כאילו לא כאן

מתחתי היטב את הסדין הסגול, מחליקה את כל הקמטים. אמא נכנסה לחדר והסתכלה סביבה במבט עייף. "יופי, אתי, טוב שסידרת את החדר. ממש נעים כאן עכשיו". ואז הצטמצמו עיניה: "אבל למה הצעת שתי מיטות?"
ממוצע 4.4 | 5 מדרגים

השינוי הראשון היה שינוי משמח. לכאורה.

טיפסנו באיטיות במדרגות בשעה בלתי מוכרת של ספק לילה ספק לפנות בוקר, עייפים, מסוחררים, שמחים. לבושים עדיין במחלצות פאר, חגיגיים ונרגשים, צלילי התזמורת הקצביים מהדהדים עדיין באוזנינו. “היתה חתונה כל כך שמחה!” סיכם מוטי אחי, וכולם מיהרו להסכים איתו. גם אני.

רק אחר כך, לבד בחדר שלנו – לא, בעצם עכשיו הוא כבר רק שלי – שחררתי סוף סוף את זרם הדמעות העצור, נזהרת לחנוק בכרית את היבבות, שאף אחד לא ישמע. התביישתי. מה פתאום לבכות ככה ביום כל כך שמח? אבל כן, ביחד עם השמחה הייתי גם עצובה. בגלל הפרידה מיפי.

בסדר, אולי זה לא בדיוק נקרא להיפרד, כשאחות מתחתנת. הרי תמיד נהיה אחיות, תמיד יישאר קשר בינינו. אבל זה אף פעם לא יהיה אותו דבר!

יפי היא אחותי היחידה, והיינו כל כך קרובות. היה לנו חדר משותף, רק לשתינו, מאז שאני זוכרת את עצמי. בלילות פטפטנו לפני השינה, משתפות זו את זו בפרטים הקטנים של היום שעבר עלינו. לפעמים, כשהיו לי בעיות או התלבטויות, יפי היתה מייעצת לי עצה טובה, או סתם כך מרגיעה אותי בהקשבה שלה, בהתעניינות האמיתית שלה. וגם אני תמיד הקשבתי לה והתעניינתי במה שעובר עליה.

נכון, גם רבנו לפעמים, ברור. כמו כל האחיות בעולם. אבל בסך הכל היה לנו טוב מאד ביחד. לפעמים יפי היתה אומרת לי: “אתי, את האחות שאני הכי אוהבת, מכל האחיות שלי!” – וזה תמיד הצליח להצחיק אותנו. כשהייתי ממש קטנה עניתי לה פעם ברצינות: “אבל אין לך בכלל עוד אחיות”, והיא רק צחקה עוד יותר.

ועכשיו, אחרי האירוע המסעיר הזה, המרגש – החתונה שלה – היא כל כך חסרה לי! רציתי לחלוק איתה רשמים, לשתף אותה ברגשות המעורבים שלי. מצחיקה שכמותי. הרי אם היא היתה כאן, מקשיבה, זמינה לשיתוף – לא היו לי רגשות מעורבים.  

גם את העזרה בבית תמיד ביצענו ביחד, יפי ואני. אמא לא היתה צריכה לחלק את התפקידים בין שתינו ולהחליט מי עושה מה. אהבנו לנקות ביחד, לצאת לקניות ביחד, להכין ביחד סלטים לשבת. גם אחרי שהיא סיימה את הלימודים והתחילה לעבוד כמורה מתקנת, השיגרה הביתית שלנו לא השתנתה.

ועכשיו אני אצטרך לעשות הכל לבד. בלי יפי. היא תגיע רק לבקר מדי פעם, ותהיה כאן סוג של אורחת, לא ממש בת בית. היא כבר לא תהיה מעורבת מקרוב בחיים שלי. 

ועכשיו אני אצטרך לעשות הכל לבד. בלי יפי. היא תגיע רק לבקר מדי פעם, ותהיה כאן סוג של אורחת, לא ממש בת בית. היא כבר לא תהיה מעורבת מקרוב בחיים שלי. 

השינוי השני קרה כעבור כמה חודשים, והוא היה עצוב. מאד. לכל הדעות.

יפי חזרה הביתה.

הפעם לא התביישתי לבכות. אפילו אבא ואמא בכו! אבל שוב היה לי משהו להסתיר. עמוק עמוק בליבי, מתחת לכל הצער והרחמים והדאגה והכאב והבושה, היתה גם איזו פינה קטנה, סודית, של… מותר לקרוא לזה שמחה? טוב, לא בדיוק שמחה. הייתי נותנת הכל כדי שהדבר הנורא הזה לא יקרה, כמובן! אבל אחרי שזה כבר קרה, קצת התנחמתי בכך שעכשיו הכל יחזור להיות כמו קודם. שוב תישן יפי במיטה לצידי, שוב נשוחח ונצחק ביחד לפני השינה. שוב נעבוד ביחד במטבח, נצא ביחד לקניות. נהיה אחיות קרובות, כמו פעם, לפני כל התהפוכות האלו.  

סידרתי היטב את החדר שלי, כלומר בעצם שוב החדר שלנו. בחרתי את סט המצעים הכי יפה שלנו, עם הסדינים הסגולים והציפיות המפוספסות. ניסיתי לנפנף מעלי את צבא השאלות המציקות, אבל הן צצו בתוכי שוב ושוב, דוקרות את מעטה האופטימיות הדקיק שהתאמצתי לפרוש מעליהן. איך זה יכול להיות?! בעלה של יפי דווקא עשה רושם כל כך נחמד… אז מה קרה שם בדיוק? מה עבר על אחותי היקרה בחודשים האחרונים? היה לה רע? ורגע, כולם יודעים מזה? גם החברות שלי? הן מדברות עלינו מאחורי הגב? ואיך זה שאני עצמי לא ידעתי כלום?

נכון, לאחרונה התרבו בבית שיחות הטלפון הרציניות מאחורי דלתות סגורות, וכמה פעמים יפי הגיעה אלינו והסתגרה לדיון מהוסה עם אבא ואמא בסלון. זה היה מלחיץ. אבל בניגוד למה שקורה תמיד בסיפורים, אני לא שמעתי כלום. גם לא ממש ניסיתי להקשיב. העדפתי לא לדעת, וגם עכשיו אני מעדיפה לא לדעת. די, לא משנה מה היה. מעכשיו יהיה טוב!

מתחתי היטב את הסדין הסגול, מחליקה את כל הקמטים. אמא נכנסה לחדר והסתכלה סביבה במבט עייף. “יופי, אתי, טוב שסידרת את החדר. ממש נעים כאן עכשיו”. ואז הצטמצמו עיניה: “אבל למה הצעת שתי מיטות?”

“מה זאת אומרת למה? אחת ליפי ואחת לי”.

“אתי”. אמא נאנחה. “את לא תישני כאן עם יפי”.

“מה? אני לא מבינה. אבל אמרתם… שהיא חוזרת לגור כאן. נכון? אז איפה היא תישן?”

“היא תישן כאן. לבד. תביני, אתי, יפי צריכה עכשיו פרטיות. חדר לעצמה”.

פרטיות? מה פתאום? אני מבינה שמאד קשה לה. מאד מאד מאד. אבל למה שהיא תרצה להיות לבד? כשקשה ועצוב רוצים להיות ביחד, לא? יפי בטח תרצה להיות איתי, לשפוך לי את הלב, להתעודד מההשתתפות שלי. כמו שתמיד היה בינינו.

אבל אמא נשמעה כל כך החלטית, כאילו זה מובן מאליו, כאילו הייתי אמורה להבין מעצמי שיפי צריכה עכשיו חדר פרטי לעצמה. אז שאלתי רק: “ואיפה אני אישן?”

“בסלון”, ענתה אמא. “בסדר?”

קילפתי בשתיקה את הסדין הסגול מעל המיטה שלי.

אמא עזרה לי להעביר את המצעים שלי לסלון, לארגן את הספה לשינה. היא נאנחה שוב. “את צריכה להבין, אתי. דברים השתנו… ויפי צריכה עכשיו מקסימום התחשבות ועזרה מצידנו”.

לא הגבתי. לא רציתי לגלות מהחדר שלי אל הסלון, אבל עוד יותר לא רציתי להקשות על אמא. מספיק קשה לה גם ככה. לא נורא, אני כבר אסתדר שם. ולפחות יפי תחזור להיות אחותי הקרובה במשך היום.

איפה אני? למה המיטה כל כך צרה, ומה כל האור הזה, שכחתי לסגור אתמול את התריס עד הסוף? מצמצתי מול האור המוזר והתיישבתי במיטה הצרה – אה, זאת הספה בעצם. אני בסלון. ומאוחר כבר, לקח לי הרבה זמן להירדם כאן, ולא התעוררתי בשעה הרגילה.

מיהרתי להתארגן וללבוש את הבגדים שהכנתי לי אתמול בלילה. אופס, את הנעליים שכחתי. מיהרתי אל החדר וכמעט פתחתי את הדלת, כשאבא עבר במסדרון. “אתי, מה את עושה?” הוא נזעק. “אל תפריעי ליפי!”

“אבל אני צריכה את הנעליים שלי. והיא בטח כבר קמה, לא? עוד מעט היא צריכה לצאת לעבודה”.

“נעליים? את ממש צריכה אותם, הא?” אבא נראה כאילו חוכך בדעתו אם אפשר בכל זאת להציע לי ללכת לסמינר בקרוקס המהוהים שלרגליי. “טוב, אז תדפקי ותבקשי להיכנס לרגע. אבל להבא תתארגני מראש, שזה לא יקרה שוב”.

“נעליים? את ממש צריכה אותם, הא?” אבא נראה כאילו חוכך בדעתו אם אפשר בכל זאת להציע לי ללכת לסמינר בקרוקס המהוהים שלרגליי. “טוב, אז תדפקי ותבקשי להיכנס לרגע. אבל להבא תתארגני מראש, שזה לא יקרה שוב”.

אפשר לחשוב! מה כבר קרה! דפקתי. לא היה מענה. דפקתי שוב, חזק יותר. רטינה קלושה בקעה מבפנים: “די, תני לישון”.

“אבל יפי, מאוחר כבר! ואני צריכה את הנעליים שלי!”

“זאת הפתעה בשבילך? אתמול לא ידעת שתצטרכי היום נעליים? נו טוב, תיכנסי אם את חייבת”.

נכנסתי בריצה, שלפתי את הנעליים מהמגירה והעפתי מבט אל עבר השמיכה המגובבת שהסתירה ממני את אחותי. “את לא קמה, יפי? שלא תאחרי!”

“זה לא עניינך”.

אוף, למה היא ככה? מה יש, אסור לי לשכוח איזה משהו? שתגיד תודה שפיניתי לה את החדר.

טוב, נכון, היא אמרה לי תודה אתמול. במשפט אחד קצר. אבל באמת לא מגיע לי היחס הזה היום!   

יום חמישי. השבוע נוכל להתכונן ביחד לשבת, יפי ואני, כמו פעם! היא מגיעה הביתה עוד לפניי, בעזרת השם נספיק הרבה עד שאמא תחזור מהעבודה והבנים מהלימודים.

אכלנו ביחד את השעועית וקציצות הדג שאמא השאירה בשבילנו. פטפטנו קצת, סיפרתי לה חוויות מהסמינר, היא סיפרה לי חוויות מהעבודה. אט אט התרפה משהו בתוכי. הימים הראשונים היו קשים, בסדר, זה מובן. עכשיו יפי כבר חוזרת לעצמה.

“יופי, יהיה נחמד להכין עכשיו ביחד סלטים לשבת”, אמרתי כשסיימנו לאכול.

“מה? אה…” יפי עצמה לרגע את עיניה. “אני לא יכולה”. היא קמה, הניחה באיטיות את הצלחת שלה בכיור ופנתה לצאת מהמטבח. “יש לי כמה עניינים דחופים לסדר, ואני גם חייבת לנוח. וממילא בתקופה האחרונה התרגלת לעשות את זה לבד, נכון?”

‘נכון, אבל בתקופה האחרונה לא היית כאן, לא היתה ברירה. ועכשיו את שוב גרה כאן, אז למה שלא תשאי בעול? גם לפני שהתחתנת היו לך הרבה עניינים לסדר ודברים להספיק, ובכל זאת תמיד השתתפת איתי בעזרה בבית’.

לא אמרתי כלום מכל זה. שתקתי. עבדתי לבד במטבח, קוצצת, מערבבת, מתבלת. שומעת עמומות מבעד לדלת הסגורה את קולה של יפי בשיחת טלפון ארוכה.

כשאמא חזרה, לא הצלחתי להתאפק. “אמא, זה לא הוגן! אם יפי חזרה לגור כאן, היא צריכה גם לעזור!”

אמא נאנחה. “עיזבי, אתי”. קולה היה עייף. “יפי עוברת תקופה קשה עכשיו. תנסי להבין. אם את מרגישה שיש לך מדי הרבה תפקידים בבית, תגידי לי ונחשוב ביחד מה כדאי להוריד לך”.

“אבל… אני לא… כלומר…” המילים התבלבלו לי בפה. אני לא רוצה שאמא תצטרך לעשות בעצמה חלק מהתפקידים שלי, ובכלל, אני הרי מסתדרת, כמו שהסתדרתי מאז שיפי התחתנה. אבל זה מעצבן! מעצבן ומאכזב, שהיא כאן וכאילו לא כאן.

נו טוב. ניסיתי להבין, כמו שאמא ביקשה. יפי עוברת תקופה קשה, ברור, וזה כנראה לוקח יותר זמן מכפי שציפיתי. לא נורא, עוד מעט כבר יהיה ערב פסח, ואז היא בטוח תתגייס, כמו בכל השנים. מצאתי את עצמי מחייכת מול הזכרונות הנעימים שעלו בי. ערב פסח תמיד היה הזמן הכי משותף של יפי ושלי. אמא עובדת עד ערב החג ממש. יפי ואני בחופש כבר מתחילת ניסן, גם עכשיו כשיפי עובדת בהוראה מתקנת. אנחנו תמיד מספיקות הרבה, וגם צוחקות הרבה. מתבדחות, מתגלגלות מצחוק אפילו משטויות. כיף לנו לעבוד ביחד.

ניחוח רענן של חומרי ניקוי, רוח אביבית נעימה. מוזיקה קצבית מתנגנת ברקע. ערב פסח, סוף סוף! יפי ואני עובדות ביחד במרץ, משפשפות, מקרצפות, מפטפטות בקלילות. ממש כמו פעם. זה לא חלום, זה קורה באמת!

רק משהו אחד לא היה בדיוק כמו פעם; לא צחקנו. יפי לא אמרה שום דבר מצחיק, וכשאני ניסיתי להתבדח, היא לא צחקה. אבל בסך הכל הבוקר הראשון של החופשה עבר עלינו בנעימים, עם הספק יפה. בצהריים, אחרי שאכלנו את השניצלים והאורז שאמא השאירה בשבילנו, יצאנו להפסקת צהריים, כמו שאנחנו רגילות כל שנה. יפי הלכה לנוח בחדר, ואני קראתי ספר על הספה בסלון.

אחרי שעה דפקתי אצלה.

“כן?”

פתחתי את דלת החדר. “נו, את באה? צריך כבר להמשיך”.

יפי אפילו לא הרימה את ראשה מהכרית. “באמת, אתי, עבדתי כבר איזה שלוש שעות, מה את רוצה ממני?”

“מה?” בהיתי בה בחוסר אמון. “מה זה קשור שעבדת שלוש שעות? גם אני עבדתי שלוש שעות, ואפילו, אני ממשיכה. צריך לעבוד עד שנסיים את התוכנית להיום!”

“תחשבי שבאתי לכאן לעזור שלוש שעות, ואז חזרתי לבית שלי. לא היית אומרת תודה רבה? היית חולמת לבקש ממני לבוא גם אחרי הצהריים?”

“מה הקשר?” משהו פקע בתוכי, ופתאום שמעתי את עצמי צועקת בקול: “את לא הלכת הביתה! אין לך בית אחר לטפל בו. את נמצאת כאן, גרה כאן! ואת תופסת לי את החדר, נראה לך שזה קל, ככה לישון בקביעות בסלון? ובגללך אבא ואמא עצובים, וכולם צריכים להתהלך סביבך על קצות האצבעות כל הזמן, ו– ” מול פניה המחווירות של יפי, הצלחתי סוף סוף לעצור.

מאוחר מדי. מה קרה לי? איך דיברתי אליה ככה? די, איך יכולתי להיות כל כך רעה? להכאיב לה כשגם ככה קשה לה כל כך?

“את לא מבינה”, לחשה יפי. עיניה מלאו דמעות.

“סליחה”, אמרתי בקול רועד. “סליחה יפי, סליחה, לא התכוונתי”. יצאתי בשקט מהחדר וסגרתי את הדלת מאחוריי.

רציתי להסתגר בחדר שלי ולבכות, אבל כבר לא היה לי חדר משלי. לבכות בסלון זה לא אותו דבר, אפילו שהבנים עדיין לא הגיעו הביתה. לא בכיתי. המשכתי לנקות, לבד, בשקט, בידיים רועדות. בלי מוזיקה, בלי פטפוטים. בלי כיף. עם חלום מנופץ.

זהו, לעולם לא יחזור הכל להיות כמו קודם. יש שינויים בלתי הפיכים. יפי חזרה הביתה, אבל המקום שלה בבית הוא אחר עכשיו. שונה. אי אפשר כבר להחזיר את הגלגל אחורה.

כששטפתי את אחרון הסמרטוטים בכיור של מרפסת השירות, שמעתי פתאום מאחוריי את קולה של יפי. שטוח. “אתי, אם קשה לך לישון בסלון, את יכולה לחזור לחדר”.

“לא, לא”, התנגדתי מיד. “זה בסדר, אני לא רוצה לקחת לך את הפרטיות”. הייתי מלאת חרטה על ההתפרצות שלי. אבל… יכול להיות שהתנגדתי לא רק בגלל החרטה? אולי גם… כבר לא כל כך רציתי לחלוק חדר עם יפי השונה הזאת, המרוחקת. הסגורה בעצמה. עדיף כבר להיות בסלון ודי.

למחרת לא ביקשתי מיפי כלום. בבוקר היא עבדה לצידי, והתאמצתי לפטפט איתה כרגיל, להיות נחמדה. כאילו לא קרה אתמול מה שקרה. אחרי הצהריים היא שוב הסתגרה בחדר. לא ניסיתי לקרוא לה כשחזרתי לעבוד. עבדתי לבד, כאילו היא לא כאן. ניקיתי תריסים ורשתות ומסילות, הברקתי חלונות. היה קשה לעשות הכל לבד, אבל השתדלתי לחשוב עליה, לא עלי. השתדלתי להבין, כמו שאמא ביקשה ממני.

“יו, מדהים!” יפי צצה פתאום לידי, סוקרת את החלון הבוהק. “כאילו אין כאן זכוכית בכלל! עבדת קשה, הא?”

“ד-די קשה…” התגמגמתי, מופתעת. “לא נורא”.

יפי הרימה מהשולחן הסמוך את בקבוק הספריי לניקוי חלונות. “תקשיבי, אתי”. היא ניערה מעט את הבקבוק, נועצת מבט בקצף שנוצר מעל הנוזל התכול. “אני… מצטערת שאני לא עוזרת יותר”.

לא ידעתי מה לומר. “זה בסדר”, השמעתי בסוף.

“לא בטוח. אולי צדקת, מה שאמרת אתמול”.

לחיי בערו. די, שלא תזכיר את ההתפרצות המבישה שלי!

יפי המשיכה לדבר, כאילו לא שמה לב שאני מסמיקה נואשות: “תראי, אם עכשיו אני גרה כאן, בעקרון אולי אני צריכה לעזור בבית לא פחות ממך. ותודה שאת מוכנה לישון בסלון. בינתיים. מקווה שלא לעוד הרבה זמן… אבל עכשיו באמת נורא קשה לי”.

לא העזתי להסתכל עליה. שפשפתי במרץ את החלון הבוהק, מחפשת שיירי סימנים למחות.

“רוב הזמן אני מרגישה ש… שאני פשוט לא מסוגלת”. קולה של יפי רעד קצת, כמו על סף בכי.

“זה בסדר”, אמרתי שוב. “אני מבינה”. ובאמת הרגשתי שאני קצת יותר מבינה. דברים השתנו, כמו שאמא אמרה. אולי הקשר בינינו לא יחזור להיות בדיוק כמו שהוא היה.

אבל אולי נוכל ליצור קשר מסוג חדש?  

יפי הניחה בחזרה את הבקבוק והיישירה מבט אלי. “תודה שאת מבינה, אתי”. חיוך קטן האיר את פניה. “מקווה שלא שכחת – את האחות הכי טובה מכל האחיות שלי!”

זה היה השינוי השלישי; שוב צחקנו ביחד, כמו פעם.

.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן