בגילנו

דלת הבית נסגרת בטריקה קלה. היא שומעת את גלגלי המזוודה חורקים, מקפצים על המדרגות. רק לרגע אחד מתחשק לה לפתוח שוב את הדלת. לרדוף אחריהם, לקרוא להם לחזור. אולי רק לוודא ששוקי נותן יד לתמרי, שריקי זכרה להחליף גרביון לפני שיצאו, ושהרב-קו או הקשת או הבקבוק לא נשארו בטעות על השולחן בסלון. ברגע הבא היא מרפה מן הידית, מסתובבת אל הבית הריק ונושמת את השקט שמחזיר לה נשימה משלו, כמו הד.

הדלת נפתחת מאחורי גבה. מנחם נכנס הביתה, מתנשף. “הגזמת”, היא צוחקת. מחטטת בין השקיות, מגלה שם שלושה מנגואים ואננס אחד, גלידת שמנת ועוגת גבינה עם פירורים. מישהו בחר בשבילה את כל הדברים שהיא אוהבת. “כל זה בשביל שני אנשים?” 

 “כל זה בשביל אישה אחת”, הוא שולף את היד שהסתתרה מאחורי גבו, מושיט לה זר פרחים אגוד בחוט רפיה. “שלא תתחרטי שהסכמת להישאר איתי כאן”, הוא מצחקק. “שלא תחליטי להזמין פתאום את מוטי לסעודת הלילה, את רחלי לסעודת היום, ואת לא-יודע-מי לסעודה שלישית” .

הפעם, היא יודעת, הפרחים לא נועדו לקשט את שולחן השבת. הוא קנה אותם בשבילה.

“כבר סכמנו”, היא מחייכת. “הבטחתי שאני מסכימה לנסות להיות אתך שבת שלמה לבד. לך תדע, אולי זה לא יהיה כל כך נורא”, היא קורצת לו. “אולי בסוף זה ימצא חן בעיני”. כמו בכל שבוע היא ממלאה מים בכד השקוף. שלא כמו בכל שבוע היד שלה נרעדת. הפעם, היא יודעת, הפרחים לא נועדו לקשט את שולחן השבת. הוא קנה אותם בשבילה. “הם צמאים”, היא בוחנת את עלי הכותרת הלבנים. נוגעת בגבעול המחוספס באצבע רכה. משהו זע בתוך הלב שלה. אולי אלו אדוות קטנות שמלטפות אותה מבפנים. אולי זה השקט שמדבר בקול משלו. אולי גם לה מותר להרשות לעצמה להיות צמאה. “אוי, רגע. מישהו מתקשר”, היא משתיקה את הים הגואה בה. מגששת אחר רטט הטלפון, מוצאת אותו על השיש, בין קליפות הבטטה.  “אמא?” הקול המתחלף של המתבגר שלה מקרקר אליה מרחוק. “התקשרתי להגיד שבת שלום. איך אתם? הילדים כבר נסעו? עוד לא התחיל לשעמם לכם?”

כל הזמן דאגו כולם שלא ישעמם להם. הזרימו ספרים ועיתונים, הציעו לבוא לבקר בליל שבת, והזמינו את עצמם לסעודה שלישית. בפינה קטנה ומקומטת בתוך הלב, גם היא דאגה. כל כך הרבה שנים לא היו שניהם לבד בבית בשבת. בחישוב מהיר היא מגלה שחלפו עשרים ושש שנים וחמישה חודשים מאז השבת ההיא שבמוצאה נולד מוטי בכורם. כמה שבתות יש בעשרים ושש שנים וחצי? 

  “בסוף תהיו עייפים מרוב שינה”, נבאה להם תמרי שחורות. “ישעמם לכם כל כך עד שלא תבינו איך הרשיתם לכולנו לנסוע ולא הזמנתם לכם שום אורח”.

“רק את ואבא כל השבת לבד בבית?” ריקי לא האמינה. “תשבו ליד השולחן ותסתכלו אחד על השני?”

“ואבא ישיר זמירות ואת תקשיבי?” פער שוקי את פיו.

מנחם בטוח ישיר. אולי היא תשיר גם כן. אולי תסתפק בלהקשיב לו ולשתוק. אולי יעצמו עיניה והיא תנמנם מעט, ואף אחד לא ימשוך בשרוולה וישאל אם צריך להוריד את הצלחות ואיפה קוביות הקרח ומה עם המנה הבאה ואמא הוא מדבר כל הזמן, תגידי לו שישתוק קצת.

ופתאום שקט הבית וריק. היא והוא עומדים במטבח, נינוחות מוכרת ממלאה את המרחב שביניהם. היא מקלפת, הוא קוצץ. היא מערבבת, הוא טועם. “מוטי התקשר הבוקר. רצה לדעת אם להזמין לנו שבת מוכנה מהמסעדה היהודית”, הוא מספר. “אמרתי לו שבגילנו כבר רגילים לטעם של האוכל הביתי, ולא נראה לי שתהיה לנו בעיה לבשל סעודות לשני אנשים. נצטרך רק להוריד את הסירים הקטנים מהבוידם”.

“בגילנו”, היא מציצה אליו, מחייכת אל הלובן שנזרק פה ושם בזקנו הכהה, אל המצח הגבוה שתלמים נחרשו בו. “חשבת פעם שגם בגילנו זה עדיין יהיה… ככה?” היא מסמיקה פתאום. האדוות הקטנות והמבוישות צוברות גובה. וכח. מתיזות מלח וקצף שמלחלח את עיניה.

היא מעפעפת. הוא שותק. מגביר את הלהבה מתחת לסיר, פותח את הברז. מים שוצפים אל תוך הדוד. “כשאתה צעיר אתה בטוח שהעולם שייך לצעירים”, הוא מביט ישר אל תוך עיניה. “ככל שאתה גדל אתה מבין שטעית לגמרי”.

“העולם הסודי של המבוגרים”, היא מסכימה איתו, מחפשת את הטלפון ששוב רוטט על השיש, שומעת מתמרי שהם הגיעו והכל בסדר, נדבר במוצאי שבת, תשני הרבה אמא, ותביאי רגע את אבא. 

*

“אז מה את אומרת על הצימר שבחרתי לך?” הוא מסדר את הפמוט הגדול על המגש בקצה השולחן. סופר שמונה נרות וממלא מעט שמן בכל בזיך.

“לא שזה חכמה גדולה אחרי יותר מחצי יובל שנים, אבל הצלחת לקלוע ממש לטעמי. אני מרגישה בבית”, היא מיישרת את כריות הספה, מחליקה את קפלי המפה, מעיפה מבט ביקורתי החוצה. “חבל רק שאת המרפסת הם שכחו לנקות, הכל מאד מאובק, אבל בסדר. לא נתלונן על זה”. 

“את יכולה לבקש מבעל הצימר שינקה עכשו, עוד לא מאוחר”. הוא תופס מטאטא ביד אחת ויעה בשניה, יוצא אל המרפסת וחוזר כעבור מספר דקות, מרוצה. “מבריק שם”, הוא מחמיא לעצמו. “אולי אחרי הסעודה נוכל לשבת קצת בחוץ, אם יהיה נעים”. 

את יכולה לבקש מבעל הצימר שינקה עכשו, עוד לא מאוחר”. הוא תופס מטאטא ביד אחת ויעה בשניה, יוצא אל המרפסת וחוזר כעבור מספר דקות, מרוצה. “מבריק שם”, הוא מחמיא לעצמו. “אולי אחרי הסעודה נוכל לשבת קצת בחוץ, אם יהיה נעים”. 

היא מסתובבת לאט בין החדרים. אין אפילו קשר קלוש בינה לבין רוח הסערה החולפת במסדרון בכל יום שישי; מכבה אורות, מיישרת כיסויי מיטה, מכניסה למגירה את נעלי הבית של ריקי ומייצבת את ערמת הכיפות של שוקי. אחר כך היא חומקת אל חדר השינה. מכסה את הפנים בשמיכה. קול קטן נוזף בה מבפנים, איך זה יכול להיות שיש לך זמן לנוח ביום שישי? מה זה נקרא אין מה לעשות? בבית כמו שלנו תמיד יש ערמת כביסה או גיהוץ או קינוח נוסף שכדאי להכין, מכפלת שנפרמה או סתם כך מישהו שצריך לשמוע אותו או לדאוג לו. איך את מרשה לעצמך— “מותר לי”, היא מזעיפה מבט, משתיקה את הנזיפה המצפונית. עוצמת עיניים. בלי לפקוח אותן היא שומעת את רשרוש תנועותיו של מנחם. את רחש נשימותיו. “מתי בפעם אחרונה את זוכרת שהצלחנו לנוח נורמלי ביום שישי?” הוא שואל אותה. היא מכווצת עיניים עצומות, רוצה לחשב חודשים ושנים אבל נרדמת באמצע התרגיל הארוך מדי.

“רצית להדליק נרות מוקדם”. הקול שלו חודר מבעד לענן רך שאופף את כולה. שבריר שניה לוקח לה להזכר שהיא בבית, במיטה שלה, להבין מה קרה ולמה יש שקט מוזר כזה, להרשות לאדוות הקטנות להתעורר ולהציף שוב את הלב. הוא מסדר את הסירים הקטנים על הפלטה, בודק את שעוני השבת. היא מציתה גפרור, היד שלה נרעדת כשהיא מדליקה נר אחר נר, מכסה את העיניים בכפות לחות, לוחשת מילים. מנחם עוד מאחוריה, מזמזם לה ניגון ישן של אשת חיל בקולו העמוק, העשיר. היא מסיטה את הידיים, מאפשרת לדמעות לשרטט שבילים על הלחיים. “שבת שלום”, הוא מחייך אליה. “נפגש אחרי התפילה”. מאחורי הדלת מפתיעה אותם שקית מעוטרת. מי הניח אותה פה? הוא שולף מן השקית עוגה יפה בקופסה שקופה, פתק קטן מוצמד אליה: “לאבא ואמא היקרים, תיהנו מהחופש ושבת שלום. הכי טוב בבית”.

“זה מוטי”, הוא מזהה את הכתב. “יפה מצידם. צריך לזכור במוצאי שבת להתקשר לחיה להודות לה”.

“זה מביך אותי”, היא מתוודה פתאום. “מה הילדים חושבים?”

“הם לומדים שיש חיים גם אחרי גיל עשרים ושתיים, ושגם אבא ואמא צריכים לפעמים זמן לעצמם. את לא שמחה שאנחנו יכולים להיות להם מורים טובים?”.

“ולא ישעמם לנו?” היא מחקה את קולה של תמרי.

“נראה”, הוא אומר. “ובינינו, אני מתגעגע קצת להשתעמם. ויש לי תחושה חזקה שגם את. אולי פשוט לא היה לך זמן לשים לב לזה”.

*

להשתעמם הם לא הספיקו. בלי שהבינה איך זה יכול להיות כבר היה השולחן ערוך לסעודה שלישית ורוח של בין ערביים חמקה פנימה דרך המרפסת החפה מאבק. הוא שר, היא הקשיבה. חושבת על המילים. שומעת את כל מה שנאמר ומה שלא, שומעת גם… מישהו דופק על הדלת, או שרק נדמה לה?

“דופקים”, הוא מתנער. “מישהו בא. מי זה יכול להיות?”

היא פותחת את הדלת לרחלי שלהם, ולשימי המתוק שלה שרץ אליה, טומן תלתלים בחיבוקה. “ת-תא!” הוא מפטפט. “ת-בא!” הוא מציץ אליו בעיניים פקחיות. רחלי מתבוננת סביב. צל חולף במבטה. נראה שהיא מבינה משהו שלא הבינה רגע אחד קודם לכן. “חשבתי שבטח כבר משעמם לכם כל כך הרבה זמן לבד”, היא אומרת מהר, מתנצלת, מגבבת מילים על מבוכה. “אז שימי ואני החלטנו לעשות לכם הפתעה ולבוא. אני… אנחנו מפריעים?” 

רחלי מתבוננת סביב. צל חולף במבטה. נראה שהיא מבינה משהו שלא הבינה רגע אחד קודם לכן. “חשבתי שבטח כבר משעמם לכם כל כך הרבה זמן לבד”, היא אומרת מהר, מתנצלת

“מה פתאום מפריעים!” מנחם מניח צלחת לפניה, מקפיץ את שימי על הברכיים. שואל מה נשמע ואיך עבר השבוע. היא מקשיבה בחצי אוזן. תולה מבט בשמיים המוורידים לאיטם, נפרדת בליבה מרגעי השקט האחרונים שנלקחו ממנה. אורזת אותם בפינה קטנה, נסתרת. מנחם צדק. היא תתגעגע לשבת הזו. מאד תתגעגע.

 “אז מה את אומרת, אמא?” רחלי מתעניינת. שימי גולש מעל הברכיים של סבא ופותח את ארון היינות. היא שולפת אותו משם רגע לפני ההתנפצות, מציעה משחק ובמבה, מספרת סיפור. יודעת שעוד רגע ישחירו השמיים וכוכבים של שבוע חדש ינצנצו בהם. עוד רגע יתחילו הטלפונים, האוטובוסים, הכלים והכביסות הבלתי נגמרות. עוד רגע ישובו כולם הביתה וימלאו את הכל ברעש ובחיים שהיא כל כך אוהבת. כל כך צריכה להתרחק מהם לפעמים, כדי להצליח לחכות להם שוב. מנחם נעמד וחובש את הכובע, מביט בה. היא מחזירה לו מבט. “פעם חשבנו שהעולם שייך לצעירים”, מהבהבות אליה עיניו בלי קול. “בגילנו יודעים שלא”.

“בגילנו”, היא שותקת אליו. צוחקת. מסמנת לעצמה בלוח השנה הדמיוני שבתוך ראשה עוד שבת כזו של שעמום. הפעם הם לא יחכו עשרים ושש שנים וחצי. מותר להם.