ילד מחונך

"אמא שלי עובדת במשרד תיווך," אני עונה לו חצי אמת. לא אומר לו שאמא לומדת פסיכולוגיה. אולי כשהיא תהיה פסיכולוגית אוכל לדבר על זה, אני מכיר ילדים שאבא או אמא שלהם פסיכולוגים, והם מאוד גאים בזה. גם מכבדים אותם. אבל עכשיו לא כדאי לומר. לא אמרו לי את זה בפירוש, אבל אני יודע.
ממוצע 5 | 10 מדרגים

“עצור,” אני צועק לרובי. הוא לא עוצר אלא ממשיך לרוץ ומתנגש בעוצמה בצביקי. הכדור, שהיה אצלנו, עובר לשוקי מהקבוצה השניה.

“אתה גנב,” אני מטיח ברובי. 

“אתה סתם דפוק,” הוא אומר לי בתגובה ודוחף אותי, “לאמא שלך יש אייפון!”

יש לי הרבה אפשרויות להגיב לו. אני יכול להתגונן ולומר לו שזה לא אייפון בכלל, ואם הוא ימשיך לומר שזה “דוימיו” אוכל להסביר שזה מכשיר מוגן. אבל זה לא מעניין אותו. הוא גם לא מבין בזה. אני יכול לומר לו שהוא שמן, ולהעליב אותו. אני יכול גם אני להעליב אותו על ההורים שלו, אבל אני יודע שאסור לעשות את זה.

במקום כל זה אני שותק. אין שום סיבה לענות לרובי כשזו השפה שלו. לא יצא מזה משהו טוב. ובמריבות, כך אמא שלי תמיד אומרת, הכי מפוצץ זה שאתה מחייך ולא עונה. אז אני מחביא את הידיים שלי שרועדות מכעס בתוך הכיסים ומחייך חיוך שבאמת מפוצץ אותו.

רובי מאדים ומתחיל לשיר לי בקולי קולות: “כל מי שיש לו סמארטפון הוא פשוט מסכן.”

רובי מאדים ומתחיל לשיר לי בקולי קולות: “כל מי שיש לו סמארטפון הוא פשוט מסכן.”

אני מרחיב את החיוך למולו, אבל שמח מאוד כשהפעמון מפריע לו במנגינה אחרת וכולנו צריכים להיכנס לכיתה.

הרב דויטש נכנס לכיתה מיד אחרינו, ואנחנו מתחילים להתפלל. שאולי הוא החזן, ואני משתדל שהמחשבות שלי לא יברחו יותר מדי. שם אצבע בסידור, מנסה לחשוב על פירוש המילים, על גדולת השם יתברך. כל אלה רעיונות של אבא כששאלתי אותו איך מכוונים בתפילה. הוא סיפר לי שגם לו ברוב הזמן די קשה להתרכז בתפילה והדברים האלה עוזרים לו, וכשהוא ראה את המבט המתפלא שלי הוסיף בשקט שרוב האנשים מתקשים בזה. מעניין אם גם לרב דויטש קשה להתפלל בכוונה. כנראה שלא, כי הוא נוזף בכל מי שמסתכל מחוץ לסידור. ברובי לדוגמה. אני שמח שהוא מעיר לרובי, ומנסה לנקות את הלב שלי מהכעס עליו. מצליח כמעט לגמרי.

בשיעור אין לי שום בעיה להתרכז. המשנה מעניינת אותי ויש לי ראש טוב. “כמו של אבא,” אמא דופקת לי לפעמים על המצח, כשאני מביא מבחן הביתה עם ציון מעולה. “אתה תהיה תלמיד חכם כמוהו, בעזרת השם”. יש לה מבט של נחת בעיניים ואני שמח. “יש לך את הראש החזק של אמא, דוקא,” אבא אומר לי אבל מסתכל על אמא, צוחק לכיוונה. אמא תמיד מסמיקה קצת כשאבא אומר את זה, אבל אני מרגיש שהיא נהנית. גם אבא נהנה מהציונים שלי, אבל הוא רווה יותר נחת דוקא מהתשובות שכתבתי, או כשהוא לומד אתי בשבת ב”אבות ובנים” ומרגיש את הידע שלי. “ציון זה דבר אחד, אבל יגיעת התורה חשובה ממנו,” הוא משנן לי.

בהפסקה הבאה אנחנו שוב משחקים, אבל רובי מציק לי כל הזמן. “אסור לך לאכול מהאוכל שאמא שלך מכינה,” הוא אומר לי. מה הוא רוצה, שאני אבשל אוכל לעצמי? הוא רוצה להרגיז אותי, וגם מצליח. אחר כך אני מרביץ לו, והוא מלשין עלי למפקח. המפקח קורא לי.

“למה הרבצת לרובי?” המפקח שואל אותי.

“הוא כל הזמן מדבר על ההורים שלי ואומר עליהם דברים רעים,” אני לא מנסה להצדיק את עצמי, רק רוצה שהוא יבין.

“זו לא סיבה להרביץ,” המפקח גוער בי.

אני משפיל את העיניים. זה נכון, אבל מגיע לו שארביץ לו. ואפילו עדיף מאשר אם הייתי עונה לו בפה, ואז זה לא היה נגמר.

“תביא למחר אישור מההורים שהרבצת,” הוא אומר לי.

הלב שלי פועם בחזקה. ההורים שלי לא יאהבו את זה שהרבצתי.

“אבא שלך לומר ב’שערי’, נכון?” המפקח שואל אותי פתאום.

“כן,” אני מהנהן. הפה שלי יבש.

“ומה אמא שלך עושה?” הוא ממשיך לשאול.

“אמא שלי עובדת במשרד תיווך,” אני עונה לו חצי אמת. לא אומר לו שאמא לומדת פסיכולוגיה. אולי כשהיא תהיה פסיכולוגית אוכל לדבר על זה, אני מכיר ילדים שאבא או אמא שלהם פסיכולוגים, והם מאוד גאים בזה. גם מכבדים אותם. אבל עכשו לא כדאי לומר. לא אמרו לי את זה בפירוש, אבל אני יודע.

“בסדר. תחזור לכיתה.”

“אני רוצה ללכת הביתה.” אין לי כוח לדיבורים של רובי. אני מפחד ששוב לא אצליח להתגבר.

“בסדר. נתקשר להורים שלך, מה המספר של אמא?” הוא מוציא את הטלפון שלו מהכיס.

אני מקריא את המספר של הבית. לא רוצה להגיד לו מספר לא כשר. אמא גם לא רשמה אותו בטופס שהבאנו בתחילת השנה.

“כל היום רובי מציק לי,” אני בוכה בבית בדמעות, למרות שממש לא תכננתי את זה. “הוא אומר לי כל מיני דברים על אבא שלי ועל אמא שלי.” בעיקר על אמא, אבל זה לא משנה.

“כל היום רובי מציק לי,” אני בוכה בבית בדמעות, למרות שממש לא תכננתי את זה. “הוא אומר לי כל מיני דברים על אבא שלי ועל אמא שלי.” בעיקר על אמא, אבל זה לא משנה.

“מה למשל?” ההבעה של אבא רצינית. לא בגלל רובי אלא בגללי, כי השתמשתי בידיים.

“הוא אומר שאתה שמן,” אני בולע דמעות, “ושיש לאמא סמארטפון, ושהיא נוהגת, ושאסור לי לאכול מהאוכל שלה, ושהיא לא אוהבת אותי רק את הטלפון שלה.” בסיום המשפט אני מנסה לנשום עמוק, אבל במקום זה אני שוב בוכה, הפעם בקול.

“ואתה חושב שהוא צודק?” בעיניים של אבא יש שעשוע, אבל אמא נראית מודאגת.

“הוא,” אני נתקע.

“חוץ מזה שאני שמן,” עכשיו אבא ממש צוחק, “אתה חושב שאמא לא אוהבת אותך?”

אני מפסיק לבכות ומנענע בראשי. אמא אוהבת אותי. גם אבא.

“לא עשינו שום דבר רע, ואתה בטח שלא,” אבא אומר לי. אמא שותקת אבל מלטפת לי את הראש, וזה נעים. “מותר לאבא שלך להיות שמן, ולאמא שלך להשתמש במכשיר מוגן ללימודים. ואתה יכול לאכול מהאוכל הכי טעים בעולם שאמא שלך מכינה.”

עכשו אני מחייך, ואמא גם. אבל החיוך שלה עדיין לא שמח באמת.

“בכל אופן,” המבט של אבא מרצין שוב, “אתה תלך, כשתתאושש, לבית של רובי, ותבקש ממנו סליחה.”

“מה הבעיה שאני אבקש ממנו מחר בכיתה?” אני מרגיש את הדמעות שהפסיקו שוב מעקצצות לי בעיניים הרטובות.

“אני לא רוצה שתשכח,” אבא עונה בקצרה. “עדיף גם שתבקש סליחה כמה שיותר קרוב לאירוע,” אמא מוסיפה.

אני עוצם עיניים. “ולמה לא בטלפון?”

“תנוח קצת,” אמא לא עונה על השאלה, היא מגישה לי כוס מים, “ואחר כך תצא כמו שאמרנו לך.”

אני שותה קצת, ניגש למראה ובודק את העיניים שלי. הן קצת אדומות, אבל עד שאגיע לרחוב הסמוך, אל הבית של רובי, זה בוודאי יעבור.

“טוב, אני יוצא.”

“אתה ילד נהדר.”

הפסיעות שלי מהירות. אני מרגיש את הדם זורם אל כפות הרגליים שלי ואחר כך עולה בחזרה. הידיים שלי, קפוצות, מתנועעות מצד לצד לקצב ההליכה שלי. אני כועס על כל העולם. על רובי, על המפקח, על זה שההורים שלי מבקשים שאני אבקש סליחה. הוא ביקש ממני פעם? שהוא יבקש קודם.

מתחת לבניין של רובי אני נעצר, נשען על העמוד ושואל את עצמי מי ידע אם עליתי בכלל לבקש סליחה. אבל אני מיד דוחף את המחשבה הזו מהמוח שלי. אני לא אשקר. השם שונא שקרנים וצבועים, כאלה שמספרים כמה הם צדיקים ובאמת הם מתנהגים אחרת. ובסך הכל אני ילד צדיק, עובדה שעד היום לא הרבצתי לרובי אפילו שהיה מגיע לו אלף פעמים.

והוא באמת מצליח להתחמק מעונשים. לפני שבוע הוא גילה שלטכנאי שהגיע לתקן את המזגנים של כיתה ב’ יש סמארטפון, לא טלפון כשר. הוא הגיע בשקט וסגר את דלת הכיתה עליו. אחר כך הזיז שולחן אחד ועוד אחד אל הדלת הסגורה והערים עליהם הרבה כסאות. ילדים נוספים עזרו לו ונהיה בלגן שאף אחד כבר לא זכר מי התחיל את המהומה. ואז הטכנאי רצה לצאת, אבל הם לא נתנו לו. הם רקדו מאחורי הדלת ושרו בדיוק מה שרובי שר היום בהפסקה לי. “כל מי שיש לו סמארטפון הוא כזה מסכן.” ואז הם צרחו לו שיזרוק את האייפון מהחלון והם יפתחו לו.

בסוף הטכנאי התקשר לאב הבית. אב הבית רתח מזעם, אבל לא ידע את מי צריך להעניש ועל מי להלשין למפקח. וחוץ מזה, כך אמר רובי, המפקח לא יכול לכעוס על מי שמחה נגד מי שעובר על דברי גדולי ישראל, ולאב הבית בעצמו יש אייפון, רק שהוא לא מוציא אותו מהכיס. וכך אף אחד לא אמר לו שההתנהגות שלו בלתי נסבלת ושלא נועלים אנשים גם אם הם לא בסדר.

אני דופק בדלת שכתוב עליה הירשמן. פותח לי ילד מתוק, לא דומה לרובי בכלל. אני מכיר אותו מכיתת המכינה.

“רובי נמצא?” הקול שלי קצת רועד, ואני שוב מכניס את היד לכיס.

“רובי, חבר שלך בדלת!” הילדון צועק לתוך הבית במקום לענות לי.

“שייכנס,” רובי צועק אליו בחזרה.

הילד פותח את הדלת כמעט עד הסוף ומפנה לי מקום. אני נכנס.

מול הכניסה לבית יש הסקה, ועליה עומדת קופסא מעוכה קצת. אני מזהה עליה את הצורה של הספינר.

מהפרוזדור מופיעה הדמות של רובי.

“באתי לבקש סליחה,” אני שוכח לכעוס.

“באמת?” רובי מסתכל עלי קצת נדהם. 

“כן, באמת. לא התכוונתי להרביץ לך, פשוט לא הצלחתי להתגבר.”

פעם אמא ישבה על הספה עם אחד הספרים שלה מהקופסאות של הספינר, של הלימודים שלה, ואנחנו שיחקנו על הרצפה לידה. ואז היא הקריאה לנו קטע. היה מתואר שם ניסוי שמישהו עשה. הוא ביקש ממלצרים במסעדה שיענו לטלפון באמצע שהם מקבלים את הבקשות של הלקוחות. חלק מהמלצרים התנצלו אחרי השיחה וחלק רק המשיכו מהמקום שבו הפסיקו כאילו כלום לא קרה. אחר כך הם נתנו ללקוח יותר עודף ממה שהגיע לו.

“תראו,” אמא הסבירה לנו, “הם מספרים שיותר אנשים שהתנצלו בפניהם הראו למלצרים שהם נתנו יותר עודף והחזירו אותו. המסקנה שלהם היא שבקשת סליחה עוזרת לאנשים להירגע ולסלוח באמת. אבל אני חושבת,” הוסיפה לנו בטון מהורהר, “שאם מישהו מתנהג באופן מוסרי ומנומס, גם האחרים יתנהגו כך אליו.”

קיוויתי שבקשת הסליחה שלי תגרום לרובי להתנהג אלי יפה.

“בסדר,” רובי היה קצת נבוך, אבל הוא לא הסתיר את החיוך שלו. “רוצה להישאר אצלי קצת, לשחק?”

“אני צריך לשאול את ההורים שלי אם הם מרשים,” עניתי לו.

הם הרשו, לחצי שעה.

“של מי הקופסא הזו?” שאלתי את רובי, והצבעתי על הספינר.

“של אמא שלי,” הוא ענה. “יש שם ספרים שקשורים לעבודה שלה. היא קוראת בהם בערב.”

הסתכלתי עליו ולא דיברתי כמה שניות. לא ידעתי מה מותר לי להגיד לו. אולי גם הוא מדבר על העבודה של אמא שלו במקום לומר שזה לימודים שלה. מצד שני, נשמע שהוא באמת חושב שזה של העבודה.

הסתכלתי עליו ולא דיברתי כמה שניות. לא ידעתי מה מותר לי להגיד לו. אולי גם הוא מדבר על העבודה של אמא שלו במקום לומר שזה לימודים שלה. מצד שני, נשמע שהוא באמת חושב שזה של העבודה.

“איזה כיף לה,” מצאתי בסוף את הלשון, “אתה יודע? כשהיא תגמור לקרוא את כל הקופסאות שהיא צריכה, כנראה יעלו לה את המשכורת.”

“כן?” רובי זרח, “מאיפה אתה יודע?”

“כי גם לאמא שלי יש קופסאות עם ציור של ספינר,” עניתי לו, “וכשהיא תגמור לקרוא את הכל, היא תקבל עבודה חדשה.” לא חייכתי אפילו, אבל היה לי צחוק בבטן שדגדג אותי.

“איזו עבודה?” הוא הסתקרן.

“היא תהיה פסיכולוגית,” אמרתי לו. זה לא מדויק, אמא הסבירה לי יפה שאחרי התואר הראשון היא תצטרך ללמוד גם תואר שני. וזה אי אפשר מהבית, היא תצטרך ללכת ללמוד.

“כמה קופסאות כאלה יש בכלל?”

“בין עשרים לשלושים,” ידעתי לענות לו. אמא אמרה לי שהיא לומדת פסיכולוגיה, שזה רק עשרים קופסאות. אבל מי שלומד פיזיקה, למשל, צריך ללמוד איזה שלושים קורסים.

“אז אני אשאל אותה כמה קופסאות נשארו לה,” רובי המשיך לשמוח, “אני רוצה שיקנו לי קורקינט חשמלי, והם אמרו שזה יקר מדי. כשהמשכורת שלה תעלה הם יהיו חייבים לקנות לי.”

אחר כך שיחקנו קצת ואז נגמר הזמן והלכתי הביתה.

בבוקר שלמחרת רובי לא ברך אותי לשלום. אבל זה לא היה מוזר בכלל. קודם כל רובי בדרך כלל לא חבר שלי, וחוץ מזה הוא בטח הלך לדבר עם המזכיר שהוא חבר טוב של אבא שלו, ולהציץ על המחשב שלו בלי שהוא ישים לב. לפעמים, כך הוא סיפר לילדים אחרים, אפשר לראות שם אנשים שמשחקים כדורגל.

אבל בהפסקה הראשונה, כשנטלתי ידיים, הוא ניגש אלי ואמר לי במהירות שאמא שלו לא מרשה לו להתחבר אלי יותר. “היא אמרה שאמא שלך סטודנטית, והרבנים לא מרשים ללמוד באקדמיה.”

טוב שהייתי אחרי נטילת ידיים, כך לא הייתי צריך לענות לו. כל תשובה היתה רעה יותר מהאחרת, ולא רציתי להיות גם היום ילד רע.

אבל אחרי שאכלתי ביס אחד ניגשתי אליו, כי הייתי חייב לברר משהו.

“רובי,” שאלתי אותו, “מה אמא שלך עשתה עם הקופסא של הספינר?”

“היא החביאה את זה בארון למעלה, ליד המחשב הנייד שאסור לנו לגעת בו כי הוא של העבודה,” הוא ענה. פתאום המבט שלו התכהה והוא שאל אותי, “איך אתה יודע?”

“אני בן של סטודנטית,” עניתי לו. “וגם של אבא אברך,” הוספתי מיד. 

מי שחי את שתי העולמות יודע, אבל גם יודע שעכשו צריך לשתוק. 

ושתקתי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

8 תגובות

  1. סיפור מהמם. נקודה למחשבה להורים.
    אל תכניסו ילד למסגרת שלא מתאימה לכם!!! הוא סופג את השוני והאומללות!
    או שתמצאו מסגרת מתאימה לבית שלכם או שתתאימו את עצמכם!!

    1. זה ממש לא המסר שהסיפור מנסה להעביר! המסר הוא העיוות והשקר שבו חיים חלק גדול מהציבור. ואף אחד לא צריך להתאים את עצמו לעיוות שכזה!!
      הסיפור מדהים, אגב

    2. נקודה למחשבה למחנכים.
      אל תעודדו מידות רעות על גבי חינוך לשמירת הצביון.
      למדו את הילדים שכל אחד אחראי לעצמו. ספרו להם למה כדאי להם להיות אחראים לעצמם.
      אל תציגו לדור הצעיר מצג שוא. הטכנולוגיה הכרחית כיום. למדו אותם להתגונן.
      אל תשקרו, אל תחביאו דברים בארון למעלה. הם יגלו בסוף, וילמדו להסתיר גם הם.

  2. מטלטל!
    פשוטו.
    פשוט סיפור אמיתי, ונוגע וכל-כך משקף!
    בתור אחת שגדלה כילדה כזו…
    והייתה בטוחה שהיא חיה בשתי עולמות.
    ואז גילתה שכולם חיים ככה…
    נגע ללבי,
    כתיבה מדהימה וחלקה וזורמת.
    אהבתי מאד.

  3. פעם חשבתי שצריך ללמד את כולם להכיל את כולם.
    פעם הבנתי שילד צעיר כן צריך הגדרות של טוב ורע,
    ולאט לאט מלמדים אותו להכיל את כולם.
    ואז באו ההפגנות של השמאל בתקופת הניסיון למהפיכה משפטית,
    ופתאום ממש לא בא לי להכיל את כולם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן