חמוטל אופמן

הָעֵינַיִם הַסּוּמוֹת לֹא יַבְחִינוּ 


בְּפִי הַבְּאֵר.


אוּלַי חָרְבוּ הַמַּיִם


תִּלְחַשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.

הֶעָנָף הַגִּדֵּם 


כְּרוּת הַשִּׂמְחָה


שֶׁאָכְלוּ תּוֹלְעֵי קִנְאָה 


אוֹ פִּשְׁפְּשֵׁי הָעֶצֶב

הַפַּחַד תּוֹפֵס בְּלֵילוֹת מִלְחָמָה


כִּבְקֶרֶשׁ חַיָּיו:


רַעַם מִתְגַּלְגֵּל אַחַר הַבָּרָק הוּא


לַהַט חֶרֶב חַדָּה הַמִּתְהַפֶּכֶת

הָאֹמֶץ עֶלֶם הוּא 


זָקוּף וְנָאֶה


לָבוּשׁ מֵיטַב הַמַּחְלָצוֹת שֶׁל 


הַמַּחֲשָׁבָה וְשֶׁל הַמַּעֲשֶׂה.