דווקא לא שוכח

כשטרקתי את דלת המונית ויצאתי אל הרחוב הגשום, התאפקתי לא להקיף בניתור פזיז את השלולית.

גם כי הייתי בנעלי שבת, ובעיקר כי כבר עשרים שנה אני לא בן חמש.

איש ממהר חמוש במטריה חלף על פניי. הוא נראה עסוק ונשוי מאד, ורציתי לתפוס בשרוול החליפה שלו ולשאול אם גם אצלו זה היה ככה. אם גם הוא חזר מהפגישות עם אשתו והצטער שאין לו שפם שאפשר לכבוש תחתיו חיוכים. ואם גם הוא היה בטוח אחרי פגישה שלישית שהוא לעולם לא ימצא משהו יותר טוב.

לא רציתי לעלות מיד הביתה, מול המבטים המצפים של אבא ואמא, ולשבור את הקסם. בחוץ, בלילה הקריר תחת הגשם האיטי, יכולתי להמשיך לשחזר את הערב בלי פרשנות שתפריע.

בכל השנים שאני בשידוכים, אמרו לי כולם שאני חייב להתפשר. שלא יכולה להיות מישהי בדיוק כמו שאני מחפש. שתבין את הראש שלי ואת ההומור היבש, תסכים עם ההשקפות ותתעניין בכל הדעות. ותהיה בעצמה חכמה ומעניינת, רגישה ויראת שמיים.

‘אין מישהי שתהיה הכול ביחד’, טרחו כולם להדגיש לי. ‘היא פשוט לא קיימת!’

האמנתי להם. באמת לא הייתה. עד לפני שבועיים.

אני לא זוכר את הרגע המדויק בפגישה הראשונה בו קלטתי שזה זה, אבל אני כן יודע שבפגישה שנייה כבר הייתי בטוח שאני צודק.

הדבר היחיד שהמיס את תחושת ההתעלות שהתהלכתי בה, הייתה הבעת הספקנות של ההורים שלי, ובנימין אחי הגדול.

“זאת רק ההתחלה, ישראל,” הזכירה אמא כשנסחפתי בתיאורים. “אתה יודע שאי אפשר עדיין לדעת שום דבר, נכון?”

אבל ידעתי. הייתי בטוח שכן. לא הייתי בחור צעיר ונלהב, והייתי משוכנע שהפעם זה אחרת.

“לפחות אל תרמוז לה שמבחינתך זה סגור,” המליץ אחי. “זה עלול להלחיץ מאד בחורה בשלב כזה מוקדם.”

אז לא רמזתי, אבל הייתה לי תחושה די ברורה שגם אם הייתי עושה את זה, זה לא היה מפחיד אותה. 

הגשם פסק, ואני המשכתי לשוטט על המדרכות, חופשי לחייך לעצמי בלי אף אחד שיזעיף מבט כדי להחזיר אותי לאיזון.

זאת הייתה פגישה שלישית הערב. מן הסתם שבוע הבא יהיו עוד שתי פגישות, ועוד אחת בשבוע שאחריו.

האם מופרך להתכונן לסגור בפגישה שישית? תמיד חשבתי שייקח לי הרבה יותר זמן להיות בטוח בעצמי, ושהספקות יוציאו אותי מדעתי. אף אחד לא אמר לי שיכול להיות ביטחון מוצק ויציב כל כך.

זוג צעיר חלף על פניי, מצחקקים מבדיחה משותפת.

ואם נתארס בעוד שבועיים, אז בעוד ארבעה חודשים כבר נהיה נשואים? הלב שלי האיץ, ואני האצתי את קצב ההליכה כדי להאט אותו. 

ואם נתארס בעוד שבועיים, אז בעוד ארבעה חודשים כבר נהיה נשואים? הלב שלי האיץ, ואני האצתי את קצב ההליכה כדי להאט אותו. 

אני באמת חייב לקחת צעד אחורה ולהירגע. אולי לחזור הביתה יהיה עכשיו רעיון טוב.

                                                         *

הבית היה שקט, ולרגע התעוררה בי תקווה חפוזה שהם הלכו לישון. אבל בסלון המואר בעמעום, ישבו אבא, אמא ובנימין.

“גם אתה כאן?” מצמצתי. “יושב ומחכה לשמוע אותי בשידור חי?”

“הגעתי רק עכשיו,” כחכח אחי בגרונו. “הכול בסדר?”

“הכול מצוין ברוך השם,” הבטחתי בעליזות. “יכולנו לדבר בטלפון, אתה יודע.”

אמא העיפה מבט לעבר אבא, אבא הרים את גבותיו לעומתה, בנימין הניד בראשו לכיוון אמא, אמא נאנחה ואבא פתח את פיו וסגר.

ואני עמדתי בפתח, נאחזתי בכוח בשני צידי המשקוף, וייחלתי שהם ימשיכו להחליף מבטים לנצח.

“אתה שומע ישראל,” פתחה אמא. הקול שלה היה צרוד ואני נטעתי את כפות רגליי ברצפת הסלון כדי לא להתפתות לדחף לברוח.

“השדכנית התקשרה לפני רבע שעה.”

“ו?” שאל משהו. אולי הקול שלי, אבל סביר יותר שרק השפתיים היבשות.

“זהו, שהם החליטו בסוף שהם לא רוצים להמשיך.”

“הם?” חזרתי בטיפשות. כי משהו מעורפל במוח הספוגי שלי, קיווה לרגע שזה רק הם. קבוצת אנשים זדוניים שהחליטו עליה בלי לשאול לדעתה.

“היא. היא החליטה שהיא לא רוצה להמשיך. היא חושבת שזה לא ממש הסגנון.”

לא הסגנון. איזה סגנון? לא הסגנון שלה? לא הסגנון שהיא רוצה? לא הסגנון שהיא צריכה לרצות?

בהיתי בהם, בשלושת האנשים שהתקבצו בסלון כדי לבשר לי, והאוזניים שלי צלצלו.

רק שלוש פגישות, אבל אני כבר ידעתי. בוודאות מוחלטת ידעתי שזה כל מה שרציתי אי פעם. וכל כך הייתי בטוח שגם היא מרגישה ככה.

איך יכול להיות שטעיתי ככה?

“זה לא יכול להיות…” מלמלתי, ואבא נאנח. 

“ישראל…” התחילה אמא, והחמלה בקולה כמעט שברה אותי. לא יכולתי להניח לה להמשיך לרחם עלי.

“לא משנה,” פלטתי, ועשיתי צעד זהיר אחורנית. “זה בסדר, אין בעיה, טוב שהיא ענתה מיד והם לא מרחו את זה.”

הם.

“זאת רק פגישה שלישית,” הקול של בנימין היה רם מדי והכאיב לאוזניים הרגישות שלי. “ממש התחלה בשביל בחור בגיל שלך.”

“כן,” הסכמתי, וכבר לא היה לי מושג מה אני אומר. “ברור, ממש התחלה.”

“אז למה אתה נראה ככה?” תהה אחי הנשוי.

“איך ככה?” שפשפתי את מצחי. לא הרגשתי שהפנים שלי זזו באופן חריג מתמיד. כשליעלי אחותי הצעירה ירד שידוך, היא ברחה לחדר בדמעות, ובמשך יומיים הסתובבה בעיניים אדומות. אני לא יכולתי וגם לא רציתי לעשות שום דבר כזה.

“כאילו העולם נחרב. בסך הכול שידוך ירד, לא סוף העולם. פשוט תשכח מזה, תלך לישון, תקום בבוקר ותמשיך הלאה.”

לטשתי בו מבט. מובן שהעולם לא נחרב, לא חשבתי שכן. אבל למה הוא התכוון במילה ‘לשכוח’? איך אפשר לצוות עלי דבר כזה?

“בנימין צודק,” התערבה אמא. הקול שלה היה נמוך, אבל מסיבה כלשהי הקשה עלי יותר. “הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות בשביל עצמך זה פשוט להמשיך הלאה. לא נעים, קצת פוגע אולי, אבל זהו, עכשיו אתה יודע ברוך השם שהיא לא נועדה לך, ותהיה מישהי אחרת שתתאים לך לגמרי.”

ניסיתי למצוא היגיון במילים של אמא, להפוך אותן לרצף שאצליח להבין.

היא לא נועדה לי. לא היא. אז מישהי אחרת כן? מתאימה עוד יותר ממנה?

ואני צריך להמשיך הלאה. הלאה לאן? ואיך למען השם אני מנתק את החלק הספוגי וההמום במוח שלי, ופוקד עליו לשכוח?

“ברוך השם שזה נעצר עכשיו, לפני שהתחברת רגשית וכו’,” הוסיף אבא. הוא נשמע מתנצל, כאילו לא היה בטוח שיש לו מה לתרום לדיון. “כמה שתפסיק לחשוב על זה יותר מהר, יהיה יותר טוב בשבילך, תאמין לי.”

“כן,” מתחתי את השפתיים שלי למשהו שהרגיש ממש כמו חיוך והפסקתי להיראות ככה. “זה מה שאני אעשה. לילה טוב.”

                                                                 *

בבוקר פקחתי במאמץ את העיניים וחיפשתי את הסלע שישב לי על החזה.

הוא לא היה שם, רק הוודאות ההולמת, ההמומה, שזה נגמר. שאני טיפש. שהכול היה אשליה. שלמרות כל הניסיון שצברתי, אני לא שונה מכל בחור טירון שרק הציץ לעולם הגדול. בנימין צודק. אני מוכרח לצאת מזה. וחייב לשכוח. כמה שיותר מהר,  יותר טוב. לשכוח שרציתי, שהאמנתי, שקיוויתי. שבמשך שבועיים מסוחררים, חשבתי שסוף סוף מצאתי.

בנימין התקשר גם בצהריים. “אמא מודאגת,” דיווח לי. “היא אומרת שבקושי הכנסת משהו לפה היום.”

“אני לא רעב,” התגוננתי. אמא פשוט עדכנה את בנימין בהרגלי האכילה שלי?

“אתה חייב לצאת מזה,” הבהיר אחי בדחיפות. “היא לא שווה את הדיכאון שלך. אף אחד בעולם לא שווה את זה. סמוך עלי, כמה שתתנתק יותר מהר, זה יותר בריא.”

בערב יצאתי לריצה. מכל הפעילויות, השעטה המהירה מאחורי השכונה שלנו מנתקת אותי הכי מהר מעצמי.

רצתי, והדפתי את הבדיחות המשותפות. התנשמתי, ונשפתי החוצה את התגובות הקולעות. דהרתי קדימה והברחתי את כל החלומות. הגברתי קצב ומחצתי את שיירי הזיכרונות.

רצתי, והדפתי את הבדיחות המשותפות. התנשמתי, ונשפתי החוצה את התגובות הקולעות. דהרתי קדימה והברחתי את כל החלומות. הגברתי קצב ומחצתי את שיירי הזיכרונות.

בסך הכול שלוש פגישות. כלום בשביל בחור בגילי. מי שישמע יצחק עלי. לא אכפת לי. היא לא נועדה לי. היא צודקת שלא התאמנו. אני ממשיך הלאה, במורד הרחוב הזה, ובחיים בלעדיה. זהו. נגמר.

                                                            *

בערך חמש הצעות עלו וירדו בחודשיים שאחר כך, ואף אחד בבית לא הזכיר את השם האחד ההוא.

גם אני לא, כמובן. כי המשכתי הלאה.

נפגשתי פעמיים בינתיים, פגישות סתמיות וחסרות השראה. אבל לא הרשיתי לעצמי לחשוב יחסית לְמָה הן משעממות. בחרתי בקפידה מלונות אחרים, העליתי נושאים שונים, ומחקתי בחריפות כל שמץ של השוואה.

היה לי פטיש שניצלים עבה, והנפתי אותו בקשיחות ברגע שזיכרון כלשהו העז להרים ראש.

אני די טוב בשניצלים.

                                                        *

יומיים לא הגיע מנחם לישון בחדר שלנו. הוא לא חזר לישיבה אחרי שבת, ותהיתי אם הגיע הזמן להתקשר אליו. בערב היום השלישי, כשיצאתי מבית המדרש, הוא התקשר.

פעם מנחם ואני הכנו רשימה של פתיחות אפשריות לשיחת עדכון על אירוסין. הייתה לנו גם תכנית לפטפט באריכות על נושאים לא חשובים, ורק בסוף השיחה להזכיר כבדרך אגב שהתארסנו.

מנחם זנח את הרשימה כולה והתפרץ בשנייה שעניתי: “אתה שומע? סגרתי הערב!”

“מזל טוב!” הגבתי מידית. “זהו? עשית את זה?”

“ועוד איך!” נאנח חבר החדר שלי באושר. “אתה לא מבין, ישראל! כשזה זה – זה זה.”

משהו מעוך וזעיר בתוכי רצה לומר שהוא יודע את זה, אבל כופפתי אותו חזרה בתקיפות.

יצאתי לחצר. לא רציתי לנהל את השיחה הזאת בתוך הפנימייה.

“זה פשוט כל מה שרציתי!” התנשם מנחם. “הכול, ממש! שכל, מידות, התאמה יוצאת דופן, אין, זה פשוט נס! נס! אני צריך שמישהו יצבוט אותי דחוף!”

“ימעכו לך את היד עוד מעט, זה מספיק,” הבטחתי לו.

הקשבתי לו עוד כמה דקות ממלא במילים נרדפות את השיחה (מושלם, מדהים, גדול, מטורף) ונפרדנו כשאבא שלו חיכה בשיחה ממתינה.

נעצתי מבט בגדר האבנים השבורה שתחמה את הפנימיה, והתכווצתי כשגל של יגון חסר שם הדף אותי לפתע.

כל המילים האלה – יכולתי לומר אותם בעצמי.

התאמה מושלמת. נס אמיתי. משהו שאי אפשר לדמיין. התגשמות כל החלומות. ולמשך תקופת חיים זעירה, האמנתי שזו מציאות. שהיא ואני – זה משהו אמיתי.

אבל זה לא היה, וחזרתי אחורנית למקום שהייתי לפני שהכרתי אותה, רק חלול וריק מאי פעם.

ואיך זה שעברו חודשיים, אף אחד במשפחה שלי לא זוכר כמעט את קיומה, ואני מרגיש פתאום ככה?

איך סיפור קצר וחסר משמעות כזה, מצליח לתקוף אותי שוב, אחרי יותר משמונה שבועות?

האם בכל הריצות קורעות השרירים האלה, לא הייתה שום תועלת?

בעטתי בכמה אבנים קטנות וייחלתי שאצליח להרגיש ריק שוב. כל הרגשות מאותו ערב המום, הסתחררו בתוכי כמו בקבוק קולה שמישהו ניער וזרק.

 התקפלתי על הגדר וניסיתי לדחוף אותם שוב פנימה, לכווץ לאותו גודל מזערי של השבועות האחרונים. לא יכולתי לשאת אותם שוב עכשיו. לא הייתי בטוח שאצליח לסחוב אותם בלי להתפרק.

אבל אם זה לא הצליח אז, כשהייתי נחוש כל כך להפסיק לסבול – אז למה שזה יעבוד לי דווקא עכשיו?

שרק אף אחד לא יצא לסיבוב בחצר. הייתי משוכנע שברגע זה, יותר מתמיד, אני נראה בדיוק ככה.

לחצתי את כפות ידיי לעיניים הצורבות, וצפיתי בכתמים השחורים שריחפו תחת העפעפיים. יכולתי לראות את בקבוק הקולה ההוא, נעול בכוח בפקק אדום והחלטי. לקחתי אותו איתי בכל הריצות הנואשות ההן, והנחתי לו להיטלטל בקצב הפראי שלי.

הרמתי אותו שוב, והיד שלי רעדה כשסובבתי את הפקק לצד השני. לא יכולתי להניח לבועות להישאר קבורות שם, להשתולל במרדנות תחת המכסה. השלכתי את הפקק ונרתעתי כשהבועות הדפו אותי אחורנית, להוטות אל החופש.

בועה אחת: אני מתגעגע לשיחות שלנו. נשכתי שפתיים כשבועה נוספת התפוצצה אל כף ידי: הייתי לגמרי בטוח שגם היא נהנתה. העיניים שלי שרפו כשבועה דוקרנית הסתירה לרגע את שדה הראייה שלי: פגע בי שהיא החליטה שאני לא מספיק. שתי בועות צמודות יחד שהקשו עלי לרגע לנשום: לא יודע אם אמצא פעם משהו כזה.

ישבתי על הגדר ובהיתי בבועות שהסתחררו סביבי. לא את כולן הצלחתי לשחרר, חלק מהן פעמו בעדינות בתחתית הבקבוק. אבל מישהו ראה אותן סוף סוף. וידעתי שבסופו של דבר הן ירשו לעצמן להתפוגג.