שואל ומשיב

ראיתי אותי מאחורי המילים. האשה הזו יכלה להיות אני. ראיתי אותה כותבת בשעה שאף אחד לא יכול לראות, מקווה שמישהו יקרא. שמישהו יבין ויתקף. קוויתי שכפי שחוויתי אני, גם התשובה שלי תעשה לה סדר. שתתן כמה קווי אור בחשכה.
ממוצע 3 | 2 מדרגים

הגעתי לאקשיבה דרך חיפוש ברשת.

הייתי מוטרדת אז בשאלה כמעט קיומית. הייתי אז אמא לארבעה ילדים צפופים, הקטנה שבהם בת חצי שנה. הייתי זקוקה להפוגה. ידעתי שאוכל לקבל אישור הלכתי אם אציג את הדברים בצורה אומללה מספיק, אבל לא הייתי שלמה עם זה. חששתי שאעשה משהו לא בסדר אם אמנע. גדלתי על כך שהנכון הוא להביא ילדים כמה שיותר עד גיל מסוים, ואז אפשר לנוח… ככה הרגשתי שצריך. על זה גדלתי. 

לא היה לי בדיוק את מי לשאול. לא רציתי תשובה של כן או לא מרב. רציתי – – – לא ידעתי מה בדיוק רציתי.

לא ידעתי אפילו איך לשאול. אז כתבתי בשורת החיפוש בגוגל, בצורה הכי גולמית? ‘אני חרדית. איפה אפשר לשאול שאלות?’ 

הופניתי לאתר של אקשיבה. 

לא שמעתי על האתר הזה. הופתעתי לגלות כמויות של שאלות מאלפי אנשים – כך זה היה נראה, שכבר היו ‘בני בית’ באתר. גללתי וקראתי, התרשמתי מהתשובות הארוכות, המפורטות, הרגישות והכנות. לא היה לי מושג שיש כתובת כזו בעולם.

העובדה שהארגון לא היה מוכר דוקא הקלה עלי. יכולתי להישאר אנונימית, לא הייתי צריכה לחשוף פרטים שלא רציתי. 

אבל בכל זאת, לשלוח שאלה לאנשים שאני לא מכירה… הייתי צריכה לעשות איזה סוויץ’ במח לשחרר את ה’טאבו’ הפנימי שלי שלא ממש נתן לי לשאול, אבל גם התקשה להתמודד בעצמו עם השאלות.

גייסתי אומץ וכתבתי. אני ברכי, ויש לי שאלה שהיא יותר השקפתית… האם אני אמורה ללדת ילדים כל הזמן?…

לא הצלחתי לנסח את הדברים יותר טוב. ‘ממילא אף אחד לא מכיר אותך,’ שכנעתי את עצמי. שלחתי.

וחיכיתי לתשובה. יום ועוד יום. כל יום פתחתי את המייל במתח קל. 

ויום אחד היא הגיעה. על החתום: אחד מרבני אקשיבה. 

כשקיבלתי את התשובה התפעמתי ממש. התשובה עשתה לי סדר והרגיעה אותי. הבנתי שיש כאן כתפיים רחבות שיכולות לתת מענה גם בעניינים מורכבים ודקים כל כך. 

הוא כתב לי שלשאלה הזו שני חלקים, האחד הלכתי והשני אישי. הוא התייחס לשינויים שעוברים על האשה החרדית בתקופה המודרנית, על היציאה לעבודה שגורמת למעמסה כפולה פיזית ונפשית. על החשיבות של הבאת ילדים אבל גם של הפניות לגדל אותם. 

הוא כתב לי שלשאלה הזו שני חלקים, האחד הלכתי והשני אישי. הוא התייחס לשינויים שעוברים על האשה החרדית בתקופה המודרנית, על היציאה לעבודה שגורמת למעמסה כפולה פיזית ונפשית. על החשיבות של הבאת ילדים אבל גם של הפניות לגדל אותם. 

התשובה היתה ארוכה ומפורטת. לסיכום הוא כתב:

מצוה גדולה מאד ללדת ילדים, וכל המוסיף נפש בישראל כאילו בנה עולם, כדאי לכל אחד לפנות לאחור ולשים לב כמה נפשות יצאו מסבו הגדול, וכך הוא ישים לב כמה נפשות תלויות בהחלטה הגורלית הזו אם ללדת או לא. אך צריך לזכור דווקא מחמת חשיבות המצוה ודווקא מחמת שלהביא נפש נוספת לעולם זה לא דבר של מה בכך, צריך לעשות זאת נכון עם כחות ראויים, ולא מתוך צער ומצוקה. כי לא יתכן שאשה תהיה במצב של צער ולחץ כל ימיה, ודאי לא זו הכוונה בקיום מצוה זו. ולכן צריך לשקול נכון, בתבונה וביראת שמים מתוך רגישות לצרכי האשה והאיש ושלוותם.

הרגשתי שמישהו גולל מסך שעמד לי כל הזמן מול העיניים ופותח לי את כל הספקטרום. הדברים היו בהירים, הביאו בחשבון את כל מה שהתערבל בתוכי ועשו סדר. הבהירו לי מה הלכה ומה המלצה טובה, ואמרו לי שגם הצרכים שלי הם חלק ממערכת השיקולים – לא איזה גורם שצריך להסתדר אתו, אלא חלק בריא וחשוב. 

הייתי פשוט צריכה את התיקוף הזה להרגשות שלי, את האישור שאני בסדר גם כשאני לא פועלת לפי הנורמה. רציתי הקשבה והבנה. 

זו היתה תשובה שמתכתבת עם החיים. זה דיבר אלי מאד, הרגישות הזו ללכת בין הטיפות.

היו לנו שאלות בעבר על הנושא, אבל מהצד ההלכתי. קיבלנו אז תשובות קצרות ונקודתיות.

כאן הרגשתי שהרב טרח לכתוב ולהסביר ואפילו לנמק עד שהכל יהיה פרוש על השולחן.

אני חושבת שזו נקודה משמעותית מאד עבורי כשואלת אשה. פעמים רבות אנחנו שואלות שאלה בהלכה ומקבלות מענה ממוקד וקצר – ‘קורץ און שארף’. 

אני זקוקה שיסבירו לי. זה מגביר את תחושת האמון שלי. 

שמעתי פעם משפט חזק: צריך כתפיים רחבות בשביל להתיר, הרבה יותר מבשביל לאסור.

הרב נתן לי את המקום, את המרחב, להתחבט עם הדברים ולהגיע להחלטה. לא משנה מה עשינו בסופו של דבר, זה לא הנקודה. כמשיבים אנחנו לא תמיד יודעים מה התשובה הנכונה לשואל המסוים הזה. לא יודעים עליו שום דבר חוץ ממה שהוא מספר על עצמו. אבל מה שחשוב הוא לתת לו את המקום לשאול ולהתחבט, לכבד את נקודת המוצא שלו. לשקף ולהדהד את מה שהוא מרגיש. 

כך התחיל ה’רומן’ שלי עם אקשיבה. בהמשך כבר היתה לי כתובת. התייעצתי בעניינים קטנים וגדולים. תמיד קיבלתי מקום ותיקוף ומענה. יש תשובות שאני עד היום חוזרת אליהן בלבי ובמחשבתי והן נותנות לי כח.

עברו מספר שנים, ונתקלתי בעיתון נשים כלשהו. היה שם ראיון עם תמר נכטיילר מאקשיבה. זה כמובן שאב אותי. רציתי לדעת מי האנשים שמאחורי המפעל היפה הזה. תמר נשמעה אשה מאד מעניינת, והכתבה הסתיימה בבקשה – דרושות לנו משיבות נוספות. אם את מרגישה שאת יכולה להתאים, תפני אלינו…

פניתי. שלחתי קורות חיים. אחרי זמן מה נכנסה השאלה הראשונה.

שמי חני. אני נשואה 6 שנים ויש לי קושי מסוים עם בעלי…

ראיתי אותי מאחורי המילים. האשה הזו יכלה להיות אני. ראיתי אותה כותבת בשעה שאף אחד לא יכול לראות, מקווה שמישהו יקרא. שמישהו יבין ויתקף. קוויתי שכפי שחוויתי אני, גם התשובה שלי תעשה לה סדר. שתתן כמה קווי אור בחשכה. בהרבה מן הנושאים שמופנים אלי – גם אני התחבטתי ומתחבטת. אני יודעת מה קורה בצד השני וכמה התשובה יכולה להיות מתנה בזמנים של ליקוי מאורות. 

אני כבר כמה שנים טובות באקשיבה, גאה להיות חלק מהמערך הזה, גם בתשובות וגם בצ’אט. לפעמים בשעת לילה מאוחרת אני מרגישה את האדרנלין זורם, כשמהצד השני יושב מישהו שאת פשוט נמצאת שם בשבילו. 

בתור משיבה אני עדה כמה האנונימיות נשמרת, וכמה מקום של כבוד לכל שאלה וניסיון לתת את המענה הכי טוב. לראות את האדם שמאחורי המילים ולתת יד – פשוט להיות שם. 

העובדה שהייתי בפוזיציה של שואלת נתנה לי ערך מוסף משמעותי. (הייתי מציעה לכל המשיבים לשלוח מדי פעם שאלות…)

בכל פעם שאני קבלת שאלה אני מנסה לדמיין את עצמי במקום של השואל. על אף שהשאלות אנונימיות לחלוטין, אני מנסה להיכנס לסיטואציה ולדמיין את עצמי במקומו. אני מכבדת כל שואל או שואלת וכל שאלה. ומשתדלת לסייע להם למצוא את הקול שלהם בתוך התשובה שלי. 

אני משתדלת מאד מאד לענות תשובות אותנטיות. לעולם איני מנסה לחנך או לתת מוסר. 

הסיפור שלי היה מקרה בוחן בשבילי. בתור משיבה, אני יודעת שכשאנשים שפונים אלינו עם שאלות, יתכן שהם רוצים דוקא את התיקוף, את ההבנה שזה בסדר להיות בספקות. שאפשר להסתכל על הדברים מכל מיני נקודות מבט. שלפעמים התשובה היא פשוט להקשיב. 

הסיפור שלי היה מקרה בוחן בשבילי. בתור משיבה, אני יודעת שכשאנשים שפונים אלינו עם שאלות, יתכן שהם רוצים דוקא את התיקוף, את ההבנה שזה בסדר להיות בספקות. שאפשר להסתכל על הדברים מכל מיני נקודות מבט. שלפעמים התשובה היא פשוט להקשיב. 

אני חשה שהארגון הזה הוא לפיד (או משואה, ברוח הימים…) של אור שמסייע לכל כך הרבה אנשים בזמנים של חושך ובלבול.

מודה על הזכות להיות חלק משרשרת התאורה המופלאה הזו. היום הפיתוי שלי הוא לא לומר למשיבים ולמשיבות תודה על התשובות המאירות שהקדישו לי. אני מעבירה את התודה הזו הלאה – ומשתדלת לתת לאחרים באותה שפעה ופתיחת הלב כפי שקיבלתי אני. 

אני מרגישה שבאקשיבה יש משיבים ומשיבות חכמי לב שמבינים הרבה מעבר למה שנאמר.

בתור משיבה אני מחזיקה את החויה הזו של מתן מקום ומרחב ומעבירה אותה לשואלות.

כי למעשה, לפעמים כל מה שהאדם צריך הוא הקשבה ותיקוף. הוא זקוק שנהדהד לו את מה שהוא מתחבט בו ונשים את הדברים עם קצת יותר סדר, עם קצת יותר בהירות, כדי שהוא יוכל לשמוע את עצמו – דרכנו.

**

אם גם לכם יש סיפור שקשור לאקשיבה – כתבו לנו ל-bein.hazmanim.iyun@gmail.com

וניצור אתכם קשר.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן