במגדניה של אוליז

"אני אעשה את זה לפי הקצב שלי, אייניקל!" הודיעה לו אוליז בטון חריף, "הפציינטים שלי לא צריכים לחכות בגלל שהאלתר יוחנן רוצה פופציג חתיכות, ברור?"

במגדניה של אוליז מכרו סופגניות בתוך קופסת קרטון, וסימור מדרום סודן ישב על ארגז ירוק של תנובה וקיפל קרטונים במרץ. אוליז שנולדה במחנה עקורים בקפריסין למשפחה הונגרית היתה עוטפת אותו בחמלה ששמורה אצלה רק לפליטים, אבל ביילה רוחל האופה היתה מקללת אותו ואת כל הגויים ביידיש, ומסיימת כל קללה בנשיקת מזוזה ואמירת “אומיין”.

ובדיוק כשאלתר יוחנן האייניקל נכנס לחנות כשהוא אפוף בריח בנזין שרוף, שעלה מהביואיק המחרחרת שלו שהחנה על המדרכה באדום לבן, אוליז הוציאה מהמטבח מגש עמוס בסופגניות, ואלתר יוחנן שהיה כבר גרוש עם ילד ביקש ממנה איזה חמישים חתיכות, כי יש בחיידר “חומש סעודה” וצריך מהר מהר להביא את זה לפני ששוקי לרר מגיע לצלם את הרב’ה נכנס עם המשב”ק והמנהל.

“אני אעשה את זה לפי הקצב שלי, אייניקל!” הודיעה לו אוליז בטון חריף, “הפציינטים שלי לא צריכים לחכות בגלל שהאלתר יוחנן רוצה פופציג חתיכות, ברור?” התלהמה, נהנית מהמבוכה שהוא הפגין, אחרי הכל הוא מונקאטשר, ובין הקהילה החצי מתבוללת שלהם בהונגריה שלפני השואה לבין כל יושבי מונקאטש לא היתה אהבה רבה, אומרים שבגלל זה באה השואה לא עלינו. 

“אומרים קליינטים,” הוא מלמל לתוך המפתחות של הביואיק.

“אני אקרא להם איך שאני רוצה,” אוליז התעצבנה, ובטעות הזריקה יותר מדי ריבה לסופגניה, “נישט גיפערלאך,” היא מלמלה, “שיהיה לילד שיאכל את זה קצת רויטע בעקלך, לא יזיק, לבריאות.” הסתכלה לראות אם אלתר יוחנן מזדהה עם מה שהיא אמרה.

לא, הוא היה שקוע בטלפון, צועק משהו על איזה פקידון במוסדות. הוא הזכיר לה את משולם שרגא שלה, שחושב שהוא מנהל את כל העולם, ובסופו של דבר היא זאת שמשלמת לו את המשכנתא.

לא, הוא היה שקוע בטלפון, צועק משהו על איזה פקידון במוסדות. הוא הזכיר לה את משולם שרגא שלה, שחושב שהוא מנהל את כל העולם, ובסופו של דבר היא זאת שמשלמת לו את המשכנתא.

גם לחתן של אסתר דבוירה היא תשלם משכנתא, רק שתתעורר כבר מהשלאפשטונדה שהיא ישנה כבר הרבה שנים, תפסיק כבר ללכת עם קוקו הדוק ואסוף, ולמען השם שתמצא כבר מישהו עם דופק ופאות ותיכנס אתו מתחת לחופה.

רמקול מזדמן צעק מהרחוב “די לוויה פון הרב החסיד… וויל ארויס גיין פון רחוב שטראוס צו הר הזיתים!” 

“אוי ווי!” היא נלחצה, “עוד חמש דקות והרחוב פה נסגר לגמרי.”

אבל גם חמש דקות לא היו. בליל צפירות וסירנות נשמע מהרחוב, וג’יפ משטרתי התייצב מול החנות, חוסם את הכביש לרוחב, מול החרטום הכסוף של הביואיק של האייניקל.

“משוגעים!” הוא התחיל לצעוק ולנפנף, “חכו רגע, אני רק מביא סופגניות וזז!” 

“הוראה של מפקד המחוז,” ציין קצין במשקפי שמש, “לא זזים לפני שתים עשרה, בהערכה גסה.” ואז הוסיף, “אני לא מאמין שלפני אחת בצהריים יסתיים כאן משהו.”

כמו לאשר את דבריו, גל של אנשים בשחור, שקיות ניילון על הכובעים ואבל מעורב באקשן, מילא את הרחוב.

“בבקשה!!” הוא התחנן לפני רפ”ק אורן, “תן לי רק להזיז את האוטו, אני אסע רק רוורס!”

“שמור את הדמעות לכיפור,” הודיע לו אורן, “הרכב לא זז בלי אישור של מפקד מחוז.”

טלפונים לליצמן, דרעי ופירר לא הועילו, וגם אם כן, לא היה כבר לאן לזוז. עשרות נערים ובחורים התגודדו סביב הרכב כדי לצפות באדמו”ר שחוזר אליו. משפחת שטיינר, אנשי חסד של ממש, פתחו עמדת מים ליד המגדניה של אוליז, וכל עובר אורח התעכב ליד העמדה, בירך שהכל ושתה.

אלתר יוחנן המיואש התחיל לחשוב ביזנס, כמה הוא היה עושה מכל בקבוק מים שהשטיינר האלה פשוט מבזבזים.

אוליז עמדה בפתח החנות וצפתה במתרחש. “אייניקל!” היא קראה לו, “במקום לחשוב על כסף, תחשוב על שידוך.”

“מצחיק מאוד,” הוא הפטיר וחזר להרהר בבקבוקים הריקים שיחזיר בעבור 30 אגורות, תכפיל את זה באלפיים, זה יוצא לא רע.

“סופגניה אכלת?” הזקנה החליטה להטריד אותו, “בוא, תטעם אחת. ריבת חלב, זה ממש טעים.”

הוא היה רעב ונכנס בחזרה לחנות, שם חיכו לו חמישים סופגניות, מתוכן עשרים ארוזות, ושלושים סתם נחו על המגש. סימור שהיה אמור לארוז אותן צילם עכשיו את ההלוויה בסלולרי שלו, הוא בטח שולח לחברים שלו מסודן, והם מחזירים לו: “חחח מה זה כל השחורים האלה?”

אלתר יוחנן הסתובב במגדניה מקיר אל קיר, היד שלו לופתת את כפתורי הווסט שלו, והאחרת מחייגת לאנשים אקראיים שאולי יכולים להכיר מישהו שיכול לשחרר אותו ממלכודת הסוכר שהוא נתקע בתוכה.

אוליז הבחינה בלחץ שלו. “תקשיב איינקעל!” היא אמרה ותחבה בכף ידו את הסופגניה העסיסית. “אתה יודע למה כל כך מחניק כאן? זה כי אנשים שופכים פה את כל השטינקע פעקלאך שלהם, שקים על גבי שקים של צרות ובעיות… ואתה יודע מה? אף אחד לא מנקה את זה מפה, הכל נשאר פה בחדר וחצי הזה, בין השולחן שם בפינה, לקופה רושמת שם, ולברכת הבית בצד שני.”

לרגע היה נראה שהוא סתם בוהה באוויר, אבל בפנים משהו בער לצאת, פמפם רגע ביציאה, ואז נשפך החוצה. הוא סיפר לה הכל. על הגירושין, השידוכים המביכים, הילד שלא נותנים לו לראות, הביואיק עם החלונות הכהים שמסתירים את הדמעות, הלחשושים בשטיבל. הכל פשוט נשפך שם כמו ריבה שמפעפעת בתוך סופגניה לוהטת. אפילו ביילה רוחל הפסיקה ללוש את הבצק וקפאה על השולחן המקומח, וסימור הסודני כיוון אליו את המצלמה, והעביר את הסיפור שלו בשידור חי אל החברים שלו בארץ בני חם.

“ביילה רוחל!” הזדעקה אוליז, “למה את בוהה בו כמו איזה פסל מזהב? תקחי את התהלים שלך ותגידי איזה קפיטל או שניים.”

“אני לא יודעת לקרוא!” נבהלה ביילה רוחל.

“לא חשוב,” אמרה אוליז, “תעשי כאילו את יודעת, נו מהר.”

“ביילה רוחל!” הזדעקה אוליז, “למה את בוהה בו כמו איזה פסל מזהב? תקחי את התהלים שלך ותגידי איזה קפיטל או שניים.”

וגם אוליז בעצמה פתחה ספר תהלים, ולא הפסיקה להתפלל עד שכמעט עברה כל הלוויה, וספר התהלים כמעט שנמס מהדמעות שלה.

מעט לקוחות מזדמנים הציצו לחנות, אך החנות היתה מעוצבת כך שמלבד כמה יודעי חן, איש לא שיער אילו מעדנים מסתתרים במדפיה. המונקאטשרים היו מכורים לסופגניות של אוליז, למרות שהיו מודעים לאיבה שהיא נוטרת להם עוד מימי אבותיה המתבוללים בהונגריה.

היא חזרה בתשובה עוד לפני שידעו מה זה. הרבנית שטרנברג אספה אותה מנמל חיפה בטקסי ספיישל, והכניסה אותה לבית הצפוף שלה, ועל כיסא ירוק בפינת המטבח היא לימדה אותה לקרוא בתהלים בקול חנוק מדמעות, ועד שהסתיימה תקופת הצנע, אוליז כבר הספיקה להתחתן עם צדיק מקומי, לטפל בילדים ולהכין כל יום עוגות דובוש במגדניה שלה ליד שטראוס.

“קח תתפלל,” אמרה לו אוליז והעבירה לו את ספר התהלים הבלוי שלה, “אני עסוקה פה בלסדר את הבקלאוות על המגש, שיהיו בריאים הבן-אבו האלה, כמה סוכר הם אוכלים,” אמרה בלי שטרחה להסתיר את התיעוב שלה כלפי הלקוחות הכי טובים שלה ממוסררה.

אלתר יוחנן נטל את התהלים לידו, ובתחושת תמות נפשי עם פלישתים התחיל לומר מפרק א’, ואז המשיך לב’, וגם לד’ וה’ וי”א.

“אייניקל!” הוא שמע צעקה מתוך מסך הדמעות ששטפו את עיניו, הוא הרים את הראש מהתהלים וראה את החנות ריקה ונקיה. ברחוב דלקו פנסים, והלוויה חלפה מזמן. “נראה לך שבגלל שקנית כמה בילקעס אתה יכול להישאר כאן לכל החיים?!” אוליז נשמעה רגוזה, “אז אתה טועה, תן לי לסגור את החנות וללכת הביתה.”

“נראה לך שבגלל שקנית כמה בילקעס אתה יכול להישאר כאן לכל החיים?!” אוליז נשמעה רגוזה, “אז אתה טועה, תן לי לסגור את החנות וללכת הביתה.”

אלתר יוחנן התרומם מהכיסא, סגר בנשיקה את ספר התהלים, החזיר אותו לאוליז ויצא בחיפזון מהחנות.

הביואיק חיכתה לו, קרה ומלאת אדים. הוא נכנס וניסה להניע, לא מניע.

“מה קורה?” אוליז היתה מטושטשת מבעד לאדים שעל החלון. “קנית טרנטה שחורה ומבריקה, רק בשביל להיתקע כאן בתוך הבלגן, וכל הנשמות הטובות יעשו לך עין הרע ישר לתוך המנוע?”

הוא התרומם מעל מכסה המנוע, ושלח מבט עמוס ייאוש לתוך השמשה של המגדניה. טיפות של זיעה נשרו ממצחו אל תוך התערובת של כוסות חד פעמיות ופשקווילים שמילאו את המדרכה של הרחוב הירושלמי.

ואוליז ראתה במבט הזה את כל מה שהיא לא ידעה עליו עד הרגע שבו הוא פירק את הלב על הדלפק של עוגות הדובוש, את המעטה הדק של החיספוס ששומר עליו משברון גמור, את סיר הלחץ המבעבע שהוא מתמרן בתוכו לאורך החיים שלו, ואיך הוא שומר על שפיות חלקית בתוך השריון המבריק הזה שהוא קנה ביד שניה והתקין לו וילונות כהים, שיסתירו את החורבות שהוא בנה בעצמו.

“הבן שלי מיכאל מתנדב בידידים, הוא בטח יוכל לעזור לך,” היא שמעה את עצמה אומרת והכתיבה לו מספר. תוך שלוש דקות הופיע על המדרכה איש צנום וערני, לבוש בסרבל עבודה וציצית גדולה.

“תפתח מכסה מנוע,” הוא ציווה, חיבר בזריזות סוללה ניידת, והאוטו התעורר לחיים בצליל חנוק ומטרטר.

“אתה צריך להכניס אותו למוסך בדחיפות,” אמר לאייניקל וסגר את מכסה המנוע.

“אחרי שהמזכיר של החיידר יסיים אתי,” הוא מלמל במבוכה, ומיהר לנסוע מהמקום, מותיר אחריו ענן שחור של פיח בריח בנזין שרוף.

מיכאל נשאר על המדרכה, עוקב בעיניו אחרי הביואיק אפופת העשן, עד שקצה השובל שלה נעלם בעיקול הרחוב. אוליז הביטה אליו מהחלון הקטן של המגדניה. הוא הסתובב אליה: “מה נשמע ממה’לה?!”

“הכל בסיידר מיקלוש,” ענתה לו והביטה בו בחיבה, “נראה לי תפור לאסתר דבוירה כמו עוגית חמאה לכוס תה, מה אתה אומר?” 

“אני אומר שכדאי שיכנס למוסכניק שלו,” אמר בחיוך, חייג את המספר של אסתר דבוירה, חבש את הקסדה, עלה על האופנוע ונבלע בתוך הפקק הנצחי של רחוב מלכי ישראל.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן