ביום אחרי עדיין כזה המשכתי להחזיר דברים לאנשים. ולא פירקתי את הקופסאות. עדיין חייתי כאילו ככה. כשהייתי צריכה להחליף בגדים הייתי מוציאה. הכל עדיין היה בקופסאות, מתויג, רשום. לא לקחתי עוד הלוואות, אפילו לא לקחתי סוודר ממישהו. השארתי את זה במצב כוננות.
מבחינתי לא לשמור שבת היה משהו שאין מצב, חייבים. אבל לא הייתי מסוגלת. הרבה שבתות בסוף נשארתי לבד. היו ממש שבתות שהלכתי למשיבה שלי לפני שבת, הבאתי לה את כל המכשירים שלי, ואחרי שבת חזרתי לקחת אותם.
לא ידעתי מה זה להיות אהובה, להרגיש אהובה. לא חשבתי שבכלל יש לזה איזה קשר אלי. ופתאום מלא אנשים טובים סביבי, והם אוהבים אותי לא משנה באיזה מצב אני. זה היה מטלטל.
כך הגעתי אל הפיירברגים. אנשים חמודים מאד מאד. זוג מבוגר מפלטבוש. כבר חיתנו את כל הילדים, והיו עסוקים בכל מיני עניינים של צדקה. היתה להם יחידת דיור והם נתנו לי להתגורר בה. הם אומרים שעד היום הם לא יודעים אם אני יותר אמיצה או יותר משוגעת. אני חושבת שבגלל שהייתי משוגעת היה לי אומץ.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’