לאה אוירבך

אוֹטֶמֶת בְּמַגֶּבֶת אֶת חָרִיץ הַדֶּלֶת


מִדֵּי לַיְלָה, אַךְ הוּא חוֹדֵר פְּנִימָה


מְאַכֵּל נִיצוֹצוֹת אוֹר, מוֹתִיר אוֹתִי


כְּצֵל דְּמוּתִי

סַבָּא-אֶצְבָּעוֹת-מְחֻסְפָּסוֹת


בָּהֶן נִתֵּחַ מְנוֹעֵי מְטוֹסִים וְלָכַד נַחֲשֵׁי


מִדְבָּר בְּחוֹלוֹת בְּסִיס חֵיל הָאֲוִיר;


עוֹמֵד בְּמִטְבַּח הַבַּיִת בְּפַרְדֵּס-חַנָּה

נוֹהֶגֶת בִּרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים


צְלָלִים רוֹחֲצִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת אוֹר


יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ לָנוּ בַּיִת אַחֵר


לָגוּר בּוֹ. לְגָרֵד


שִׁכְבַת יוֹם

מַעְפִּילָה בָּהָר


נֶאֱחֶזֶת בְּקִרְעִי מַפּוֹלוֹת


בַּחֲרִיפוּת הָאֲוִיר הַדָּלִיל


הַבּוֹדֵד בִּגְבוּל שָׁמַיִם

אַרְבָּעִים וַאט שֶׁל אוֹר


מְצִיפִים אֶת עֵינֶיךָ הַעֲצוּמוֹת


רִיסֶיךָ הָאֲרֻכִּים מַזְהִיבִים בַּקְּצָווֹת

נְקֻדַּת זְמַן: שֶׁבַע אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ.


פְּרֵדָה.


חִבּוּק.


נְשִׁיקָה.

יוֹשֶׁבֶת.


כּוֹס קָפֶה וּדְמָמָה.


שֶׁמֶשׁ אֲפֹרָה בַּסָּלוֹן,


פַּסֵּי אוֹר