ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה, אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.
היא, אימה, שבה וטענה בפני כל מי שמוכן להקשיב, שמעולם לא רצתה להתחתן עם הבעל הזה. הייתה ילדה בת ארבע עשרה, חיתנו אותה, בכלל לא שאלו, ומה כבר הבינה? ילדה קטנה שכמותה. ותראו איזה חיים נתן לה הגבר הזה, חבל שלא החליפו אותה עם אחותה.
מבולבלת הייתה שלא כהרגלה. אולי, למרות גילה המבוגר, עוד תהיה שוב בהריון? תשעה חודשים תישא אותו בגבורה, ואז, תגדיל לעשות ותיתן אותו לחנה. אולם הרהורי שווא ידברו, זו הצעירה, כבר תלד לבד.
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנִי בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי.
אֲנִי הוֹלֶכֶת
אֲנִי בָּאָה
אֲנִי תּוֹרֶמֶת
עֲשָׂבִים יְרֻקִּים מִתְגַּלִּים
סָבִיב לָעֵצִים,
בּוֹצְעִים תַּיִל שֶׁגֻּדַּר.
בַּלֵּילוֹת שִׁחְרְרָה אִמְּךָ
אֶת תְּפִלּוֹתֶיהָ הַיְּהוּדִיּוֹת
מִתּוֹךְ קַנְקַנִּים
וְכֵלִים
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’