שניה להתרגל

הילדים שלי צדקו. באמת הרגשתי הרבה פחות צורך להתקשר אליהם ולשאול מה נשמע. באמת הייתי שבע ובריא יותר. היו לי חולצות מגוהצות. גרביים בלי חורים. אבל רציתי נואשות, באופן שהכאיב לי בבטן, לדבר שוב עם רותי.
ממוצע 4.7 | 7 מדרגים

שתיתי לאט את הקפה, גם כי הוא היה רותח וגם כי עד שאסיים אותו יכול להיות שאריה יתקשר.

סיימתי אותו, שטפתי את הכוס וניגבתי והוא לא התקשר. גם לא שושי.

האמת שעם שניהם דיברתי אתמול בלילה, אז לכאורה לא הייתה להם סיבה לברר שוב מה שלומי. ואת אליעזר פגשתי הבוקר בתפילה למרות שהחלפנו רק הנהונים.

 אם עד הערב אף אחד מהילדים לא יתקשר, אוכל לנסות בעצמי.

כשחזרתי ממעריב שמעתי מהמדרגות את הטלפון מצלצל. עליתי את המדרגות מהר ככל שיכולתי, והתנשפתי אל הטלפון: “הלו?”

“מה נשמע, אבא?”

“שושי!” שושי זה היה מצוין. כבר כמעט נגמרו לי קופסאות האוכל שהיא שמרה לי בפריזר לפני שבועיים, והיום הכנתי לעצמי מרק גרוע בלי טיפת טעם. לא שהתכוונתי לבקש ממנה במפורש לנסוע עד אלי ולהביא לי קופסאות נוספות, אבל קיוויתי שהנושא יצוץ במהלך השיחה.

“שושי!” שושי זה היה מצוין. כבר כמעט נגמרו לי קופסאות האוכל שהיא שמרה לי בפריזר לפני שבועיים, והיום הכנתי לעצמי מרק גרוע בלי טיפת טעם. לא שהתכוונתי לבקש ממנה במפורש לנסוע עד אלי ולהביא לי קופסאות נוספות, אבל קיוויתי שהנושא יצוץ במהלך השיחה.

“אז מה שלומך? היית בכולל היום?”

“רק שעתיים,” נאנחתי. “הגב ממש כואב לי לאחרונה והספסלים שם קשים מדי. אבל אני לומד בבית על הספה, אל תדאגי.”

“כן, טוב…”

חשבתי שעכשיו יבוא נאום על הגב שלי שצריך לבדוק מה איתו או על זה שכדאי אולי למצוא כולל אחר עם ספסלים נוחים, אבל שושי עשתה זינוק לנושא אחר לחלוטין.

“אתה שומע, אבא, חברה הציעה לי היום משהו בשבילך.”

מצמצתי. “מה?”

“אישה מצוינת שהיא מכירה ממש טוב. ברכה נדל קוראים לה.”

“ולי קוראים מלך שטוב,” הגבתי. “אז מה?”

“אמרתי לה שקוראים לך אלימלך,” התנצלה הבת שלי. “בכל מקרה, היא הציעה לך את האישה הזאת.”

נהיה לי חם פתאום והלכתי עם הטלפון דבוק לאוזן לפתוח את החלון. “מה השטויות האלה, שושי?”

“למה זה כל כך נורא?” תהתה בתי בקול תמים כזה, כאילו זה נושא שאנחנו מדברים עליו תמיד. “אתה לא מתכוון להתחתן מתישהו?”

“לא.” הגבתי נחרצות. “בשום אופן לא ואת יודעת את זה.”

“רק תחשוב על זה,” היא התחננה. “לא חסר לך לפעמים מישהו לדבר איתו? אני יודעת שכן.”

אני צריך לצמצם למינימום את השיחות שלי עם הילדים, זה מה שאני צריך. ככה לא ייכנסו להם רעיונות לראש שאני משועמם.

“אני בסדר,” עניתי בקצרה.

“ואוכל? לא היית רוצה שיהיה לך אוכל חם באופן קבוע? אתה יודע, קופסאות מוקפאות מלפני חודש זה לא ביג דיל.”

אז הנושא הזה צץ בסוף, כך או אחרת.

“אפשר לחשוב…” הקול שלי לא יצא יציב כמו שרציתי. “כמה פעמים בשבוע בדיוק אמא בישלה? היינו אוכלים בשרי אחת לשבועיים, את יודעת את זה.”

“אמא…” שושי השמיעה קול מוזר חנוק. “בסדר, אבל היא דאגה לך וקניתם אוכל או שאכלתם בחוץ. לא נשארתם רעבים. וזה לא רק האוכל, אבא, זה הכל! אתה לא יכול להיות לבד כל היום, זה לא בסדר!”

שעה אחר כך אריה התקשר וטען שתמי אשתו ביררה באריכות על המועמדת והיא “בדיוק מה שאתה צריך, אבא”. פתאום כולם ידעו מה אני צריך.

“באמת, אבא,” אליעזר היה קצר רוח כשנשלח אלי גם הוא. “אתה רוצה להגיד לי שלא חסר לך שאין עם מי לדבר כל היום?”

שפשפתי את המצח. אולי אעשה תענית דיבור מהילדים שלי בשבוע הקרוב, עד שהטירוף הזה יעבור להם. “אני לא רוצה לדבר עם כל אחד,” פלטתי במאמץ. “עם אמא זה היה אחרת. איתה היה תענוג לשוחח. איתה זה היה… די נו, סתם לדבר ולברבר זה לא העיקר!”

“אבא…” הבן הגדול שלי נשמע מתוסכל. “אי אפשר למצוא מישהי כמו אמא. גם עוד חמישים שנה לא תפגוש מישהי כזאת. היא הייתה משהו יוצא דופן, זה ברור. אבל אתה לא צריך עוד אחת שדומה לאמא. אתה פשוט צריך אישה טובה שתדאג לך, זה הכל.”

וברכה נדל ענתה לחלוטין לשני הקריטריונים.

                                                                *

“תאכל, תאכל.” דחקה בי אשתי. “איך הקציצות שלי?”

“מצוינות ממש,” הבטחתי לה ולקחתי עוד ביס של קציצה ברוטב וקוביית פשטידת ירקות צבעונית. האוכל של ברכה היה באמת טעים במיוחד. שושי לצערי ירשה מרותי את פיזור הנפש בכל מה שקשור לבישולים. אמנם בניגוד לאמא שלה, היא כן הכינה אוכל כל יום במסירות לבעלה והילדים, אבל לא הייתי משוכנע שהם מרוצים כל כך מהסידור הזה.

“בעלי עליו השלום לא אהב לאכול כמעט כלום,” נאנחה ברכה. “עוף בלי כלום היה מספיק לו מעל ומעבר. כשהייתי מכינה משהו מושקע הוא היה מתעצבן שזה סתם כסף לפח. כל דבר עם קצת שמן ותבלינים היה עושה לו כבד ומעצבן. לפחות עכשיו אני יכולה להאכיל מישהו כמו שצריך.”

“באמת טעים מאד,” סיימתי כבר שתי קציצות והיא העבירה לי עוד שתיים לצלחת.

“הוא גם לא אהב שמדברים איתו כשהוא היה אוכל,” ברכה נשענה אחורנית עם המזלג בידה. “הוא תמיד רצה שקט. נו מילא, גם כשדיברנו זה לא היה מי יודע מה.”

הרגשתי אי נוחות מעקצצת בבהונות שלי. מה אני אמור להגיד עכשיו? שאני כן אוהב דיבורים? זה בסדר להדגיש שאני יותר נחמד מבעלה שנפטר?

או שאולי אני צריך לדבר על רותי שאהבה לפטפט בכל זמן אפשרי?

לא מוכן. לא רוצה.

“בוא ניסע לגולן, מלך,” היא הייתה מעירה אותי בארבע לפנות בוקר עם תרמיל ארוז למחצה שהיו בו בעיקר ספרים בשבילה לדרך. “פשוט נקום וניסע בלי לחשוב יותר מדי.”

“אתה בסדר, אלימלך?” ברכה בחנה אותי בריכוז. “התבלינים בסדר?”

פקחתי את העיניים במאמץ וחייכתי אליה. “תיבול משובח במיוחד.”

זה היה אמור לעזור, לא? נוכחות של אישה טובה שמבשלת טוב, מישהי שאכפת לה ממני ועוקבת שאני לוקח את התרופות שלי בזמן. זה לא היה אמור לגרום לי להרגיש טיפה יותר טוב?

במקום זה, נראה שברכה גרמה לרותי להיכנס אחריה למטבח. לסלון. להיות בכל מקום שהיא הייתה. אבל לא היה מקום לשתיהן. פשוט לא היה. וזה בלבל אותי כל כך עד שהייתי צריך ממש להתרכז במה שברכה אומרת.

“…אז הבת שלי כבר הזמינה טיסה חזרה לאנגליה. היא אומרת שעכשיו היא יכולה לעבוד בשקט בלי לדאוג לי. הילדים שלך גם רגועים יותר, אלימלך?”

“זה היה כזה מצחיק, מלך! הזקנה הזאת על הכיסא גלגלה את עצמה ישר לזקן עם הרדיו, לחצה על הכפתור כדי שהרשרוש הסטטי ייפסק, ואמרה לו חד משמעית: ‘זה שאתה לא שומע כלום, לא סיבה להפוך גם אותנו לחירשים.’

אז הוא אומר לה: ‘שקט! אני שומע חדשות!’

“מה מצחיק, אלימלך?”

מצמצתי. ברכה ישבה מולי עם הכובע השחור הקטן שרותי לעולם לא הייתה קונה והסתכלה עלי בדאגה.

“כלום…” מלמלתי. “סתם נזכרתי במשהו.”

הילדים שלי צדקו. באמת הרגשתי הרבה פחות צורך להתקשר אליהם ולשאול מה נשמע. באמת הייתי שבע ובריא יותר. היו לי חולצות מגוהצות. גרביים בלי חורים. אבל רציתי נואשות, באופן שהכאיב לי בבטן, לדבר שוב עם רותי. לראות אותה מתרוצצת בבית ומארגנת לנו ‘טיול קטן ספונטני’. לשמוע אותה מקריאה לי משפט מטופש מספר. חוזרת מהעבודה בבית אבות ומספרת לי על שיחה מרתקת עם אחד הזקנים. מלגלגת בבוז על פוליטיקאי מטומטם. לספר לה מה עבר עלי ולשמוע אותה צוחקת את הצחוק המטורלל שלה. לצאת איתה בשתים עשרה בלילה לחפש פלאפל פתוח כי לא אכלנו מאז הצהריים, ולצחוק כל הדרך כמו ילדים.

כשהיא לא הייתה, כשאף אחת לא הייתה בבית, זה היה איכשהו נסבל יותר. אבל הצורך להיות נחמד ולחייך גנב לי את האוויר מהריאות.

                                                          *

“אתה בסידר, מיילך?” בירר החברותא שלי וצפה בי באלכסון.

“קצת סחרחורת,” שפשפתי את מצחי ועצמתי עיניים עד שהכתמים השחורים התבהרו. “אולי אני אלך הביתה לשכב קצת.”

אף פעם לא ידעתי איפה רותי תהיה כשהייתי חוזר הביתה. לפעמים היא חזרה רק בלילה, ופעם אחת התקשרה לעדכן שהיא נשארת לישון אצל אחותה בחיפה כי כבר מאוחר מדי.

רותי הייתה מסוגלת להתעכב שעות בשוק הפשפשים או לבחון עבודות אומנות במדרחוב בצפת ולא לשים לב שהשמש שוקעת או שהתחיל לרדת גשם. מה שאומר שגם לא היה אכפת לה כשאני הייתי מתעכב בלי להודיע.

פתחתי את הדלת והעפתי את הנעליים בביטחון גמור שהבית ריק.

“אלימלך!” ברכה הופיעה מולי ונראתה מבוהלת. “הכל בסדר? אתה חיוור נורא?”

“יש לי סחרחורת,” פלטתי וחיכיתי שתהנהן ותחזור לעיסוקים שלה.

“שב, שב, אני מיד מכינה לך מים קרים. אתה רוצה לשכב? שאני אדליק מזגן?”

שכבתי בעיניים עצומות ושמעתי את ברכה מתעסקת סביבי, מדליקה, מעלה, פותחת, מוזגת, בודקת אותי בחשש.

“אתה חייב ללכת לרופא,” החליטה ברכה כשהתלוננתי שוב באותו יום שהראש מסתובב לי.

בהיתי בה. “רופא? את רצינית? על סחרחורת?”

“בגיל שלך? אין ספק! צריך לעקוב, אלימלך.”

“אבל אולי זה סתם…” פתאום, כשהיא התחילה להילחץ, כבר לא הייתי בטוח. “אולי לא ישנתי מספיק או שאני רק מדמיין שאני לא מרגיש טוב ובעצם…”

“אתה לא מדמיין,” קטעה אותי אשתי. “אם אתה אומר שיש לך סחרחורת, אז יש לך. אין לך סיבה להמציא כזה דבר.”

היא ישבה באותו מקום שרותי אהבה לשבת בפעמים הבודדות שהיא לא רצה ממקום למקום, אבל המילים שיצאו לה מהפה היו כל כך שונות עד ששוב הייתה לי סחרחורת.

רותי תיעבה רופאים. היא חשבה שהם נועדו למקרים של טרום גסיסה בלבד. כשהייתי מתלונן על כאבי ראש או עייפות, היא שלחה אותי לעשות משהו שיעסיק אותי. “זה רק השעמום שגורם לך לדמיין שאתה חולה, מלך.”

“אז אני אקבע תור,” נעמדתי בזהירות ותמכתי את ראשי בכף ידי.

“כבר קבעתי לך,” חייכה ברכה. “ואני מצטרפת אליך כמובן, אם לא אכפת לך.”

“לא…” מלמלתי, המום. “יהיה טוב ללכת עם מישהו.”

“הלחץ דם שלך נמוך מדי,” בישר לי הרופא וידה של ברכה עלתה לפיה כאילו זאת הייתה בשורת איוב. “אתה שותה מספיק, אלימלך?”

“בקושי,” התערבה ברכה. “אולי שלוש כוסות ביום.”

המילים פרצו לי מהפה בלי שהספקתי להזהיר אותן; “אשתי אומרת שיותר מדי שתייה מזיקה לכליות.”

הרופא נעץ מבט שואל בברכה.

“אשתו הראשונה,” פלטה ברכה במרירות.

“אתה צריך לשתות שמונה כוסות ביום לפחות,” הדגיש הרופא. “ותקשיב לאשתך, היא דואגת לך.”

ברכה הנהנה במרץ.

                                                           *

אני חושב שאנשים בגילי לא מדברים כל כך הרבה. יש זוגות שאחרי ארבעים שנה ביחד כבר בקושי יש להם מה להגיד אחד לשני חוץ מ:’בוא לאכול’ ‘עוד רגע’. אנשים כמו ברכה ובעלה למשל.  אנשים כאלה לא יבינו למה אני מחכה שברכה תלך למסור שיעור בסמינר ואז לוקח אוטובוס ונוסע לבית קברות. הם לא היו מכורים אף פעם לשיחות עם רותי, הם לא היו חייבים להעביר את הימים שלהם בגמילה מתמשכת ולחייך כאילו כל האיברים שלהם לא מתקוממים ודואבים.

גם כשרותי הייתה כבר עם חמצן ובהכרה מעורפלת, ישבתי ליד המיטה שלה ודיברתי כל עוד יכולתי. ולא היה אכפת לי שהעיניים שלה לא היו ממוקדות וככל הנראה היא לא שמעה אותי. כבר לא היה חשוב לי שתענה. רק שתהיה שם.

התנשפתי במעלה השביל ונעצרתי מתנשם עם היד על המותן. ברכה כנראה צודקת ואני צריך ללכת יותר. כשרותי הייתה בריאה הלכנו המון. כל יום כמעט. היא הייתה הולכת מהר כל כך עד שלמרות שאני גבוה ממנה, היה לי קשה לעמוד בקצב.

צנחתי על השביל ליד המצבה, השענתי עליה את הכתף, הנחתי את כף היד על ‘האישה הצדקנית המופלאה’ והתעלמתי מהברכיים המתפוקקות שלי.

“היית צריכה לגמול אותי קודם,” האשמתי אותה. “זה לא בסדר שנתת לי לדבר בכל הזדמנות, שתמיד היו לך תגובות מעניינות ואף פעם לא נמאס לך לשמוע אותי. היית חולה בקושי חודשיים, לא נתת לי אפילו זמן להתרגל. מה בדיוק חשבת שאני אמור לעשות עכשיו, אה?”

הרשיתי לעצמי להתפרץ, כי גם כשהייתי רעב ועצבני, היה קשה מאד לגרום לרותי להתרגז. בכל מקרה הצחוק שלה פוגג את העצבים שלי מהר מאד.

“אני צריך אותך,” הצמדתי את המצח למצבה החמימה ועצמתי עיניים. “כל חמש דקות בערך עולה לי רעיון בראש להגיד לך משהו. את יודעת כמה רעיונות כבר קברתי? יש לך מושג כמה כבד זה לסחוב אלף דברים שאני לא יכול להגיד לאף אחד? אני יודע, אני יודע, הם יגידו לי להגיד לברכה. זה לא אותו דבר, ואת יודעת את זה. אני תוהה אם היית מחבבת אותה בכלל. אני פוחד שלא. אני פוחד שהיית נחמדה איתה כמו עם כל האנשים, ורק אני הייתי מזהה את הפרצוף שלך כשהיית מסתובבת לצד השני. היא לא מסוג החברות שהיו לך.”

לקחתי נשימה עמוקה. רותי לא הייתה מבינה מה הטעם לדבר עם מצבה. הייתי בטוח שאם היא הייתה כאן היא הייתה אומרת לי שאני יכול באותה מידה לשבת ליד כל אחת מהמצבות האחרות ולדבר לעצמי. אבל היא לא הייתה כאן, בעיה שלה.

מישהו צעד במעלה השביל וכמה אבני חצץ נבעטו הצידה. נעמדתי במאמץ והשארתי את היד על השיש. העיניים שלי התכווצו באי אמון. “ברכה?”

“אתה כאן!” היא הניחה את ידה על ליבה ומחתה את מצחה. “כל כך דאגתי, אלימלך!”

“את… איך… איך את…?” גמגמתי.

היא נעצרה וטפחה על החצאית השחורה שלה. “התבטל לי השיעור אז חזרתי הביתה ולא היית שם והשארת את הטלפון בטעינה. חשבתי שאולי אתה בכולל אבל לא לקחת כובע וחליפה למנחה. התקשרתי לשושי ואמרתי לה שאני דואגת אז היא אמרה שלפעמים בבוקר אתה נוסע לבית קברות.”

היא נעצרה וטפחה על החצאית השחורה שלה. “התבטל לי השיעור אז חזרתי הביתה ולא היית שם והשארת את הטלפון בטעינה. חשבתי שאולי אתה בכולל אבל לא לקחת כובע וחליפה למנחה. התקשרתי לשושי ואמרתי לה שאני דואגת אז היא אמרה שלפעמים בבוקר אתה נוסע לבית קברות.”

רותי לא הייתה דואגת. והיא אף פעם לא הייתה מסיקה שום דבר מהחליפה ומהמגבעת שלי.

ברכה נעצה בי מבט. “אז באת לבקר את אשתך?”

התכווצתי וניסיתי בחיפזון לחשבן האם במרחק שהייתה בו ובעוצמת הקול שלי היא הייתה יכולה לשמוע מה אמרתי.

“רק רציתי לדבר איתה…” הודיתי בעליבות.

“זה בטח היה לך טוב,” היא משכה בכתפה והפה שלה התקמט בקצוות. “שיש מישהו שאפשר תמיד לדבר איתו, מתי שרוצים.”

“כן,” הסכמתי בכבדות. “זה היה טוב.”

“והיא בטח הייתה ממש טובה אם אתה מגיע עד כאן ומדבר איתה גם כשהיא לא יכולה לענות.”

הגרון שלי כאב מכמה  שזה היה נכון. כי לא הייתה שום דרך להסביר לאישה הזאת מה הייתה אשת נעוריי בשבילי.

היא נאנחה. “אבל תגיד לי פעם הבאה כשאתה הולך, טוב? דאגתי לך עם הסחרחורת והכל. איך אתה מרגיש?”

בהיתי בה, בעיניים שלה היו מכווצות מדאגה לי. באשה שהאמינה שאני לא מרגיש טוב ושהיה אכפת לה מספיק כדי ללוות אותי לרופא ולשמוע מה הוא אומר ולדאוג שאיישם את זה. האשה שחיכתה לי כל יום בבית עד שאחזור, ובאה עד כאן כדי לוודא שאני בסדר.

ברכה הסבה את גבה אלי ושמעתי אותה לוקחת נשימה עמוקה. “איך היא בישלה, רותי?” היא זרקה את השאלה בצורה שהייתה יכולה להיות אגבית, אם לא שעמדנו שנינו בשמש בבית קברות ליד המצבה של אשתי המנוחה.

“בישלה?” פרץ צחוק נפלט ממני. אם רק רותי הייתה כאן. “היא בקושי בישלה וגם כשהיא עשתה את זה… טוב, לא היית רוצה לטעום את מה שיצא לה מהסירים. לא היה לה ראש לכאלה דברים.”

“אה…” הקול של ברכה היה קטן וכשהיא הסתובבה אלי חזרה, והעיניים שלה נראו זעירות ומלאות תקווה. “אז בעצם… אתה אומר בעצם שאין מקום להשוואה?”

הסרתי במאמץ את ידי מהשיש הלבן והבזקתי מבט אחרון אל: ‘בטח בה לב בעלה’.

 “לא,” אמרתי בתקיפות והצטרפתי אל האישה שבאה לכאן לחפש אותי ותמיד תהיה שם כשאחזור הביתה. “שום מקום להשוואה.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 תגובות

    1. מותר, אבל מוטב להמנע אם זה עלול לפגוע באשה השניה.
      מסתבר שלכן הוא הסתיר את הביקור הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן