם הצטרפה להבת התושבים. וכל האחוזה כמרקחה, בוקה ומבולקה, ואיש אינו יודע את נפשו יותר, וצעקת איש ברעהו מחרישה כל אוזן.

עד עצם היום הזה.