יום נישואין

החתונה שלי היתה אחד האירועים ההזויים שהשתתפתי בהם מעודי, אם לא ההזוי שבהם. אמא שלי ביקשה בנימוס אולם מכובד. המחותנים ששו ושמחו על הבקשה, בוודאי. שמחה יהודית מכובדת, אלא מה? האידיליה התפוגגה כשהגיעו לדון על שמות האולמות בפועל

אני מציצה לכיוון מיטת התינוק. השמיכה הפסיקה לזוז, בשעה טובה ומוצלחת. מכבה סוף סוף את המובייל שצרצר לי באדיבות כל השעה האחרונה ופונה לצאת מהחדר. “אמא,” השמיכה של יהונתן זזה. אני ממהרת אליה, לפני שיצטרפו שמיכות נוספות למחול הזה. 

“כן, יון?” אני מגלגלת עיניים מיואשות בחסות החושך. “אמא, את יודעת מה ראיתי בשבת שעברה, כשהיינו אצל דודה זילפה?” “מה ראית, חמוד?” אני שואלת ומצליחה להישמע מתעניינת, במעטה החושך המבורך. “ראיתי שיש להם כאלה דליים והם שמים שם מים ומזה הם משתמשים כל השבת!” עיני היהלום שלו נוצצות בחושך. אני נושכת את שפתיי, כולאת את השאלות. הוא כבר ממשיך הלאה, הילד הערני שלי. 

“והילדים של מימי טסים כל שנה בקיץ לחוצלארץ! וגם בחורף הם אמרו לי שהם נוסעים להתגלץ’ על ההרים. איך מתגלצ’ים על הרים בכלל?” הוא מכווץ מצח. אני רק פותחת את פי והוא כבר ממשיך: “אמא, למה רק הבית שלנו הוא בית רגיל?” אני צוחקת, ומנסה להרגיע אותו בעזרת תאוריה האומרת שכל בית הוא רגיל למי שרגיל בו. כנראה שזה מסובך מדי בשבילו, כי בסוף ההסבר אני מגלה אותו ישן עמוקות. 

אני צוחקת, ומנסה להרגיע אותו בעזרת תאוריה האומרת שכל בית הוא רגיל למי שרגיל בו. כנראה שזה מסובך מדי בשבילו

אני מהדסת למחשב, מהורהרת. יש לי הרבה עבודה הערב, והקצב לא משהו. אוף. מציצה אלכסונית לתיבת המייל, מקווה לא לפגוש לקוח זועם מדי, וממצמצת מול האיחולים השופעים. תיבת המייל שלי מלאה נצנצים וברכות באדיבות מימי אחותי היקרה. 

אני: מממ.. מימי? מה קרה?

מימי: מזל טוב אחותי המוששששש

אני: ?

מימי: את באמת לא זוכרת את התאריך של היום נישואין שלך? לשלוח אותך לשלום בית? סתםםם… נשיקות

אני: אההה… את מתכוונת הלועזי? לא. לא זוכרת. אנחנו חוגגים בעברי, אם בכלל

מימי: כן אחותי הצדקנית. ומתי זה יוצא בעברי?

אני: עוד שבועיים בערך. אין לי מושג מה התאריך היום, האמת

מימי: או קי. ומה התכניות?

אני: אי נואו… מה יש לך להציע?

מימי: חופשה זוגית בוונציה. עשינו את זה, אני אומרת לך, חלום!!!

אני: רעיון

מגחכת לעצמי בשקט. מוישי לא ייסע לוונציה. נקודה. והאמת? גם אני לא.

אני: יאללה מימי אני חייבת לעבוד.. נדבר

ממשיכה לעבוד. אבל בין שורה לשניה קופצות בראשי התמונות המרשימות של החופשה הזוגית האחרונה של מימי, ולעומתם קופצים לי דליי המים של זילפה, וזילפה גיסתי ואחיותיה בכלל, ואני מחייכת לדו”ח המעצבן שמולי. אני ליד מימי עוד איכשהו, ליד זילפה כנ”ל, אבל מימי אחותי ליד זילפה גיסתי? זה כבר נושא לטור קומי. ומכיוון שיש לי דברים קצת יותר דחופים לעשות מאשר לכתוב טור קומי, אני ממשיכה לצחקק לי בשקט אל מול המחשב.

*

בסוף הוא הגיע, יום הנישואין. לא בדיוק זכרתי את התאריך, אבל מוישי הקדים להגיע ואפילו הגניב עוגה למקרר כשחשב שאני לא רואה. אז זה היום, כנראה. 

בדיוק כשיהונתן נרדם סופסוף, הטלפון מצלצל. רצה להשתיק אותו, פולטת ‘הלו’ נחפז ועצבני מעט. חכו קצת עד שהשינה תהיה עמוקה, חברים! “שלום שלום,” אני שומעת את קולה הנלבב של חמותי. אחת אפס לרעתי. אני מסמיקה ומשנה פאזה. “מה שלומכם? מה שלום השוויגער?” אני פונה אליה בגוף שלישי, לא רוצה להיות שונה מכולן. “בורוך השם, בורוך השם.” היא מתחייכת בנינוחות, ואני מדמיינת אותה מגלגלת את חוט הטלפון הארוך ומיטיבה את משקפיה. אני דוחפת מהר כמה חוכמות אחרונות של רות, פנינים של יהונתן, ודש”ים טובים מהרב’ה של דניאל. זה נגמר בסוף ואני משתתקת במבוכה. 

היא שותקת בנחת, מסלסלת את חוט הטלפון (אני שומעת רעשים בקו) ולבסוף נזכרת: “רציתי להגיד לכם מזל-טוב, היום לפני 10 שנים התחתנתם קיין עין הורע. נו, שתזכו עד מאה ועשרים לשנים טובות ומאושרות, והרבה הרבה אידישע נחס.” אני תוהה אם זה רמז. מפספסת כמה מילים. פתאום שומעת שהיא מנמיכה את קולה ואומרת: “לכבוד עשר שנים הכנתי לכם מתנה מיוחדת.” אני פוערת זוג עיניים. “גמרתי עליכם את כל ספר התהילים, בורוך השם.” עיני חוזרות לקדמותן. 

“לכבוד עשר שנים הכנתי לכם מתנה מיוחדת.” אני פוערת זוג עיניים. “גמרתי עליכם את כל ספר התהילים, בורוך השם.” עיני חוזרות לקדמותן. 

אני מרעיפה עליה מילות תודה ומשתדלת לשדר התלהבות מאופקת ונכבדה כיאה למשפחת קרלינסקי החשובה. נראה שהצלחתי, כי היא מהמהמת בשביעות רצון ומבקשת למסור ד”ש למוישל’ה שלה. אני מבטיחה למסור ד”ש למוישל’ה (שלי. שששש…) ולהתפלל עליה בתמורה. ובאווירה אופטימית זו אנחנו מנתקות, ואני הולכת לי למטבחי החמוד לאכול את העוגה שקנה בעלי הנחמד ולחגוג את יום הנישואין בצורה חומרית, גשמית וממשית כיאה לאישה פשוטה שכמוני. מתי כבר אגמל מהנחיתות הזו, אוף.

מימי: הי נני, מה קורה?

אני: מחכה לנצנצים

מימי: אה זה היום? סורי, תעשי קופי פייסט מהלועזי

אני: אין בעיה. לא שולחת לך שאריות מהעוגה, תעשי קופי פייסט משנה שעברה

מימי: ניצחת אחותי

מימי: נצנצים—————-

אני: בסדר, בסדר

מימי: מה את מצוברחת? נו מה התכניות? טסים?

אני: כנראה שלא

מימי: כבדה את ננוש, לא להאמין שאנחנו אחיות

אני: כל אחד והכיף שלו

אני: אולי ניסע לצימר, יש לך המלצות?

מימי: אה התחלת להתעורר אחות

אני:

מימי: זרמי. שולחת לך קישורים

אני: תודה!

בוהה במסך בתסכול. כל הקישורים חסומים לי, ובכלל, למה אמרתי לה שאני רוצה לנסוע? מתי כבר אגמל מהנחיתות הזו, אוף.

מימי: תעדכני מה יצא

אני: תני פרטיות לזוג צעיר ☺

מימי: בכיף

אני: בוהה שוב. רואה את עצמי משתקפת במסך. מוציאה לה לשון. 

בלילה אני מורידה את אלבומי התמונות מהמדף העליון. עשר שנים, ומלבד גיחה פה ושם ומעברי דירה הם לא זכו לראות את אור השמש. אני פותחת אותם, ונזכרת גם למה. החתונה שלי היתה אחד האירועים ההזויים שהשתתפתי בהם מעודי, אם לא ההזוי שבהם. אמא שלי ביקשה בנימוס אולם מכובד. המחותנים ששו ושמחו על הבקשה, בוודאי. שמחה יהודית מכובדת, אלא מה? האידיליה התפוגגה כשהגיעו לדון על שמות האולמות בפועל. הפערים התגלו… תודה לקל שני הצדדים נוחים במהותם, אז איכשהו הגענו לעמק השווה. אבל חמותי לא ידעה עם מי יש לה עסק. 

קיר הפרחים שחלל בצורת לב פעור במרכזו ובתוכו יושבת הדורה, מאופרת, ומלאת מלמלות הכלה הנאה והחסודה, כלל לא היה בסל הדמיונות של חמותי הצדקנית. סידורי הפרחים הלבביים על השולחנות הדהימו אותה. הצלמים, התאורות, המנגינות, ושמלות הפאר שלי ושל אחיותיי, רק הדגישו יותר את בגדיהם הפשוטים של משפחת החתן. האמת, הם לא היו זקוקים להדגשה. הם בלטו בפשטותם גם ככה… חמותי לבשה את בגד השבת החגיגי יותר שלה, עם מטפחת חדשה ונעלי שרוכים מצוחצחות. גיסותיי לבשו כולן חולצה לבנה מכופתרת היטב, חליפה שחורה עם חצאית רחבה, ונעלי בובה. 

אף חברה של אימי לא הסכימה לענות לה לעומק על משפחת קרלינסקי, כי ‘זה לא בשבילכם נקודה’. אין לי מושג איך הם, מצידם, עברו את המשוכה הזו. ויותר מכך, איך הם רצו בי לאחר מכן

אני מדפדפת באלבום, צדה פוזות של הלם מכאן ומכאן, ומחייכת לעצמי. תופסת את ריקה, ה-חברה הסטייליסטית של אימי, נועצת מבט חסר נימוס ברוחל’ה גיסתי. רואה את הרבנית אולמן, חברה טובה של חמותי, מסתכלת על קיר הפרחים בתימהון. החיוך נמחק מפני כשאני נזכרת בכל מיני נשמות טובות מפה ומשם שבחשו בקדירה, מנסות למנוע ממנה להתבשל. הבירורים, למשל, היו קשים, ולא כי אף אחד שהכרנו לא הכיר את הצד השני. להפך. אף חברה של אימי לא הסכימה לענות לה לעומק על משפחת קרלינסקי, כי ‘זה לא בשבילכם נקודה’. אין לי מושג איך הם, מצידם, עברו את המשוכה הזו. ויותר מכך, איך הם רצו בי לאחר מכן… אבל לתדהמת כל הנשמות הטובות, נני (חנה) ומוישי (מוישה חיים) החליטו שהם מתאימים לבוא בברית האירוסין. 

אנשים צקצקו בלשונם. נתנו לנו מאה ימי חסד גג. אבל מאה ימים עברו, ועוד מאה, שנה לשנה הצטרפה. עשר שנים או לא עשר שנים? והנה אני בסיומן, מוצאת את עצמי על הספה, מדפדפת באלבומי התמונות ומחייכת. מביטה באולם המפואר, וחוזרת לקשקוש של יהונתן בקיר. מסתכלת בבגדיהן של גיסותיי, ובוהה בערימת הכביסה הענקית, הצבעונית והמתוקה שמחכה לי. סוגרת את האלבום ומחבקת אותו. מחבקת את החיים שלי שנראים בדיוק כפי שמתאים לי, ומחבקת את המשפחות שלנו שבתוכו. שתיהן תרמו משהו למאזן הזה, הלא כן? ובכל זאת, משהו מדגדג לי.

עשר שנים, אני מהרהרת, מנסה לשים את האצבע על הנקודה. עשר שנים של בית שבנינו בצורה עצמאית, לא מתכתבת במדויק עם שום צד. 

בעוד ארבע שנים נחגוג בר מצווה לדניאל, בננו הגדול. והבית שלנו, שבנינו בדיוק איך שמתאים לנו, לא דומה לאף צד. וכל צד חושב, משום מה, שאנחנו קיצוניים מעט ומושפעים מידי מהצד השני… חגיגת בר המצווה, מן הסתם, לא תיראה כמו חגיגות בר מצווה באף אחד מן הצדדים. סוג של איזון, בעיני, ששוב יכול לאכזב או לפחות להפתיע את המשתתפים משתי המשפחות. 

כשאני משתפת את מוישי בהרהורי, הוא מחייך. “אנחנו לא חוגגים לו בר מצווה כדי לרצות מישהו,” הוא מציין, מחזיר אותי לאיזון. 

“זה נכון,” אני אומרת. “אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שמה שלא נעשה, נהיה שונים. בשני הצדדים.”

 הוא מסתכל עלי .”ועד כמה זה מפריע לך?” 

אני חושבת. משחזרת, שוב, את החתונה שלי. שלנו. את חוסר הנוחות שהרגשתי מול המבטים. את התהליך שעברתי, ואני עדיין עוברת, בכל ביקור משפחתי. בכל שמחה. בכל מפגש חזיתי עם המציאות המשפחתית שלנו. מחייכת לעצמי ועונה: “האמת? כמעט ולא מפריע”.

בודקת עם עצמי אם אני כנה, עוברת את המבחן בהצטיינות. כן, כך אני מרגישה. נכון, אלו המשפחות שלנו. ההורים. האחים. ואני בת אדם קטנה ואוהבת לרצות, למצוא חן. ובכל זאת, השוני מפריע לי רק קצת. כי אלו החיים שלי, שמתאימים לי ולנו. ואלו בעלי, וילדיי, והבית שבנינו במאמץ תמידי למצוא את האיזון המושלם עבורנו. 

מעיפה סביבי מבט על הבית. מזהה חלקים מפה, משם, חלקים שנוצרו מהשילוב, וחלקים מקוריים לחלוטין. אני מחייכת שוב, ומזמינה את מוישי להציץ גם הוא על האלבומים, להסתכל אחורה וליהנות מהקילומטראז’ שעברנו. יום נישואין או לא יום נישואין?

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן