מעיין דויד

הוא מגיע לשבת מהצבא וקופץ אחרי הסעודה בלילה ומוצא אותה ממוטטת על הספה אחרי שבוע אינטנסיבי במיוחד של סגירת פערים בלימודים ובעבודה. לשמחתה הבנים עדיין ערים ומזנקים עליו. אחרי חמש דקות ועשרים פיהוקים היא מחליטה שמותר לה לסגת לחדרה.

ימימה, לעומת זאת, הורידה כמעט כל שידוך מהפרק בסופו של דבר. היו מי שקיבלו צ’אנס של פגישה בודדת, עם אחרים התמידה גם לפגישה שניה ושלישית. קומץ שידוכים התפרשו גם על פני חודשיים ושלושה של פגישות, אבל התוצאה תמיד הייתה זהה: ימימה לא התארסה.

כשהגיעה עת ההפטרה, היה משה מתייצב ומסלסל בברכת ‘אשר בחר בנביאים טובים’ בהדגשה עזה על המילה האחרונה, ופוצח במאסטרפיס האמיתי שלו: הפטרת תפילת חנה.

“זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך.”

היא רצתה לצעוק שלא מתאים לה, ששום דבר לא מוכן עכשיו לחתונה, שגם היא לא מוכנה, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. לכולם היה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות. זה מה שעושים כולם. לא דוחים חתונה, אז אין ברירה אלא להקדים.

“שמונה מאות אלף הוא רוצה?” אמר בקור מקפיא דם לשמואלביץ, שהתקשר להציע עבור נעמי את ‘השפיץ של חברון’, אחד מסדרה ארוכה של שפיצים שהגיעו לפרקם. “הוא יודע שהיא מרוויחה כמו מהנדסת עם תואר? זה אמור להוריד לו לפחות שלוש מאות אלף שקלים מהדרישות. הוא מקבל הרבה יותר, רק בתשלומים”.

בבוקר למחרת הוא קם כרגיל, אבל המאמץ לקום היה אותו מאמץ מכאיב ופוצע של ימי נעוריו, הימים בהם שוטט ברחובות וראה את העולם כמו משהו דמיוני, משחק על מסכי ענק שמוקרן מכל צדדיו.

בלילה היא משכה את השמיכה מעל הראש שלה וחשבה על מנוי לפיס. ועל מכירת שרשרת הפנינים שלה. ועל חיפוש עבודה שניה. כשנרדמה חלמה על מכונית חבוטה אחרי מכונית חבוטה שחונות בקדמת ביתה, ומכל אחת מהן יוצאות חיות ושרות פרסומות לספארי.

האם משהו באיזון הקוסמי הופר כשחזקי החל להיפגש עם האורחת החשובה? האם איזה מסר אנרגטי עבר אל קרוביה ומיודעיה, מדרבן אותם להציע שידוכים לחגית, שקיבלה את הגט שלה לפני קצת יותר משנה?