כל הנערים
“תוותר לי השנה.” נחמה הניחה את המגהץ במאונך על קרש הגיהוץ וקיפלה את החולצה הלבנה לצדה השני.
“על מה לוותר?” יוסי הרים את עיניו מהעיתון.
“על הנסיעה.”
“מה את רוצה? שלא אסע לרבי? מה אעשה כאן? אין אפילו מניין בבית הכנסת שלנו בשמחת תורה! כולם נוסעים!”
“סע לבד. אני אסתדר כאן.”
“לבד?”, הוא שוב שאל, “איזה מין חג זה, אישה לבד? מי יעשה לך קידוש? מי ישיר? מה הילדים יזכרו? אני לא נוסע לבד!”
“הרבה אנשים נוסעים לרבי בלי המשפחות,” העבירה נחמה את המגהץ בכוח על שרוול החולצה, “ולא קורה להם שום דבר. הילדים גדלים, כולם מרגישים את החג גם כך. אני אעשה להם קידוש, אני אשיר אתם. זו לא בעיה.”
“ומה אתי? איזה מין חג יהיה לי? אני אהיה זרוק ב… בהכנסת אורחים של הישיבה, בלי משפחה, על מזרן… מה אני אוכל? את האוכל התעשייתי של הישיבה? כל האחים שלי יבואו עם המשפחות, ורק אני אהיה חסר בית…?!”
“אז תגיד ככה,” רשפה נחמה ושלפה את תקע המגהץ מן השקע, “אתה צריך אותי כדי להכין אוכל של בית, לארוז, לערוך שולחן ולפנות שולחן, להציע מיטות ולסדר בסוף החג… תגיד את זה במפורש: אתה צריך איזו… פיליפינית, זה הכל! אתה צריך משרתת! זה לא העניין של הרוחניות של החג, או מה הילדים יזכרו…”
“לא, אני רוצה שגם את תטעמי את הטעם של החג אצל הרבי! לי זה נותן כוח לכל השנה! למה את לא באה לבית הכנסת? מה החוכמה לשבת כל היום בבית עם הילדים ולרטון?!”
“אני לא באה לבית הכנסת כי אני לא יכולה לבוא לבית הכנסת! אתה מצפה שאעלה את כסא הגלגלים של שלוימי בעצמי? לקומה שלישית? שאדחף שם בין מאות נשים זרות עם ילד נכה ושתי פעוטות? נו באמת!”
” זה סתם תירוץ, כסא-גלגלים ושתי הקטנות! גם כשהיינו זוג צעיר לא באת לבית הכנסת!”
“ניסיתי לבוא פעם אחת, והתייאשתי…לא הכרתי אף אחת, הרגשתי שונה וזרה. כולן דיברו אידיש, ואני לא הבנתי! וגם לא הצלחתי לראות שום דבר, כל כך צפוף היה! ובכלל, הדירות האלה שיוחנן משיג לנו, כל שנה אותו דבר: אסור שידעו שהיינו שם עם ילדים, ואסור שידעו שאכלנו שם סעודות חג, כי יוחנן הבטיח שאנחנו זוג צעיר שבא רק לישון, וככה הוא השיג לנו את הדירה במחיר טוב…
ובכלל, הדירות האלה שיוחנן משיג לנו, כל שנה אותו דבר: אסור שידעו שהיינו שם עם ילדים, ואסור שידעו שאכלנו שם סעודות חג, כי יוחנן הבטיח שאנחנו זוג צעיר שבא רק לישון
“נמאס לי! נמאס לי לרוץ כל החג בלי נשימה אחרי ילדים משועממים ומתוסכלים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, ורק לשמור שלא יגעו, ושלא יזיקו, ובכלל – שאף אחד לא ידע שהיינו שם! נמאס לי לאכול סעודת חג על מפת ניילון שקופה בתנאי שדה ולרוץ כמו מכשפה עם המטאטא כל הזמן כדי שלא יישאר פירור, כי אסור שידעו שאכלנו שם סעודות! די! זו לא שמחת חג בשבילי, זה עינוי מתמשך! ואחרי כל חג של נסיעה אני מרגישה כאילו הזדקנתי בעשר שנים! יוסי, תבין שהספיק לי. אם אתה מחפש רוחניות וקרבה לרבי – סע לשלום. אני אסתדר כאן היטב עם הילדים, הסר דאגה מלבך.”
“נחמה, תקשיבי: לבד – אני לא נוסע. נקודה. או שאת מקריבה משהו קטן מהנוחות שלך בשביל הרוחניות של הבית, או שאנחנו נשארים כאן, בלי רבי, בלי שמחת חג, בלי כלום.”
נחמה העיפה מבט חטוף בשעון הקיר, ופלטה: “אני חייבת לרדת לעבודה… עוד נדבר על זה.”
היא ירדה במהירות במדרגות, פתחה את דלת המרפאה הנעולה, הוציאה את המטאטא, היעה, הדלי, חומרי השטיפה, המגב והמטלית, והחלה לעבוד. מחשבות מרירות התרוצצו במוחה במהירות, היא לא יכלה לרסן אותן. אולי גם לא רצתה.
בשבילו זה לא רק רבי, זה מפגש חברתי ומשפחתי. ואני מה? שום דבר. כלואה בבית כל היום, לא יכולה לצאת לאף מקום! אני לא יכולה לצאת לבד עם עגלת תינוק ועגלת נכים ועוד ילדה בת שלוש וחצי! אני זו שצריכה לדאוג לכל הציוד למשפחה לחג! אני האורזת, המארגנת, המטפלת, המבשלת, המלצרית והמנקה בסוף… ומה יש לי מכל זה? חג לחוץ, ילדים משועממים ועצבניים, לא תפילות, לא הקפות, שום דבר לא! מה אני בסך הכל? משרתת עלובה! לאף אחד לא אכפת מהחג שלי, איך אני חווה אותו! אני לא משמעותית בעולם, כנראה…
היא סחטה בכוח את המטלית אל הדלי. ויישרה את גבה הדואב. כל כך קשה אני עובדת כדי לעזור בפרנסה, חשבה ודמעות בעיניה, למה לא מגיע לי יחס יותר… אנושי? איזו אישה נוספת עובדת חמישה ימים בשבוע במרפאה כמזכירה, ושלושה לילות בשבוע עובדת כמנקה באותו מקום? האם זו לא נקראת הקרבה למען הרוחניות של הבית? ולמען האמת, היא מוכנה להקריב יותר. מוכנה להקריב גם את הנוחות שלה בחג. אבל יש דבר אחד ששובר את ליבה כל חג מחדש, ואת זה היא לא הסבירה עדיין ליוסי.
יוסי הביט סביבו. הוא רצה לעשות משהו למען נחמה, להקל עליה. איזו אישה אינה מסתפקת בעבודה בבוקר, ויוצאת לנקות בלילה? הוא רצה לעזור, להניח משהו במקום, לסדר. היא תמיד מתלוננת על בלגן, על מטלות שאינן נגמרות. אבל בכל מקום שהסתכל, פגש אותו סדר מוחלט. הכיורים היו ריקים ונקיים, על השולחן עמדה רק הצלחת שלו, זו של ארוחת הערב שאכל קודם. הרצפה היתה נקיה להפליא. שתי כריות נוי נשענו על הספה, בדיוק בזווית הנכונה, הכסאות היו מורמים על שולחן הסלון, זכר לשטיפה שהתבצעה כאן קודם. השולחן היה ריק ומסודר, רק האתרוג שלו בקופסת הכסף המצוחצחת היה עליו. נחמה גיהצה קודם, אבל כשסיימה – באורח פלא הגיעו החולצות המגוהצות לארון הבגדים, וקרש הגיהוץ עם המגהץ חזרו למקומם. ריח קלוש של בישול עמד בבית, בישול לכבוד החג.
“מה כבר יש לעשות כאן,” הוא חשב, “על מה היא מתלוננת כל היום? על איזה בלגן היא מדברת? איזו עבודה לא נגמרת יש לה? אין מה לעשות כאן! נשים הן עם שאוהב להתלונן”, הגיע למסקנה המתבקשת, “וגם התלונות שלה על הנסיעה הן בסך הכל חלק מ…מהתכונה הזו של הנשים, להתלונן.”
“מה כבר יש לעשות כאן,” הוא חשב, “על מה היא מתלוננת כל היום? על איזה בלגן היא מדברת? איזו עבודה לא נגמרת יש לה? אין מה לעשות כאן! נשים הן עם שאוהב להתלונן”
מצד שני, יש משהו בזה שהיא לא יכולה לצאת בחג, עם העגלות… אולי אחת הבנות של שרוליק תוכל לעזור? הוא לא התלבט הרבה, והרים טלפון לאחיו. “שרוליק,” הוא שאל, “אתה מגיע בשמחת תורה, כן? יש מצב שאחת הבנות שלך תבוא קצת לעזור לנחמה? היא רוצה לצאת לבית הכנסת, אבל עם שתי עגלות זה קשה… מה אתה אומר?”
שרוליק הבטיח שישאל את גיטי שלו ויחזיר תשובה.
כשחזרה נחמה מהעבודה, ברקו עיניה ולא רק מעייפות. היה לה רעיון.
“יוסי, בקשר לנסיעה בשמחת תורה…”
“נו?”
“אני אסע ולא אתלונן, אם ירצה ה’. אבל יש לי ממך בקשה קטנה…”
“מה?” נדרך יוסי.
“רק בקשה אחת: קח את שלוימי לבית הכנסת ל”כל הנערים”… אני חולמת על זה מאז שהוא היה תינוק…”
“אני ביקשתי משרוליק שישלח את גיטי לעזור לך עם הילדים -“
“בלי קשר לגיטי. רק תקח את שלוימי ל”כל הנערים”. אני אבוא לשם ואסתכל עליכם מעזרת הנשים.”
“אוי, באמת, מה שלוימי מבין בכלל?”
“הוא מבין הרבה יותר ממה שאתה חושב. הנשמה שלו בטוח מרגישה.”
יוסי נשם נשימה עמוקה. שוב הויכוח הזה, הישן, עומד ביניהם. נחמה אינה משלימה עם מצבו של שלוימי. היא נלחמת בלי הרף. מדי הרבה אנרגיות היא משקיעה במלחמה שלה, אנרגיות שהיו אמורות להיות מופנות לטיפול בבנות, בבית… כל העבודה הזו בלילות, העבודה שעליה משלמים לנחמה בנפרד, נועדה לשלם לפיזיותרפיסטית ולקלינאית התקשורת הפרטית של שלוימי, שבכל מקרה יישאר ילד נכה… היא לא מבינה ששלוימי הוא ילד עם פגיעה מוחית? וכי יש איזה טיפול שמתיימר לברוא אותו מחדש, בגרסה מתוקנת? מה הוא צריך להידחף עם כולם בבית הכנסת? מה יישאר לו מהחוויה הזו?
נחמה נעצה ביוסי מבט נחוש. כן, שוב הויכוח הזה, הישן, עומד ביניהם. בשביל יוסי, שלוימי הוא חלום מנופץ, הוא אובדן. יוסי אינו רואה את התקדמותו של שלוימי. לא משנה לו אם שלוימי יתקדם ויוכל ללכת בעזרת הליכון, או יישאר כל חייו מרותק לכיסא גלגלים. “ילד נכה הוא ילד נכה,” יוסי אומר, “מה זה משנה לי איך הוא מגיע ממקום למקום? ובכלל, הנכות שלו היא רק חלק אחד של הבעיה…” יוסי רואה את תפקידו מכיוון אחר: לגביו, שלוימי הוא בעיה במשפחה שלהם, בעיה שעלולה להזיק להם בעתיד, בשידוכים של הבנות, ושל הילדים הבאים שאולי עוד יהיו להם. ולכן צריך לחסוך כסף. הרבה כסף. אף אחד לא רוצה לעשות שידוך עם משפחה עם בעיה, אומר יוסי, אבל אם נותנים כסף, זה יהיה אחרת. לשורי ולפריידי יהיו בעזרת השם שידוכים מצוינים. הן לא תסבולנה מה… מהבעיה שיש לנו במשפחה. הוא לא מבין את הטענה של נחמה, שאת ההתקדמויות של שלוימי צריך למדוד בסרגל אחר. “הוא מדבר, הילד?”, תבע לא פעם יוסי לדעת, “לא. הוא לא מדבר. אז בשביל מה הוא צריך קלינאית תקשורת?!”
“הוא מדבר, הילד?”, תבע לא פעם יוסי לדעת, “לא. הוא לא מדבר. אז בשביל מה הוא צריך קלינאית תקשורת?!”
יוסי נשף נשיפה קולנית עכשיו. “עוד לא הבנתי למה שלוימי צריך להידחף בבית הכנסת.”
“כי הוא הילד שלנו, יוסי. הוא ילד שמגיע לו להיות מתחת הטלית ולעלות לתורה ב”כל הנערים”, כמו כל ילד. הוא לא יכול לומר לנו מה זה עושה לו, אבל זה בטוח עושה משהו. אתה תקח אותו ותראה בעיניים שלו…”
מחשבות רבות הסתחררו בראשה, והיא התקשתה להשליט בהן סדר. אתה תקח אותו, וזו תהיה הצהרה של הכרה מצדך בילד המיוחד הזה שה’ הפקיד בידינו. הכרה בילד שהעברת את כל האחריות עליו אלי, וברחת מהמערכה. אתה תחזיק אותו בידיים שלך, ותתגבר על המבטים שאולי ננעצים בך, ועל האנשים שמצקצקים בלשונם ברחמנות על האברך הצעיר המסכן הזה, שיש לו ילד, נו, נכה… רחמנות, איזה תיק, איזה תיק…
כן, תכיר בכך שהוא הילד שלנו, ותתגבר. ואולי, אולי יהיה בכך פתח למעט יותר נשיאה בעול מצדך, ליותר נכונות להשתתף בעלויות של הטיפולים. אולי תסכים לשלם לפיזיותרפיסטית ולקלינאית התקשורת, (וכי בשביל לחסוך לשידוכי הבנות אנחנו מקבלים קצבת ילד נכה?) ואני אוכל, אולי, להפסיק לשטוף בלילות…
היא הרגישה שדמעות עולות שוב בעיניה, כשחזרה על בקשתה: “הוא הילד שלנו, ואני רוצה פעם אחת לראות מעזרת הנשים את הילד הזה עולה לתורה.”
“נו, טוב,” הפטיר יוסי, “את תביאי אותו לבית הכנסת, ואני אעלה אתו ל”כל הנערים’…” נחמה, הודה בינו לבין עצמו, בסופו של דבר לא תבעה מחיר יקר מדי תמורת הנסיעה.
**
נחמה ארזה וארזה וארזה ללא הרף: הבגדים של הילדים, הבגדים שלה ושל יוסי. האוכל לסעודת ליל החג, האוכל לסעודת היום. החטיפים לילדים. מוצצים ומוצצים רזרביים. טיטולים בשני גדלים, לשלוימי ולפריידי. מצעים לכולם. כריות. פיג’מות. מברשת וקוקיות. עוד שכבה של ניילון נצמד סביב לקופסה של המרק. רגע, חלות. מה שכחנו? אוי, הבקבוק של פריידי. הטחינה מהמקרר. עוד שני סירים. ספרים ומשחקים, שיהיה איך להעסיק אותם שעות. את הפלטה של שבת הכנת כבר על יד הדלת? יופי.
נוסעים.
הדירה היתה מוזנחת ומלוכלכת. יוחנן התנצל ואמר שזו דירה של בחורים שלומדים בישיבה באזור, ונסעו הביתה לחג. המיטות היו מיטות קומתיים, ונחמה הורידה לילדים מזרנים אל הרצפה, וקיוותה שלא יגיעו זוחלים למיניהם. יוסי חיבר את הפלטה, ונחמה הניחה עליה את התבשילים של סעודת ליל החג.
***
“מה יהיה אתך? תגזור כבר את הפאות הארוכות האלה, או שאני… אני לא מוכן ללכת אתך ככה לבית הכנסת! לך לבד לאן שאתה רוצה!”
ישי הביט באבא בעינים מבוהלות. תמימות.
“שמעת אותי? תראה לי איפה כתוב שצריך לגדל פאות ארוכות, תראה לי! אני לא מגדל ככה, שימי ומרדכי וחיים גם לא מגדלים. למה אתה תמיד צריך להיות שונה? תסביר לי, למה?”
“שמעת אותי? תראה לי איפה כתוב שצריך לגדל פאות ארוכות, תראה לי! אני לא מגדל ככה, שימי ומרדכי וחיים גם לא מגדלים. למה אתה תמיד צריך להיות שונה? תסביר לי, למה?”
“אבא, אני צריכה כאן עזרה דחופה,” קראה אמא מהמטבח.
הוא החל לצעוד אל המטבח, מנסה לרסן את זעפו. למה, למען ה’, שעות ספורות לפני התקדש החג הבית שלנו עדיין הפוך? למה השולחן עוד לא ערוך? אבל הוא שתק. שלושים וארבע שנות נישואין לימדו את בנימין שבסוף תמיד יהיה הכל. יש לברכה קצב אחר, לא כמו זה של אמא שלו וכל הדודות ההונגריות שהכיר. ברכה שוטפת את הרצפה לפעמים חצי שעה לפני שבת, אבל תמיד מפזמת שיר, ואם נשאר בלגן על הספה, היא דוחפת לארון עד מוצאי שבת. הבלגן לא ייצא משם להלבין את פנינו, היא אומרת ברוגע, והיא צודקת. הבלגן אף פעם לא יצא מהארון ברגע הלא מתאים.
בהתחלה זה הפריע לבנימין. הוא היה מגיע הביתה ומתחיל להזיז דברים בזעף מכאן לשם: מוריד את הכסאות מהשולחן בחבטה, צועק על הילדים שירימו את הזה ואת ההוא, ומה הם עושים בכלל כל היום. צועק על הילדים ומכוון לברכה, שתשמע. שתדע. שתתארגן כבר כמו כל אישה נורמלית.
אבל ברכה אמרה בשלווה, מאוחר בלילה כשהילדים כבר ישנו, שיעקב אבינו ביקש מה’ “לחם לאכול ובגד ללבוש”, ומזה אנחנו לומדים סדר עדיפויות. קודם לדאוג ללחם לאכול, אחר כך לבגד ללבוש, וכל היתר – זה בונוס. וגם היא כך: קודם דואגת שיהיה אוכל לחג, וברוך ה’ יש בשפע; ואחר כך היא דואגת שיהיו בגדים נקיים ומגוהצים לכל אחד, וגם זה יש. הניקיון, כל השאר – זה בונוס. אם הספקתי – יופי. אם לא – שום דבר לא יברח. והכי חשוב לעשות הכל ברוגע ובשמחה, היא אמרה. אני לא רוצה שהילדים יזכרו לחץ, מתח והרגשה רעה סביב השבתות והחגים.
בנימין רצה לא פעם לומר שאצל אמא שלו ואחיותיו יש גם לחם לאכול, וגם בגד ללבוש, וגם סדר וניקיון, אבל הוא לא אמר. הוא לא רצה שברכה תציע להיות עקרת בית כמו אמא שלו, ותעזוב את העבודה שלה. אי אפשר בזמנים שלנו לחיות בכבוד עם משכורת אחת, אי אפשר. היא חייבת להמשיך לחנך בנים בכיתה א’ עד כמה שהיא יכולה. והיום הוא כבר יודע שזה לא רק בשביל המשכורת ולא רק בשביל הנפש שלה, זה בשביל עם ישראל.
ההבדלים בהעדפות ההתארגנות, לפיכך, כבר לא היו סלע מחלוקת ביניהם. אבל סלע אחר היה גם היה: ישי. ישי, התמים, הצדיק. יש לו אבחנה, ושניהם יודעים אותה. פסיכיאטר מומחה נתן את האבחנה הזו, וזה לא שהם חולקים עליו, הם מבינים שישי הוא בחור מיוחד.
יש לו אבחנה, ושניהם יודעים אותה. פסיכיאטר מומחה נתן את האבחנה הזו, וזה לא שהם חולקים עליו, הם מבינים שישי הוא בחור מיוחד.
אבל בנימין אומר: “אספרגר? שטויות! ישי הוא בחור נבון. אני אלמד אותו להיות נורמלי…!” והוא מלמד. כמו שלימדו פעם, בגערות, באיומים.
ברכה אומרת: “אספרגר? שטויות. ישי הוא בחור צדיק|! יש לו נשמה גבוהה! כל מה שמעסיק אותו זה רק תורה ותפילה! שים לב על מה אתה משפיל אותו וגורם לו לבכות! על הלימוד שלו, על ההקפדה שלו בשמירת ההלכה! מה אתה רוצה? שלא ישמור, חלילה? שיזלזל?”
בנימין נכנס למטבח, ידיו עדיין קפוצות לאגרופים בצדי גופו. פניו מכווצים מכעס.
“אני אגזור לו את הפאות האלה ולא יעזור לו כלום,” סינן, “תראי איך שהוא נראה! הוא לא יכול לבוא אתי ככה לבית הכנסת!”
“הוא בחור בן שבע עשרה”, אמרה ברכה, “בחור בן שבע עשרה כבר יודע מה הוא רוצה. ואם תגזור לו, ככה, בכפייה – זה לא יהיה חינוך, זה יהיה ‘מְשַבֵּר כלי בחמתו’.”
“הוא לא יסתובב לי ככה בבית הכנסת ויעשה לי בושות! למה לא מספיק לו אורך נורמאלי של פאות, עד סוף הסנטר? למה הוא צריך לגדל כמו איזה… לא יודע מה, עד הכתפיים?”
למה הוא שונה, חשב בנימין ולא אמר. למה ילד כל כך יפה, הכי יפה מכל ילדיו, ילד חכם עם זכרון מופלא ,למה הוא מדבר במנגינה מוזרה כזו, של… של טפשים? ולמה הוא נתקע לפעמים בנושאים שמעניינים רק אותו? ולמה הוא נלחץ כשמישהו לידו אומר משהו שנשמע לו כמו דיבורים אסורים, דיבורי חול בשבת או חלילה לשון הרע? למה הוא לא יכול להתנהג כמו כולם, למען ה’? למה כל בחור פותח לפעמים עיתון, והוא, ישי, רק לומד: גם בין הסדרים בישיבה, גם אחרי סיום הלימודים. לעולם לא תראה אותו עם ספר חול ביד.
כל השיטות האלה של היום, כל השטויות האלה של היום… בדור שלי נתנו מכות. היו ילדים שצרכו יותר מכות והיו ילדים שצרכו פחות. אבל לא היו ילדים אספרגר! מי שמע על זה? הכל המצאות! תראו את התוצרים של החינוך הזה, הדור של היום! א—ח! בנימין לעס את קצות שפמו המלבין בעצבנות, בתסכול.
הוא לא יסתובב לך בבית הכנסת ויעשה לך בושות, חשבה ברכה. הוא יסתובב בבית הכנסת, וירקוד לכבוד התורה הקדושה שהוא כל כך אוהב, ואני אעמוד שם בפתח של בית הכנסת הקטן שלנו, ה”כלל חסידי”, ואביט בו עם לב גואה מנחת. גם אני רואה שהתנועות שלו חסרות קואורדינציה, ושהוא מועד לפעמים. אבל מי ראוי יותר מהילד הצדיק הזה לרקוד ולשמוח עם התורה? ילד טהור, שכל שגרת יומו סובבת סביב לימוד. תמיד כשאמרתי “והאר עינינו בתורתך” כיוונתי שה’ יאיר את עינינו ואת עיני ילדינו בהבנת התורה, וזכיתי, זכינו. יש לנו ילד שהאור בא לעיניו כשהוא מדבר על הלימוד שלו. אור בעיניו התמות, היפות. זה הילד הכי יפה מכל ילדיי. ויש לו זיכרון יוצא דופן! פעם שאלתי אותו באיזו גמרא מוזכר חנוכה, והוא מיד מנה לי שלושה מקומות שונים בש”ס, ועוד הוסיף בהתנצלות: “אולי יש עוד מקום, עוד לא למדתי הכל, ואולי מוזכר גם בתוספות, אני לא יודע את כל התוספות בעל פה”
***
“באחת עשרה וחצי, כן?”, שאלה נחמה שוב.
“באחת עשרה וחצי בדיוק. תביאי אותו, אני ארד למטה.”
באחת עשרה ועשרה הגיעה גיטי עם בת דודה שלה, והן לקחו את הבנות.
נחמה הלבישה לשלוימי את הבגדים הכי חגיגיים שלו, רחצה את פניו והושיבה אותו בכסאו. “הולכים לבית הכנסת,” היא אמרה לו, דיבורה אטי וברור, מבטה ממוקד בפניו הקטנות, “לרקוד עם הספר-תוירה, לעלות לתורה… אתה שמח, שלוימי?”
שלוימי חייך חיוך רחב, פלט קול צווחה וחבט את ראשו במשענת של כסא הגלגלים שלו פעם ופעמיים.
שלוימי חייך חיוך רחב, פלט קול צווחה וחבט את ראשו במשענת של כסא הגלגלים שלו פעם ופעמיים.
נחמה אף היא לבשה את בגדי השבת שלה, ויצאה מן הבית. היא דחפה את כסא הגלגלים במעלה הרחוב, דרך של עשר דקות עד בית הכנסת.
אחת עשרה עשרים ושבע. איפה יוסי?
רגע, מה הריח הזה? לא. לא, אל תגיד לי ש… לא, זה לא קורה!
יוסי הופיע, ומיד החל לרחרח בחשדנות.
“נחמה, הוא… צריך להחליף לו טיטול. אני לא יכול להעלות אותו כך לבית הכנסת.”
אבל –
“מתי “כל הנערים”?
“בעוד דקה-שתיים. אין ברירה, אסור להעלות אותו כך.”
נחמה הסתובבה לאחור, וצעדה בכבדות חזרה לדירה. לא היו לה דמעות, רק תחושת ריקנות.
‘בשביל מה באתי?’, שאלה את עצמה את עצמה, ‘למה? כל האריזות, כל המאמץ, כל הלחץ… אפילו ל”כל הנערים” הוא לא יכול לעלות!’
כשהגיעו לדירה היא החליפה לשלומי טיטול, ובהחלטה של רגע הושיבה אותו בחזרה בכסא הגלגלים ויצאה שוב מן הדירה. “בוא, שלוימי,” אמרה לו, “אנחנו כבר לבושים ומאורגנים, לא? אז בוא, הולכים לראות איך רוקדים עם התורה”.
ושוב, שלוימי צחק וחבט את ראשו אחורה במשענת הכסא.
זה היה בית כנסת קטן. רק קומץ קשישים היו בו, ועוד כמה בגיל העמידה, בקושי מנין וחצי של רוקדים. הדלת היתה פתוחה לרחוב. עמדו שם עוד נשים, בעיקר קשישות, שהביטו באנשים הרוקדים.
“איזה בית כנסת זה?”, שאלה נחמה את האישה שעמדה לידה.
“זה בית כנסת כלל-חסידי. עכשיו, בחגים, כל אחד הולך לרבי שלו, נשארים כאן רק מעט אנשים… אנחנו תמיד מתפללים כאן, אבל בעלי והבנים נסעו לחג לבני ברק, לרבי שלנו.” האישה הבחינה בכיסא הגלגלים של שלוימי, ואמרה: “הנה, תעמדי לפני, זה בסדר… שהילד שלך יראה גם.”
נחמה עמדה בפתח והביטה ברוקדים.
היה שם רק צעיר אחד בין הקשישים, בחור חסידי עם פאות ארוכות, נראה כבן שש עשרה או שבע עשרה. נחמה עקבה אחריו בעיניה כשרקד בדביקות עם ספר תורה. עיניו היו עצומות, הוא שר בקול רם, אולי רם מדי, כשידיו חובקות את הספר ברגש. הריקוד שלו לא היה לפי הקצב, והוא נראה כמי שנמצא בעולם אחר.
לפתע פקח הבחור את עיניו, והביט באישה אחת, מבוגרת, שעמדה ליד נחמה. מבט קטן, כמעט בלתי נראה חלף ביניהם, והוא העביר את ספר התורה למישהו אחר, ויצא מן המעגל.
הבחור התכופף והושיט את ידיו לשלוימי. “בוא, צדיק,” הוא אמר לו בקול נערי, מתחלף, “רוצה לרקוד קצת לכבוד התוירֶה?”
הבחור התכופף והושיט את ידיו לשלוימי. “בוא, צדיק,” הוא אמר לו בקול נערי, מתחלף, “רוצה לרקוד קצת לכבוד התוירֶה?”
הוא לא המתין לתגובה, אלא הרים את שלוימי בשתי ידיו, והצטרף למעגל. ידיו חבקו את שלוימי בעדנה, בדיוק כפי שחבקו לפני דקה את ספר התורה. עיניו היו עצומות, הוא שר ורקד בדביקות, בקול רם מדי, מעט לא בקצב.
הבחור הזר רקד עם שלוימי בזרועותיו עד שהסתיימה ההקפה, ואחר הניח אותו בזהירות בכיסא הגלגלים, כמו שמניחים ספר תורה בארון הקודש. בעדינות, ברגש, ביראת כבוד.
הוא נפנה משם, אבל נחמה נותרה במקומה והסתכלה עליו עוד רגע ארוך, עד שנעלם בין שאר המתפללים.